היה היו פעם שני רחובות. הם היו כמו כל הרחובות שבעולם. היו
בהם בתים גדולים וגבוהים, היו בהם עצים ירוקים ויפים, היו בהם
כבישים שחורים וארוכים, והיו בהם הרבה אנשים, מכל הסוגים. אבל
למרות זאת הרחובות היו עצובים. ואף אחד לא ידע למה. בלילות ביו
בוכים הרחובות זה לצד זה, מנגבים את האף איש לרעהו, מחזיקים
ידיים אחד לשני כדי לנחם זה את זה. ואף אחד לא ידע למה. היו
כאלה ששמו לב שהם כאלה עצובים אבל לא היה להם מושג על הסיבה
האמיתית. היו כאלה שהגדילו לעשות וניסו לנחש תשובות. היו שחשבו
שאולי יש פחות מדי כבישים ומייד סללו עוד שני נתיבים וגם
הוסיפו מדרכה ענקית, כדי שהאנשים ברחובות יוכלו ללכת לטייל,
ולחזור בשלום.
אבל הרחובות נשארו עצובים.
מישהו חשב שאולי אין להם מספיק עצים ופרחים ומייד שתלו שם שני
גנים ענקים מדהימים ביופיים, שאין למצוא בשום מקום בעולם. כולם
נורא התלהבו והרחובות התמלאו בעוד בתים ובהרבה אנשים שחשבו
שהרחובות הם משהו מיוחד. וכשחיכו כולם כדי לראות אם מצב הרוח
הרחובי האופייני ישתפר, גילו שדבר כזה בכלל לא קרה. נראה אפילו
שהרחובות קצת יותר מדוכאים.
ואף אחד לא הבין למה הם כל-כך עצובים.
"למה אתם עצובים ? ", שאל אותם המלך הגדול.
הם נתנו בו מבט אחד ארוך ועצוב וענו, "אנחנו לא יודעים. פשוט
לא. רק אדם מהחוץ יוכל להסיר את הקללה מעלינו ולגלות את
הסיבה".
המלך שמע את הדברים ומיד כינס את צוות יועציו המנוסים ביותר
וציווה עליהם לחקור ולגלות כמה שיותר מהר למה הרחובות עצובים.
שבעה ימים ושבעה לילות ניסו היועצים למצוא פתרון. הם חפרו,
כיסו, מדדו לאורך ולרוחב, מלמעלה ולמטה, ולא מצאו תשובה. אחרי
שבוע החלט המלך לפרסם הכרזה. מי שיגלה למה הרחובות עצובים יזכה
בפרס של 1000 מטבעות זהב, שהיו המון כסף באותו זמן. המוני
אנשים נענו להצעה וניסו את מזלם אבל אף אחת מהתשובות לא התאימה
והרחובות המשיכו בשלהם. המלך ויועציו היו אובדי עצות לחלוטין.
יום אחד נכנס לאולם המועצה ילד קטן, בן שמונה ואמר שהוא יודע
למה הרחובות עצובים. מובן שכל היועצים המבוגרים צחקו ואמרו לו,
"יופי ילד, עכשיו אולי תשאיר את העבודה למבוגרים ממך, שיש להם
ניסיון בדברים כאלה ?". כמובן שקצת צבטו אותו בלחי ודיברו אליו
בטון של ילד מפגר. אבל רק יועץ אחד, זקן וחכם, לא צחק. הוא
קרא, "רגע, רגע, לפני שאתם עושים טעות ומגרשים את הילד מכאן
אני רוצה לספר לכם סיפור. היה היה מלך...". ואז הוא סיפר להם
את הסיפור על בגדי המלך החדשים. כשסיים שתקו הכל והפנו את מבטם
אל הילד, מחכים בקוצר רוח שיאמר את שעל ליבו, וקיוו שמה שיאמר
יהיה טעות מוחלטת ואז יוכלו להעיף סוף סוף את היועץ הזקן לכל
הרוחות.
הילד ביט בהם ואמר בפשטות. "הרחובות עצובים כי אין להם שם.
השלטים שלהם ריקים ואף אחד לא קורא להם אף פעם".
המלך הביט ביועציו בתדהמה. דבר כזה לא יכול להיות. מיד זומן
היועץ לענייני שמות-רחובות שהביא אתו את התיק הגדול של השמות.
לאחר חיפוש מעמיק התגלה, למרבה הבושה, שבאמת לרחובות אין שם.
מה רבה הייתה המבוכה בממלכה. השמועה עשתה לה כנפיים במהירות
וכל העיר ידעה עד מהרה את הסיבה הנכונה. כולם התפלאו מאד איך
לא שמו לב לכך עד עכשיו והיו כאלה שאמרו שזה דווקא היה ברור
להם כל הזמן (באלה בעטו אחרי זה בכיכר בעיר).
ביום שאחרי הגילוי המרעיש נערך הטקס החגיגי שבו הוסר הלוט מעל
השלטים החדשים של הרחובות שעליהם היו חרוטים השמות באותיות של
זהב.
הייתה תהלוכה גדולה וכולם שמחו נורא בשביל הרחובות והרימו את
הילד הקטן על הכתפיים.
החגיגות נמשכו שבעה ימים ושבעה לילות.
בסוף, כשנרגע הכל וחזר לשגרה יום-יומית, התפנו הרחובות לעצמם.
ואז כשבדקו את מצב הרוח שלהם שמחו מאד לגלות שאין להם מושג מה
זה עצוב בכלל וחייכו חיוך ענק של אושר.
ומאז ועד היום הם ידועים בכל מקום כרחובות השמחים ביותר בעולם.