הדרך הייתה סלולה. דבר שהיה מפתיע ביותר בהתחשב באזור הצחיח בו
נסללה. הוא לא נתן דעתו לכך, זה לא שינה לו כהוא זה. האספלט
הכהה והחצצי היה לוהט בערך כמו החול הבהיר והמאובק. רגליו לא
נגעו באף אחד מהם. הסוליות השחורות שלרגליו מנעו ממנו את המגע
החם. השמש צבעה את כפות רגליו בשני פסים בהירים, פסי שיזוף של
רצועות סנדלים שיהיו שם גם כשיוריד את מנעליו.

צעדיו היו מדודים. מחושבים אך לא במידה יתרה. מחשבה מאומצת
הייתה גוזלת ממנו את הכוח הדל שהיה ברשותו. צעדים לא גדולים
מידי, שלא יביאוהו לאפיסת כוחות, שלא ישכב בשלולית זיעתו באמצע
ישימון. וצעדים לא קטנים מידי, שלא יאריכו את הליכתו עד למטרה
הנכספת.
מהי המטרה הנכספת? המטרה הופיעה בראשו ברורה וצלולה, אולם
הייתה למעשה כחיזיון, פטה מורגנה, נירוונה ותו לא. אם היה
עוצר, מסדיר נשימתו, וחושב לרגע לאן בעצם מועדות פניו, היה
מבין. אך הוא המשיך ללכת....
עם כל צעד או שניים, ניגרה טיפת זעה שקופה על אפו, במורד מצחו,
לאורך לחייו ובמורד גבו. אם היה יכול, היה שותה אותן. הוא היה
זקוק למים עד שהמחשבה על שתיית הזעה עלתה במוחו, אך הרעיון לא
היה בר ביצוע. הוא הביט באופק וחיפש אחר סימן, אחר מבנה, אחר
משהו שיעיד שהעולם שריר וקיים ולא היה תעתוע שבו חזה אך לפני
שבוע או פחות. אך כלום, במקרה הטוב קו האופק המעומעם והעקשן
נשבר על ידי צוקי הרים סלעיים, שלא עודדו את רוחו. "לאן נעלם
העולם" הוא תהה, "לאן נעלמתי אני".
בחייו הקודמים, בחייו המודרניים היה צוחק ממקרה שכזה, היה חולם
עליו, היה שומע אותו מחבריו. אבל עכשיו כמעט ושכח את חייו
הקודמים, כל מחשבתו, כל גופו, כל מאודו היה שגור ונעול על מטרה
אחת. ה- מטרה.

הוא המשיך ללכת, הדרך  סבה מעט לימין, ואחר חזרה ופנתה לשמאל,
אך תמיד התקדמה לפנים. לפנים שהיה בו לא כלום, שום יעד. רק
קדימה. קדימה, ימינה וקדימה, שמאלה, וחוזר חלילה. אך הוא לא
התעייף מהשיטוט חסר המהות, מההליכה אל המטרה המעורפלת - הוא
התעייף מהטיול חסר המימייה, מהיעדרותה של פיסת שוקולד, פיסת
גלוקוז לנחמה, למילוי מאגר האנרגיה. הוא התעצב מחסרונם של
חבריו בסיור המאוס, באי קיומו של משהו, גשמי, כל שהוא, שיעיד
שחיו היו חיים לפני שנזרקו ונסחפו עם רוח המדבר בה הוא מתהלך.

הוא הרגיש אותות. אולי בפעם הראשונה בחייו, היה שקט מספיק
בשביל שיוכל לשמוע את גופו שלו, מאותת לו בחוזקה. אולי הפעם
הראשונה שהרגיש כי גופו אינו רק כלי לסיפוק הנאותיו וכלי קיבול
לסבלו ותלאותיו, גופו הוא חלק ממנו ותפור לנפשו בחוט שלא יקרע
... רק ברגע הפרדה הסופי.. גופו אותת לו כי הרגע הזה מתקרב.
עוד כמה צעדים, עוד כמה צעדים והוא התיישב על הכביש השחור. הוא
הנמיך את ראשו וחיבק את רגליו בניסיון כושל להחזיר לו נשימתו.
היא סירבה לחזור. וכי למה הייתה חוזרת? לריאות שפג תוקפן?
לתאים המתחננים לחמצן ואומרים את תפילתם האחרונה?

