יום שבת בצהרים, שוכב על המיטה, מרפרף על עיתוני השבת, החדר
"במצבו הטבעי"- בגדים ותחתונים מפוזרים באדישות על הרצפה,
ספרים ודפים מונחים ביניהם בסדר מבולגן- יש מי שיקרה בהם סיפור
אבל אין  רצון... תשוקה... להיטות... כוח! פשוט אין לי כוח
לקרוא בהם, בסדר! עם כל חכמתם של עמוס עוז, מאיר שלו, א.ב
יהושוע, עם כל ההשקעה שלהם בספריהם המרתקים, העריכה והיצירה
האין סופית שלקחה שנים ונפרסה על פני מאות עמודים, הם מעבירים
מסרים, מספרים סיפורים, מחכימים ומהנים, הם עשויים ניירות
יקרים וכריכות קרטון מודפסות שגרפיקאים ואומנים עמלו רבות על
עריכתן, הם מראים על מעמד- כל אדם מתפאר במדף הספרים הגדוש
שלו, נהנה לעבור באצבעותיו על הספרים, למחות את האבק שהצטבר
עליהם ולחשוב לעצמו כמה הוא חכם ואינטיליגנט.
אני קורא עיתון, עשוי נייר זול שמשמש לרוב לעטיפת דגים בשוק.
הוא נכתב בשביל הקהל הרחב, מוסר מידע זמין, אקטואלי, לאו דווקא
רלוונטי, שישכח עוד כמה ימים, הוא יוצא בהמוניו יום יום ונזרק
מיד לאחר השימוש (אלא עם כן משתמשים בו קודם בעניין הדגים)
וגם בעיתון השבת הזה, אינני קורא כתבת תחקיר מרתקת, החושפת
שחיתויות בצמרת המדינה, אף לא את הטור הספרותי בו מסופר על ספר
חדש, בו נכתב שיר ע"י משורר צעיר.
לא! אני קורא את ההורוסקופ: גיבוב שטויות כלליות, התפלצנות
מטאפיסית שאין לי כל אמונה בה ואני בז לכל מי שכן מאמין בה.
ולמרות ההתפלצנות האינטלקטואלית שלי, אני מוצא את עצמי משקיע
את מרצי ואוני וקורא את ההורוסקופ בעיתון בעודי שוכב אפרקדן על
המיטה.
למה? למה? אני שואל את עצמי ומביט על התקרה. זורק מבט אל החלון
וסופר מכוניות שעוברות. מה הבעיה שלי? למה? למה? למה? למה?
ושוב אני שוקע בחלומות בהקיץ, מסתגר לתוך עצמי ושותק.
צלצול טלפון מקפיץ אותי מן הבהייה בידית הארון ומנתק את זרם
מחשבותיי האובדניות, לא בא לי לענות... אני מסתכל על הטלפון
וחושב אם לענות או לא, אני עונה. תמיד אני עונה, גם כשאני לא
רוצה לדבר עם אף אחד אני עונה, רק מהמחשבה שאולי בצד השני תהיה
הבחורה שלה חיכיתי כל חיי או פקיד נחמד שיספר לי שזכיתי בלוטו
(אני לא ממלא לוטו כשחושבים על זה). זה היה סתם עוד מישהו שלא
הכי בא לי לדבר איתו, אני נחמד כמה דקות עד שמעטפת הצביעות
נשברת (לזכור לקנות מעטפת חזקה יותר) ואז, תוך דקות, גם הבחור
שבצד השני, בצורה מאד מפתיעה כבר לא רוצה לדבר איתי והשיחה
נגמרת.
חזרה לעיסוקיי הרגילים- מיטה, שמיכה, כתם בתקרה, חלומות בהקיץ.
אחרי כמה דקות אני מתנער מייד ומחליט שחייבים להמשך בחיים
ולמצוא משהוא לעשות. אני קם והולך למטבח, חוזר. מיטה, שמיכה,
כתם בתקרה, חלומות בהקיץ.
אולי יש משהו בטלויזיה? אף פעם אין משהו בטלויזיה, סתם רצף
תוכניות משעממות שכבר ראית או שאתה לא רוצה לראות או שאתה לא
רוצה לראות וכבר ראית פעמיים, הרי פעם בשבוע כשיש תוכנית טובה,
אתה יודע זאת ואתה דואג לראות אותה, כל שאר הזמן טלויזיה זה רק
דרך נהדרת להעביר את הזמן בלי לחשוב ולו מחשבה אחת.
ערב, זה הצליח!