אנחנו כבר שנתיים יחד, ופתאום היא החליטה שהיא עושה לי בדיקה
שכזאת שהמטרה שלה זה לבדוק עם אני עדיין אוהב אותה כי הפעם
האחרונה שאמרתי לה את זה, התאומים עדיין עמדו, וביל היה
הנשיא.
אז היא אמרה לי שהיא רוצה את כל האמת, לא משנה מהי.
ואני, אחד שתמיד משקר, אבל הפעם אמרתי לה בדיוק איך אני
מרגיש,
מה אני חושב עלייה, ואמרתי לה:
'אני שונא אותך, לא סובל אותך, את מגעילה אותי, את סתם
שרמוטה,
נצלנית, כלבה, את מכוערת, לא יודע איך הייתי חבר שלך, ועוד
אחרי שכולם כבר עברו עלייך, איך בכלל נגעתי בך, מה חשבתי
לעצמי,
את מיותרת, את לא מועילה בכלום, אפילו במיטה את על הפנים,
איך ההורים שלך חיים איתך באותו בית, איך את לא מתבאסת לקום
בבוקר ולראות שאת נושמת, את סתומה, איך בכלל התאהבתי באחת
כמוך, לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי, הבנת?!'

העיינים שלה נוצצות, הדמעות בדרך, היא התחילה לשפשף את העיינים
והורידה את ראשה. 'תעופי מפה....עכשיו!' צעקתי עלייה. היא קמה
מהכסא הרימה את התיק שלה מהרפצה והתחילה ללכת לכיוון הדלת,
כשהגיעה לדלת פתאום היא התחילה לחפש משהו בתיק, אין לי מושג
מזה היא הייתה עם הגב אליי. אחרי חצי דקה בערך היא הפסיקה לזוז
ועמדה במקומה בלי תזוזה, הקול של הבכי שלה התחזק, כולה התחילה
לרעוד.

היא הסתובבה אליי ואמרה 'אני אוהבת אותך, אבל...' ושתקה. אחרי
כמה דקות של שקט שעבר בחדר, היא הוציאה אותו מהתיק, כיוונה,
וירתה. הכדור פגע לי בלב, הרגשתי כאב שלא חשבתי שניתן להרגיש,
לא חשבתי שימציאו כאב כזה, אפילו לא אלוהים. העיניים לאט לאט
נסגרו, הלב לאט לאט הפסיק, הכאב לאט לאט עבר.

עכשיו אני חופשי, אף אחד לא יכריח אותי, אף אחת לא תגרום לי
לבכות שוב, אף אחד לא יעזוב אותי שוב, אף אחד לא יגיד לי אסור
או מותר, אף אחד לא יגיד לי מה הוא חושב, אף אחד לא יגיד לי לא
לגעת בסמים.
עכשיו אני לא ארגיש יותר, לא אהבה ולא כאב.
עכשיו שום דבר לא יגרום לי להתחרט עליו, שום דבר לא יפריע לי
לישון,
שום דבר לא יפריע לי לשכוח.
עכשיו אני חופשי, אמרתי את האמת.