בנאמנות קרועה ומדממת
קוטף רימון בשל ומתכופף,
לאור נורה דלה ומעומעמת
מושיט ידו לסור בגן עייף.

פירות העץ זנחו האב התם,
האדמה רוותה מימי הבכי הדל,
ויד מושטת מתכסה בדם,
מהינעץ בה ורד, כסוי הטל.

בלב תשוקה בוערת, גרעינים נמסו
מטעום אותם בחך, בשן ובשפה -
ורק היד עוד תרה, אין היא נסה,
בשאת עלבון של נפש הדופה.

הגזע העליון נשבר בענפים,
נקרע, נדחק ברון עלוות הודו,
ויד עיוורת בזה לנופים,
עוקרת שורש לבגידת סודו.

ירוק ומדמם הוא השתיל,
מיציו הצעירים מרווים גינה בכאב,
ואין נאמנות, רק על ידי
לוטפת יד נוספת, יד אוהב.