הוא נשכב על בטנו וטמן את אצבעו בחול. החול להט. גרגרים קטנים
ובלתי מזיקים של אבן קוורץ שנשחקה הפכו לכבשן. הוא העביר את
אצבעו בחול ויצר אותיות. סימנים מוסכמים שזכר מעולמו הקודם.
עולם בו ידע היכן הוא נמצא. רחוב מסוים, בית ממוספר, עבודה
קבועה שפתחה את יומו בשעתה והרשתה לו לחזור אל ביתו בסיומה.
לילות קבועים בהם בילה בילויים משמימים עם אותה חברת גברים
שאינם אלא מתבגרים במסלול חייהם הקצר בעולמם הקטן. חשבון הבנק
שלו - שהעלה על פניו חיוך גאווה או החדיר בו נחישות לסירוגין.
מכוניתו הכחולה, אמו הדאגנית. חתולתו המפונקת. האם הם אלה
שברחו ממנו? או שמא הוא זה שברח מהם? ללא כל סיבה נראית לעין?
או מובנת למחשבה? הוא זה שברח...ברח לחלקת השממה הזו, שלא
מועילה לו בדבר. שממה. שממה ולא יותר מכך. ואף לא מטר סלול אחד
ישנה זאת.

האותיות שצייר בחול החלו לקבל צלילים, לאחר מכן הפכו למשפטים.
ריר ניגר מזווית פיו אל האדמה. עוד טיפת נוזל הלכה לה לעולם.
הוא בהה בסיפורו הקטן, סיפור חייו החדשים, סיפור חייו שעומדים
להסתיים עוד לפני שהספיקו להגיע לאנשהוא. למקום כל שהוא.
למטרה.

" איך הגעתי לפה?"  קול צרוד בקע מגרונו, הוא הרים את ראשו
וירק את ליחתו אל הקרקע מאחוריו. הדבר האחרון שזכר היה
ההתנגשות. הוא היה רחוק מהבית. בעצם הוא חזר אל הבית, לאחר
נסיעה ארוכה. בכביש נטוש. הוא נתקע חזיתית במכונית לבנה שדהרה
מולו. הוא היה מחוסר הכרה והתעורר כאשר ראשו נח על כרית אויר
שנפתחה אוטומטית כששמעה את  הסכנה מתקרבת. הוא התפתל ונאבק עד
שהצליח לפתוח את דלת המכונית ולהשתרך אל מולה. הוא לא ראה זכר
לרכב נוסף, לבן, שחור, או אפילו שקוף. הוא היה לבד. עם מכונית
פגומה. וכרית אוויר אוטומטית. הוא התיישב ובכה. כמו תינוק ,
במשך עשרים דקות. אולי שם איבד את רוב נוזלי גופו. כשהשמש
התחילה לשקוע הוא הרים עצמו אל רגליו ונרדם במושב האחורי.
כשהתעורר עם שחר- הכול היה ברור. הוא סרק את האוטו בתקווה
למצוא ג'ריקן, צידנית, או תיק טיולים מוכן. אך כל שהעלה בידיו
היה בקבוק מיץ אשכוליות, ובו טיפות חמוצות אחרונות. הן הרטיבו
את גרונו.משקפי שמש לא היו לו, השמש הסתכלה לו בעיניים - פנים
אל פנים, ולא היה באפשרותו להסב את מבטו, היא הייתה בכל מקום.

הכול התבהר. הדרך הייתה לפניו, סנדליו היו לרגליו. טיפות מיץ
אשכוליות סרוח החליקו במורד לועו. חיוך סורר אף עלה על שפתיו.
הוא לא נשאר שם לאורך זמן.
הוא התחיל בהליכה , הוא לא ידע כמה זמן היא תארך, את מי יפגוש
בדרך, באילו קשיים ייתקל, לעזאזל - הוא אפילו לא ידע לאיזה
כיוון. הוא נעמד  כמאה מטר  מהמכונית והרים את קולו לכדי
צעקה.
הצעקה הדהדה, לא במרחב - שכן הוא היה ריק ושטוח, הקול הדהד
במוחו, אדם ללא כיוון, קול ללא כיוון. הוא החליט ללכת לימין,
לשמאל, לאחד הצדדים שנפרשו מולו. הוא היה נחוש. בשבילו - הוא
הלך קדימה. ורק קדימה.

