[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זיו מגן
/
חורף

החורף עושה לי את זה. משהו באוויר הנקי הזה, משהו ברוח הקרה,
הנפלאה הזאת, שנכנסת לך בעצמות כשאתה  חוצה רחוב שמוביל לים,
משהו בטיפות הכבדות שמרטיבות לך את הפנים. משהו בחורף גורם לי
לפרוח. האפור הדכאוני שמרחף מעל העיר עושה לי, באופן אישי, את
ההפך הגמור.

יש לי מנהג כזה, להסתובב ברחובות בלי מטריה, לשטוף את עצמי
בגשם ולהתעלם ממבטי האנשים. כל הדמויות השפופות האלו, שמתרכזות
בתחנות האוטובוסים, ליד חלונות הראווה ובתוך בתי הקפה, כולכם
בוהים בי מתוך כלובי האנושות שלכם. אני מחייך, לפעמים אפילו
צוחק לעצמי, כשאני רואה אתכם. אתם לא מבינים, לא תבינו לעולם.
אתם תקועים בתוך הבועות הקטנות שלכם, גוררים את עצמכם מיום
ליום ומשעה לשעה, אבודים בתוך תאי בטון ענקיים ומנוכרים שאתם
קוראים להם בית. אם בטעות אתם פורצים לשניה, בטעות, לתוך
החופש, אתם מייבבים בקולותיכם הדקים וממהרים חזרה לכלובי
הסרחון שלכם.
רק אני חופשי. רק אני יכול להרשות לעצמי להיות חלק מהאמת
הנפלאה הזאת, מהאוויר הנקי והרטוב הזה, מהטבע שמצליח להתפרץ
אפילו לתוך הברזל והבטון, הלכלוך והניכור. הקסם הוא שלי, ושלי
בלבד.

היום אני פוסע במורד רחוב הירקון. הגשם מדהים, חזק יותר ויותר
מדקה לדקה, מצליף בי בפראות מדהימה של מים וחופש, ואני מתחיל
להרגיש את עצמי משתחרר.
הרעד הבלתי נשלט שהגוף שלי כופה על עצמו בגלל הקור, הרעד הזה,
שהוא פחד מהחופש, פחד שאני לומד להתגבר עליו עם הזמן, הולך
ונחלש.
האנשים מסתכלים עלי במבטים מוזרים, מפוחדים ומודאגים.
כל בגדי ספוגים במים, הנעליים מלאות, ואני מרגיש את עצמי מתמזג
עם הגשם, הופך לחלק מהטבע הפראי הזה. נדמה לי פתאום שאני עשוי
ממים בעצמי, שאני זורם עם הגשם לתוך עצמי, דרך הגוף ולתוך
המדרכה, בחריצי האבן, פורץ למנהרות הביוב וזורם שם בחושך.
אורות מהבהבים לשברירי שניה מעלי, כשאני עובר מתחת לפתחים
במדרכה. הצליל היחיד שאני שומע הוא רעש הזרימה של עצמי.
אני טס קדימה במהירות שלא תתואר, אל עבר המטרה הסופית, המים
מסביבי ובתוכי, חלק ממני.
אני יודע ששם, למעלה, לא נשאר ממני דבר. ערמת בגדים מוטלת על
המדרכה, בתוך שלולית עצובה של מים עומדים, לכודים.
צלילים מהדהדים בעוצמה, ולמרות המנהרה הצרה, המעופשת שמסביבי,
אני מרגיש חופשי.
אני כמעט שם, עוד כמה שניות ואני משאיר מאחורי את העולם המטונף
שלכם, את הכלוב המוצק שכולכם כל כך קשורים אליו.
אור מתחיל לבקוע מלפנים, ואני מרגיש את הרוח שוב, את הרוח
הקפואה והנפלאה הזאת. אני עומד להיות חלק מן האמת, מן החופש.
אם היה לי פה, הייתי צוחק עכשיו. אם היו לי עיניים, הייתי
בוכה. במקום זה אני זורם מהר יותר ויותר, טס אל הים המחכה לי
מלפנים.
עוד כמה שניות ואני שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חמשיר לזמיר:
ישבתי בחדר,
הקשבתי לדיסק,
פתאום הרגשתי
בתחת משהו מעיק

מסתבר שישבתי על
מסטיק!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/99 15:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זיו מגן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה