זהו, נכנסתי לאוטובוס.
אף לא הבנתי את המהות של הנסיעה, הלוך-וחזור, אתה נכנס לדלת
אוטומטית שיכולה להסגר עליך כל רגע, ולמחוץ לך את הצורה, החמצן
יכול להפסיק להגיע למוח ואתה מוצא את עצמך מת סגור כמו טוסט
בדלת של אוטובוס עירוני. לא שזה מספיק אחר צריך לעבור בתוך
מבוכים עם עמודים בתוכם, כאשר אתה שומע לחשושים מכל עבר מכל
צללית מכל דבר שמתיימר להיות נראה לעין.
ואז אתה נכנס למעוז החרא של החיים שלך , לאיפה שהכל מתנקז-
אתה.
יש משהו סוריאליסטי בנסיעה באוטובוס ,אחרי כל יום שעובר עליך
אתה איכשהוא נרגע - עובר רגיעה נפשית.
כאשר אתה מביט בדמויות מוזרות מבעד לחלון, מרגיש את הרוח,
ומקשיב למוסיקת טראש חביבה שגורמת לך לחייך.

אני תמיד מחייך אבל לא ממשהו שנובע באמת, בד"כ אנחנו לא
מחייכים
באמת, החיוך הוא בעצם מן חומת מגן שכזו, כדי שלא יראו מה עומד
מאחוריך.

לא הפריע לי בדרך כלל שייראו מה נמצא מאחורי עד יום מסויים
כשהדמות הזו הופיעה, אבל משום מה הדמות הזו לא נראתה לי כדמות,
כרהיט, היא נראתה לי כבן אדם, מה שאני לא רואה לעיתים קרובות,
כולם נראים לי כחפצים רהיטים ,עצמים.
אבל הדמות הזו נראתה כבן אדם, לא פחות ולא יותר, הרגשתי
מוזר ממש מוזר, הרגשתי...