פתאום נזכרתי בו. באגם ההוא. כבר כמעט שנה, או שנה וחצי...
שנה וחצי שהחלפתי את הרגעים השקטים שלי צפה באגם- ברגעים של
תעופה בשמיים לא שלי.
אין מפה לאגם שלי, לכן אני לא יודעת איך להגיע לשם בחזרה לקחת
את הדברים שלי ששכחתי שם...   הייתי מגיעה לשם ע"י עצימת
העיניים ועד לרגע שבו פתחתי אותן הייתי צפה לי באגם בלי אף אחד
ושום דבר שעלול הי לשבור את הבדידות שלי.

ואז הוא הגיע- בגובה של בניין מלא אנשים ומבט שיכול לשרוף
יערות, הוא הגיע ושרף את הלבד שלי. הלבד השליו שלי. ושכחתי,
שכחתי מהלבד השליו הזה שלי.
אבל המשכתי לצוף לי באגם, והשקט התמידי הזה באגם, והצלילות
הזאת שכל כך אפיינה את המקום המדהים הזה המשיכה להיות קסומה
ומזמינה כתמיד. אפילו כשהיינו שוכבים במיטה אחד לצדו של השני
והוא היה שותק סוף סוף או אולי היה נרדם, ולי היה רגע לעצום
עיניים ולצוף. לצוף באגם ולהריח את השקט ולטעום את הלבד, ולגעת
בשלווה. ולאהוב את הליטוף של המים על הגב שלי.

בשלב כל שהוא כנראה שליטוף היד הענקית החלה לקסום לי יותר
מליטופו העדין של האגם- ופה לדעתי החל התהליך.
התהליך שבו כבר לא האמנתי לעצמי ולשקט שלי, התהליך בו העולם של
הבחור הזה שנכנס אלי יצג או המציא- נראה לי נכון יותר מהאגם.
ואז הוא קרא לזה אהבה. ואני? אהבה? מה היא אהבה לא ממש ידעתי
אבל הצליל של המילה הזו נשמע לי יפה, ומושך, וכך נכנסתי לתוכה
של המילה הזאת והמילה נכנסה לתוכי.


יום אחד כשעצמתי עיניים התחלתי לצוף באגם, ובהביטי ימינה ראיתי
עוד דמות צפה באגם. זה היה השליח של האהבה שהביא את המילה היפה
הזו בתוך קופסת קרטון. הוא ממש צף שם לידי באגם הזה שעד עכשיו
אף אחד לא ידע על קיומו!   ואני? אני חשבתי שזה בוודאי אומר
משהו על האהבה הזו שהוא דיבר עליה כל כך הרבה, וכבר לא הייתי
מבוהלת מהנוחכות שלו שם. היא דווקא נעמה לי. הרגיעה אותי. גרמה
לי לחוש נוח עם עצמי. או אולי נוח עם עצמו...



זהו. עכשיו שנה אחרי זה יושבת בשירותים ונזכרת באגם הזה, ואיך
שמקום כל כך יפה לגמרי פרח לי מהראש, ועוצמת עיניים כדי להגיע
לשם- וכלום לא קורה.
עוצמת עיניים ורואה רק צבעים מתנפצים על רקע שחור, מעין
זיקוקים כאלה- בדיוק כמו שרואים כל שאר האנשים שהכרתי בשנה
וחצי האחרונה כשהם מניחים לעפעפיים שלהם לנוח.

כנראה שהאגם הזה יבש, או מת מרעב או שיצא לחפש לו חוף אחר-
בדיוק כמו שקרה לי.