"חשבתי שאני רואה אותך, אבל זה היית אתה , הדימיון שלי מתעתע
בי, הגלים הגבוהים והרוח הקרירה שמלטפת לי את הפנים והטעם
המלוח, הכל זה אתה, הייתי רוצה שהרוח תיקח אותי מכאן, ושהמלח
יגרום לי להתאבן, שאני לא אצטרך להרגיש שום דבר, אני יושבת כאן
על החול, מרגישה את הגרגירים מלטפים לי את הרגליים היחפות,
והרוח מכניסה לי אותך לעיניים, ואתה גורם לי להרגיש עצוב ואז
פורצות הדמעות שלי החוצה, כאילו העיניים שלי לא מכירות משהו
אחר והם רק בוכות"
הפסקתי לקורא, לי בעצמי נכנסו גרגירים לעין ולא ידעתי אם אני
בוכה בגלל המכתב או אולי בגלל החול, קיפלתי את המכתב ושמתי
בכיס.
לפעמים אני מגיע לחוף כדי להשתחרר, אבל הפעם כשבאתי מצאתי
בקבוק וכשחשבתי לזרוק אותו ראיתי שיש משהו בפנים, וזה סיקרן
אותי אז פתחתי את הבקבוק ומצאתי מכתב, שלא נראה כל כך ישן אבל
מאוד מעניין. אני יודע מה מרגישה אותה בחורה אני יודע מה זה
לאבד אדם קרוב שאתה אוהב, בצורה כל כך פתאומית.
יובל היה הבנאדם הכי מקסים שאני מכיר, ואני לא אומר את זה רק
בגלל שהוא אחי, הוא נדיב וטוב, כל פעם שהיה נכנס בדלת הבית היה
מתמלא אור, כאילו נכנסה השמחה בדלת, היו לו המון חברים, כל כך
הרבה אנשים אהבו אותו ורצו להיות לידו, אבל כל זה נגמר כשהוא
נהרג, אני לא האמנתי, התחלתי לצרוח ולצעוק וחיפשתי מקום ללכת
אליו  והגעתי לים, הרוח הזו כאילו שרה בשבילך ומלטפת אותך
ומרגיעה שהכל יהיה בסדר, הרעש של הגלים מנתק אותך מכל רעש אחר,
ואתה שומע הרמוניה של צלילים מלטפים ומרגיעים ורסיסי מים
מלוחים נותנים לך תחושה שאתה לא לבד.
התחלתי ללכת שוב הביתה וכשאני נזכר שוב ושוב באותו מכתב שנמצא
בכיס. כשהגעתי הביתה ישר הוצאת את המכתב והמשכתי לקורא
"אני רק רוצה שתדע שאני בטוחה שלא אוכל להתאושש , אני מרגישה
איך העולם שלי מתהפך, כמו גל גדול ששטף אותי בדרך ולא השאיר
זכר למה שהייתי, אפילו התמונות שנותרו זיכרון יושבות במגרה
חשוכה ונעולה, אני מפחדת, כל כך מפחדת מעולם לא הרגשתי כך, אני
רוצה להכנס בין הגלים ולהעלם, אבל אני יודעת שלא שם אמצא אותך,
אני מוכנה לתפס על הרים ולנסות להגיע לשמים, אני יודעת שאתה
יושב שם מסתכל עלי ואולי גם מחייך", הפסקתי לקרוא, המכתב הזה
עורר בי תחושות מוכרות של ריקנות, של אכזבה, של דמעות מלוחות
ששורפות את הלב, ואת אותה תחושה של אובדן שרק מי שחוה אותה
יודע מהי, "אני אוהבת את החיוך שלך, כל כך אוהבת שכואב לי
לחייך, אני יודעת שכבר עבר הרבה זמן , אבל אצלי הזמן עומד
מלכת, בשבילי אתה עדיין ילד, אותו ילד שאני אהבתי, אבל זאת
הדרך שלי להפרד, אני לא מסוגלת יותר לחיות , אני לא מסוגלת
לנשום ואני לא מסוגלת לחיות בידיעה שהים לקח אותך"
לא יצא אף פעם לקרוא מכתב כזה , קראתי כמובן הרבה ספרים , אבל
כאן היה לי את הדף שהחזיקה אותה נערה, היה לי את הכאב שלה כל
כך מוחשי , שהצלחתי להחזיק אותו בעשר אצבעות.
רציתי כל כך לנחם את אותה נערה, רציתי להחזיק לה את היד ללטף
ולהגיד לה שאני איתה, שאני מבין אותה.