תמר מזגה לי כוס תה מעלי מרווה שקטפה בגינה. "תשתי, זה עושה
טוב בבטן", אמרה וסיכלה רגליה על כורסת הקש שהוציאה החוצה. ריח
של אביב סבב אותנו, מחלחל לתוכנו, מערסל את הלב. עץ הדולב שלח
עלים צעירים, ידיים קטנות בתהליך התבגרות. סידרתי את גופי
במעמקי הערסל, שלפתי סיגריה מקופסא מקומטת."יש לך מצית?",
שאלתי אותה. "אין לי. מאז שעברתי לקיבוץ הפסקתי לעשן ותאמיני
לי, סוף סוף אני יכולה לנשום". "כן, גם אני חייבת להפסיק",
השבתי לה, משפילה מבטי לחצאית הפרחונית שעטפה את רגליה ונשפכה
לרצפת המרפסת.
"אז מה קורה שם אתך בתל-אביב? הכל טוב?" "כרגיל, עובדת כל
לילה, אחר כך יוצאת לשתות עם החבר'ה מהעבודה והולכת לישון
בבוקר", עניתי ותהיתי איך הבוקר מריח מצד הקמים ולא מצד
ההולכים לישון. "ומה עם ההורים שלך? היית אצלם במושב בזמן
האחרון?" "לפני יותר מחודש הייתי אצלם. אבא שלי המציא לו
פרוייקט חדש. במשך יום שלם צבע באדום את העמודים מסביב
לאורווה. למחרת הוא גילה שנשארה עוד פחית צבע אז הוא המשיך
לכיוון המלונה של הכלב ולנדנדה של השסק". תמר הדליקה חיוך,
מתחה ידיה לצדדים, כפות רגליה התחפרו בחצאיתה.

"את רואה? מעבירים את המברשת מלמעלה למטה ולא ההפך. כשמתחילים
מלמעלה הצבע מטפטף ומושכים את הטפטוף למטה. אם מתחילים מלמטה
הצבע סתם מצטבר על החול". הסתכלתי עליו צובע נכון את הגדר, ידו
יציבה, מרוכזת במברשת ועיניו מוכיחות אותי בחיוך מתחת לכובע
מצחייה שחבש הפוך. "אני צובע עוד ארבעה עמודים ואז אני אקח
אותך לראות משהו יפה. אני אקח אותך לראות את הדיירים החדשים
ישנים שלנו". ידו גלשה עם המברשת במיומנות מעמוד אחד לשני.
"דיירים חדשים ישנים?" שאלתי, מנסה לתפוס את מבטו. "כן! את
זוכרת את התוכים הירוקים שקיננו באזדרכת לפני שנה? אז נחשי מה,
הם חזרו!" טיפת זיעה סללה דרכה מרקתו לכיוון פח הצבע האדום, אך
נעצרה בקמט העמוק שלצד שפתו.

"מחר יהיה חמסין", קולה של תמר החזיר אותי לתה מרווה שלה.
"תסתכלי על השמיים, הם מסתדרים לחמסין". "אבל רק תחילת מרץ,
מוקדם לחמסינים, לא?". "פרומו לקיץ", החזירה לי בטוחה בקביעתה.
"לפני שבוע הכיש נחש ילד אחד בקיבוץ, הריצו אותו לביתחולים זיו
בצפת. הוא כמעט מת להם בידיים. צריך להיזהר. עכשיו הנחשים הכי
מסוכנים עם כל הרעל שצברו בחורף". "אז תפסיקי ללכת יחפה
בקיבוץ". "שטויות, אני תמיד מסתכלת לאיפה אני הולכת". "אני עוד
לא נתקלתי בנחשים תל-אביבים" אמרתי לה, בוחנת את התלתלים שפרעה
בראשה. "רק בבני אדם אני נתקלת. בכל מקרה אני לא הולכת יחפה גם
לא בתל אביב ואני חושבת שלא יזיק לך לנעול משהו כשאת מסתובבת
פה בקיבוץ". פלטתי אנחה  וחזרתי לשקוע בערסל.

