ישבתי בחוץ על שביל נטוש- חשוך.
ילדה אחת, סיגריה אחת, דמעה אחת, מחשבה אחת- אתה.
העשן מתפזר בחלל האויר מסריח אותי, מסריח אותך. לא יכולתי
לעצור את הדמעות. ולהן לא היה אכפת, הן ירדו בקצב מבלי לשים
לב, ואני שקועה בך.
אמרת לי שאתה אוהב אותי אז לאן זה פתאום נעלם?!?
פתאום מהחושך בא אליי קיפוד. הוא התיישב לידי ועיקם את הפרצוף
בצורה מוזרה-מאומצת. נראה לי שניסה לחכות אותי. בשבילו זה היה
מצחיק שיוצאים לי מים מהעיניים.
מאז נהיינו חברים- אני והקיפוד. קראתי לו אבנר על שם קיפוד אחד
שהיה לי פעם כשהייתי קטנה.
אני ואבנר היינו החברים הכי טובים שילדה וקיפוד יכולים להיות.
אבנר לימד אותי איך להתכרבל כל פעם כשאני לא מרגישה בנוח או
סתם עצובה. הוא לימד אותי איך להכניס את הראש בצורה קיפודית
כזאת שלו, שלא רוצים להיפתח לאנשים ושאפשר מתי שרק רוצים לשלוף
את הקוצים לכל מי שאתה שונא.
הוא היה חבר אמיתי אבנר. כשהיינו נפגשים הוא אף פעם לא התייחס
אליי כמו קיפוד. הוא תמיד היה פתוח, סיפר לי על כל מה שמפריע
לו ואף פעם לא ירה קוצים.
אבל אני כמו תמיד הרסתי הכל!
אתם מבינים, בתמורה לזה שאבנר לימד אותי איך להיות קיפוד, אני
לימדתי אותו איך מוצאים מים מלוחים מהעניים כשעצוב.
אני חייבת להגיד שבהתחלה היה לו קצת קשה לאבנר שלי, אבל מהר
מאוד הוא תפס את העניין. וכל פגישה אבנר נהיה יותר ויותר עצוב,
עם עוד דמעה בוכה בזוית העין.
אבנר שלי, הקיפוד החייכן שמסתגר מתי שבא לו ואם מישהו פוגע בו
ישר יורה לעברו, נהיה קיפוד עצוב.
הוא נתן לאנשים לדרוך עליו כאילו היה סמרטוט רצפה משומש.
הוא כבר לא היה מצוחצח ויפה כמו שהיה, אפילו הקוצים כבר נשרו
לו. הוא אמר שלא צריך אותם יותר.
אמרתי לו שהוא חייב להפסיק עם זה! שהוא צריך לקחת את עצמו
בידיים ולהיות קיפוד חייכן כמו שהיה!!
אבנר הסתכל עליי במבט הקיפודי שלו כמנסה להגיד "מצטער"
וירה עליי קוץ.
אבנר, הקיפוד שלי, החבר שלי, ירה עליי קוץ.
אבל מה אני יכולה לעשות.. זה הכל באשמתי מים תמיד עושים רק
רע!
אני לימדתי אותו..

אבנר שלי בדיכאון!