זה לא סתם שאני מרוח כאן על הכביש וכל הדם שלי מפוזר מסביב. יש
לזה סיבה. הקיר שלי, הוא, זה שנמצא עכשיו 10 קומות למעלה
בבניין, הוא האשם. אף פעם הוא לא מצליח לשלוט בעצמו ותמיד עושה
דברים בספונטניות. כמו עכשיו. מה בסך בכל עשיתי לו. אני לא
יודע.
היום בבוקר ישבתי מולו איזה חצי שעה ולא אמרתי כלום. ניסיתי
לגרום לו להרגיש אשם. זה לא עזר. אחר-כך אמרתי לו שזה לא נורא
שעזבה אותו ומי היא בכלל, אבל הוא לא השתכנע בכלל, כנראה, כי
הוא המשיך לא לענות לי בעקשנות שתמיד אפיינה אותו. בשלב זה
החלטתי שמשקה חייב לעזור. הוצאתי חמש בירות מהמקרר והצעתי לו.
כמובן שסרב. בסוף אני שתיתי את כולן. אז כבר הייתי קצת אפוף
ולא שמתי לב מה אני אומר לו. עכשיו אני מצטער על זה כי אם
הייתי שם לב כל זה לא היה קורה. אמרתי לו כמה הייתה מנייקית
ואיך דיברה עליו מאחורי הגב ועל ההוא שאיתו היא בגדה בו. זה לא
עניין אותו בכלל. ניסיתי לשכנע אותו שהיא לא שווה את המאמץ
וחבל שהשקיע בה כל-כך הרבה ומי היא בכלל חושבת שהיא.
פתאום הרגשתי שאני קצת מגזים ואולי אני פוגע בו, ובאמת ראיתי
שהוא נעשה עצוב, לח כזה. צעקתי עליו שלא היה צריך לומר לה שהיא
זונה ולהגיד לה שתסתלק ונו..., עכשיו אתה מרוצה מזה שאתה לבד ?
ככה אמרתי לו.  הקיר שלי לא הגיב, רק זז לאט לאט, לא משאיר לי
לאן לברוח.
באיטיות זזתי לעבר החלון והתחלתי להבין מה הוא עושה. ישר
התחלתי להתנצל בפניו ולהגיד לו שאני אעזור לו ושלא ישכח איזה
חברים טובים אנחנו. ראיתי עליו שהוא נעלב לגמרי מכל מה שאמרתי
לו, ואני דווקא התכוונתי לעזור לו. איזה מן חבר זה, הקיר
המנייק הזה.
בסוף לא נשאר לי לאן לברוח. עמדתי על אדן החלון, מרגיש את הרוח
בפנים, רואה את כולם למטה, נמוכים באיזה עשר קומות ממני וידעתי
שזה הסוף.
הקיר נתן לי דחיפה אחרונה ועכשיו אני פה, מרוח.
אני אף-פעם לא אסלח לו על זה וכשאני אצליח לקום מפה אני עוד
אפרק אותו.
אני מבטיח.