"תפסיקי לקפוץ על הפח וזוזי הצידה", ציווה עלי אבא ביום חמסיני
אחד כשהלכתי איתו לפתוח את הוילונות החיצוניים של הלול. נעלתי
סנדלים אדומים עם שתי רצועות דקות, מידה 24. קפצתי מהפח לאדמה
וזזתי שני צעדים אחורה כשאבא התקרב עם המעדר. "תתרחקי עוד",
הרים את קולו ומבטו היה קפוא. כשהפך את הפח הסתכל עלינו בהפתעה
מרוגזת נחש צפע ענק. "תתרחקי עוד, אני אומר לך. למה את לא
מקשיבה לי?" לקחתי עוד שלושה צעדים אחורה כשאבא רוצץ את גלגלתו
של הנחש עם המעדר. הסתכלתי עליו מכה שוב ושוב עם המעדר עד שכבר
לא ניתן היה לזהות איפה הראש ואיפה הזנב. "אני לא אתן לנחשים
להכיש את הבת שלי", אמר לי כשהניח את המעדר בצד. "אבל איך ידעת
שיש שם נחש?" שאלתי אותו רועדת. "לא יודע. הייתה לי הרגשה שיש
שם נחש".

"תגידי, למה לא היית אצלם כל כך הרבה זמן?", שאלה תמר. "לא
יודעת. משהו במבטים שלהם, שמחזיר אותי אחורה". "כן, אני מבינה"
ומחתה כפיים על יתוש טורדני. "אני, דווקא  עזבתי את תל-אביב
בגלל מבטים. בגלל מבטים תל-אביבים" ומחתה כפיים על יתוש נוסף.
"טוב, תמריל'ה, כדאי שאתחיל להתגלגל למרכז". קמתי מהערסל
ומעדתי אליו חזרה. תמר הושיטה לי יד ומשכה אותי. "סעי בזהירות
חומד", אמרה לי בחיבוק פרידה. "וכשתואילי בטובך לבקר את ההורים
שלך, תמסרי להם ד"ש ממני", חצאיתה מלטפת את האדמה והיא צוחקת
אלי.

קצת אחרי צומת מגידו עמדה בצד הכביש מכונית ולידה זוג הורים
אוחז באוויר ילדה קטנה שהטילה מימיה. "את בטח כבר לא זוכרת,
אבל השקית כל חלקה טובה בארץ, בימי שבת כשנסענו לטייל", הבהב
אבא בחיוך נוסטלגי בראשי. ברדיו שר זמר ישראלי. "נעבור את
החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב. קבל את הדין, זה נופל
מלמעלה". בצומת גלילות מצאתי עצמי פונה שמאלה לכיוון איילון
דרום. אף אחד לא מחכה לי שם בדירה ספוגת קולות האוטובוסים
והשכנים. עברתי את גושי עזריאלי והמשכתי דרומה. חניתי את
המכונית ליד זו של אבא. שקט שלפני חמסין ריפד את הלילה. הקשתי
קלות בדלת, חיכיתי דקה ופשפשתי בתיק לחפש את המפתח, מקווה שהוא
נשאר בתיק האדום ולא בתיק השחור שהשארתי בדירה שלי בתל-אביב.
יש! מצאתי. נכנסתי פנימה, ריח של שינה מהולה בהדרים קידם את
פני. ניגשתי לחדר של אבא ואמא. מישהו זז שם מתחת לשמיכה.
"קצעלה, זאת את?" קם אלי אבא ואסף אותי בחיבוק. "איזו הפתעה!
יופי שבאת ילדה שלי".  אמר והידק את חיבוקו. שקעתי בכתפו. "את
בטח עייפה עכשיו. כדאי שתלכי לישון ומחר אני אעיר אותך מוקדם
מוקדם בבוקר ונלך לראות את התוכי הקטן שנולד לזוג הירוק וגם
תראי את הלול הישן שצבעתי אחרי שהלכת בפעם שעברה".