עד אותו רגע, בו שכב קרוע אברים ליד הדרך הסלולה, הוא הלך רק
קדימה. הוא ידע שהוא הולך, מגיע, מתקדם, מתפתח, וזה סיפק את
הרגשתו המרירה, את הבדידות. הוא ידע שהוא נע לעבר המטרה, ולכן
לא הטריד אותו שהמסע חסר סיכוי. אם היה מנגב את האבק האורבני
שדבק לרשתיות עיניו היה  רואה - שאין לאן ללכת, הדרך בה הלך
נסללה במדבר ללא התחלה וללא סוף, ישימון צחיח באמצע  שומקום,
אם לשומקום אי פעם יהיה אמצע.  הדרך היחידה שבה העז ללכת
הובילה ליעד ללא מוצא, יעד אופקי שאי אפשר לראותו בעין בלתי
מזוינת, וספק אם אפשר בכלל. וגם אם פספס את אלה, פספס את
הליכתו ההזויה על השביל השחור בין ים הדיונות הצהבהב, איך יכול
היה לפספס את העובדה שאין אתו מים להרוות את צימאונו, אין אוכל
להשביע את רעבונו, לא צל להשקיט את חום גופו, ואף לא נפש חיה
אחת לשכך את דאבונו.

אך הדרך הייתה מעניינת, את זאת הרגיש, גם אם לא ראה, גם אם לא
הבין את פשרה, גם אם נסללה למענו בידיים לא ברורות. האופק
המסתורי שלעולם לא הוגדר בקווים דקים גרם לו לאמץ את עיניו.
הוא פוסע לאורכו של שביל ומתיידד עם השמש, אולי בדרך זו יוכל
להניאה מהטלת חומה הרב. הוא מתחיל להכיר את טעמם החולי של
גרגרי הדיונות קטנטנים, כאשר הם נתפסים בפיו לאחר שליקק את
שפתיו. מחשבותיו נודדות עם כל פסיעה, הוא חושב על הבית, על
אמו, על בתו, אם היה יכול לעשות דברים אחרת. אם היה יכול אי
פעם לשנות, אם לא את העולם אז לפחות את דרך חייו. אולי היה
יכול להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב. לטייל בעולם ולעשות יוגה.
אולי היה יולד עם אשתו עוד ילד או ילדה, ולא מחכה לקריירה.
אולי היה מאמץ בכלל תאומים. אם היה מתיישב מדי פעם בבית ופשוט
מלקק גלידה, מסתכל על העלים בחלון נושרים ואחר כך אוספם ומדביק
אותם על נייר וממסגר. אם היה אי פעם יוצא לטיול מימיות במדבר
סהרה - אולי היה שורד עכשיו.

הוא חשב הרבה. חשב והלך. לפחות ביומיים הראשונים - אחר כך
התרכז רק בהליכה. עכשיו גם לזה לא היה לו כוח. המצבר נגמר
והאוטו מאט את מהירותו, נעצר בצד הדרך, מכבה את המנוע, וטומן
אצבעותיו בחול. בהתחלה חשב והלך, אז רק הלך... ועכשיו הוא רק
חושב. גם זה עוד רגע קט יעלם. עוד מילה אחת אחרונה. עוד מילה
אחת מצויירת בחול.

דרך חייו אבדה לו, והוא הלך בה רק כיוון שנסללה למענו על ידי
מוען לא ידוע, בעולם שבו לא הבין את פשרו. גם כאשר ניתנה לו
אפשרות לרדת מן המסלול, לחפש את דרכו בעולם היבש, לחיות את
הדרך, למות אותה. גם אז חמקה לו האפשרות מבין האצבעות כגרגרי
חול.

    העולם הוא מדבר, העולם שלנו אין בו ולא כלום, חוץ מדרך
אחת סלולה, ודיונות רבות שאין יודע מה מסתתר מאחוריהן היום, מה
יסתתר מאחוריהן מחר. ואם אי פעם תקלעו אל הדרך הסלולה - דעו
שהמים, האוכל, החברה והמטרה לעולם לא ימצאו על האספלט כי אם
עמכם - בין שמיים וארץ. בין אופק ו...

את המילה האחרונה לא הספיק לכתוב... הוא נרדם אל עולם אי ההכרה
הנפלא, בה המשיך לשוטט בין החוליות הגבוהות. ורוח המדבר גם כך
מחקה את הדבר הפעוט ביותר אשר הבין בחייו. גם החכמים ביותר, גם
אלה שטעו בחייהם ותיקנו במותם או להפך. גם חייהם אינם אלה
גרגרי חול. גרגרי אבק שיעופו ברוח גלגליו של האמבולנס, או ברוח
כנפיו של מסוק החילוץ.