לפעמים זה נראה כאילו זה ממש נורמלי לחלוטין להיות לא נורמלי
הכל מאוד תלוי באיפה אתה נמצא ומה אתה עושה שם. תיקחו אותי
לדוגמא, אני אמורה להיות הכי נורמלית שאפשר - תודה לאל. מוזר
איך שאנחנו אומרים תודה לאל כבר מתוך הרגל ולאו דווקא מאמונה.

אנשים כל הזמן אומרים שהמדינה שלנו על הפנים ושהם היו עוזבים
אם היו יכולים, ושאחרי הצבא הם טסים, אדיוס ישראל, שלום לך ארץ
"נהדרת", וזה כמובן אם הם הולכים לצבא, שיש כאלה שזה כמובן לא
לרמתם לתרום למדינה שלהם, כי הם עוזבים בכל זאת.
רובם בטוח יישארו פה ויהיו בתחתית החברה, נשואים+ 10 ,ובסוף,
בסביבות גיל ה 45 שלהם יהפכו לדוסים מרוב ייאוש.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהבת ומכבדת את הדת אבל אני
רוצה שיכבדו אותי בתוך הדת, וכמו שאני לא דורשת מחרדי ללכת בלי
כובע כי אני לא אוהבת את זה, הוא לא יכול לדרוש ממני ללבוש
חצאית ולא לנסוע בשבת- זה החיים שלי-  זאת הבחירה שלי.
קלישאה מוכרת וידועה לכל- החיים זה קבלת החלטות שגם החלטה
שגויה עדיפה על חוסר החלטה; אי אפשר לברוח מזה כמו שאי אפשר
לברוח מהמציאות- הלוואי וזה היה אפשרי.
חלק מהעניין במציאות זה שלרוב, בין אם אנחנו מקבלים אותה או
לא, היא מכתיבה את החיים שלנו, אבל כמו שאני מאמינה בזה אני גם
מאמינה שיש ביכולתי לקבוע את המציאות שלי ופה אנחנו חוזרים
לעניין של קבלת החלטות- אתה מחליט החלטות שיקבעו את המציאות
שלך, שתקבע את החיים שלך שכן החיים זאת המציאות בין אם נאהב
אותה או לא- מעגל אכזרי שאתה שולט בו.
הכל מטורף הכל משוגע ואני היחידה שנשאר פה "  נורמלי" לחלוטין-
כן בטח.
העולם שלנו, המציאות של כולנו אובססיבית באהבה, המחשבה הזאת
שמחדירים לנו מאז שאנחנו בני 0 בערך שכל נסיכה תמצא את הנסיך
על הסוס הלבן- ומה אם הוא לא בא? ומה אם הוא הלך לאיבוד בדרך
ונסע לחפש את עצמו בדרום גרוזיה המערבית ושם התאהב באיזה עכבר
יערות קטן והחליט לבלות את שאר ימיו איתו? אבל הוא הנסיך שלי
שלי אני אומרת לכם! נפשות תאומת זה קיים? האם אתה אמור להיות
עם אדם אחד למשך כל חייך, ומה אם הוא גר רחוק, מה אם אף פעם לא
תיפגשו? אז תתחתן עם מישהו שהוא לא הנפש התאומה שלך ואז לקחת
את הנפש התאומה של מיהו אחר, כאוס ובלגאן זה מה שזה יגרום, אז
מה הטעם בכל זה בכלל?

אני רוצה לדעת הכל לחוות הכל - אני פוחדת לחוות כאב אני לא
יודעת איך להתמודד איתו.

אני פוחדת להיות לבד אבל אני לא בטוחה שאני אסתדר עם אנשים.
אני פשוט לא יודעת כבר מה לעשות.

מישהו אמר פעם שצריך להתמודד עם הפחדים שלך, אני בטוחה שהוא לא
עשה את זה. קל להגיד קשה לעשות כמו כל דבר, עוד קלישאה שנהפכה
לאחת כי היא כל כך נכונה.  ואם אנחנו כבר בעניין של קלישאות אז
סוף הוא התחלה של משהו חדש וכן זוהי עוד הצהרה שבטח נאמרה ע"י
מיליונר קטן שנושל מהירושה כי התאהב במישהי שכביכול היא הנפש
התאומה שלו.

מי יותר אומלל? אדם בעל בחירה חופשית וללא כסף, או אדם כלוא
בעולם של ממון. ברור שהשנים אומללים איש איש בדרכו שלו וכאן
מתאים להכניס את המשפט אל תשפוט אדם עד שתגיע לנעליו, ברור
שלא, כנראה שלא אפילו  לי שיודעת הכל יותר טוב מכלום;  כי הרי
אני זאת שמחליטה את המציאות שלי, נכון?
תודה ששרדתם עד הסוף, שכן יש עוד הרבה אחרי זה, הרי סוף הוא
תמיד התחלה של משהו חדש......