[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בלו סקאיי
/
כשעליסה בדיכאון

איך אני תמיד חוזר לדימוי הזה?

אקדח שחור כאור האפלה שתקוע עמוק בתוך הגרון שלי.
ואני חושב מה הלאה
ופשוט מתבונן במציאות
באותו קיום עלוב אשר נגלה מבעד לעיני,
באותו רגע,
באמצעות אקדח טעון,
שעומד לגעול אותי מיסוריי.
אם רק אהיה מספיק אמיץ בכדי ללחוץ על ההדק הזה,
להפריד את נשמתי מהחיים האלו,
לפעור חור אדום בקצה האחורי של ראשי.

תמיד אני פה.
בתחנת שום מקום,
הבית קפה עתיק כמו המלנכוליה של הנוכחים בו.
הקפה מר כרעל ולמעשה כמעט בכל אחת מהכוסות שמים רעל משום
שרוב המלכות הממורמרות שלא הצליחו להרעיל את מלכיהן ונשלחו
לחבל התלייה
פשוט שופכות את כל תחולת התליונים הזהובים שלהן לתוך הכוסות.
תחביב שכזה, ושאני לא אתחיל בכלל לספר על  מה שיש בתוך שקיות
הסוכר.
ההמבורגרים פה או ממש יבשים או ממש חיים.
ואני מתכוון שניתן לשמוע את נהימות הגאווה של פרות לשעבר
בוקעות מתוכן, אז כפי שניתן להבין אוכל טוב אי אפשר למצוא
כאן.
טוב למען האמת מי שבא לפה לא ממש רעב.
זה המקום של הדיכאון.
מרכז העצבות והרחמים הסופי.
אני פה רק לביקור.
בכל פעם כשהסרט הזה עובר לי בראש אני נוחת כאן.
יושב  ומרחם על עצמי, בדרך כלל אני יושב על הדלפק, הכי שקט
שם.
המלצריות הן שלדים מלאי אבק בצבע בז'.
פעם כשהן יכלו לדבר הן לא הפסיקו, אז כרתו להן את הלשון ומשום
שזה היה המרכיב החשוב ביותר בגופן ולמעשה כל שאר קיומן היה
חבור אליו אז ברגע שהוא ירד אז גם כל החליפה התפרקה. ובקשר
למלצרות טוב נו... אין עבודות מושלמות כאן, אז זה מה יש.
אני בדרך כלל משכיר לי גם צלוחית דמעות, כן אני בוכה הרבה...
מה אני אגיד אני אחד מהטיפוסים הרגישים האלו.
אבל זה מנוצל לטובה, משתמשים בזה להברקת החלונות, מסתבר
שהמלחים שמשתחררים עם הדמעות מורידים את כל החרא שמצטבר על
הזכוכית.
אפילו אסור לעשן במקום המחורבן הזה!
תלו פה איזה חמישים שלטים שמזהירים כי מי שיעשן יתחיל מלחמה
אלמותית.
מאחורי בית הקפה ישנה שמורת אינדיאנים נפגעי לבנים בעקבות כך
שנגנבה מהם אדמתם על ידם.
בזיכרונם האחרון עוד מהדהד רעם הכדורים ועשן הרובים של
היאקים.
אז ברגע שהם מבחינים בעשן הם משתגעים לחלוטין.
פעם הם השתלטו על המקום למשך שנת אין סוף שלמה.
אז תחליטו אתם כמה נחמד זה לחכות בתוך קבוצת מקורקפי ראש
לשירותים כשממילא רק כעבור שנה תיראו את הדלת.
אגב, המקרה הזה נחשב לחמור ביותר של מוות מעומס שתן.
וזה לא שהשירותים הללו הם תענוג כזה גדול בכל מקרה.
כשאתה פותח את הדלת המטונפת אתה מגיע למושבת צבים אדירה.
כאן מצטברים כל הצבים הללו שילדים קטנים זרקו לפח או שכחו
בקופסאות קרטון כשהיו קטנים.
אז תנסה אתה להשתין ליד צב שמסתכל לך על המשמו שלך
וגם אין פה נייר, רק תכריכים. תלויה לך מומיה קטנה על מוט
שממנו מוציאים את התכריחים בכדי לנגב את התחת ואז כשנגמרים
התכריכים מתעוררת המומיה הקטנה, היא קופצת לרצפה מהמקל, הולכת
לרוקן את הפחד ואז לשטוף ידיים... עד שהיא נמסה.
והיציאה מהשירותים היא טריפ שלם בפני עצמו,
הרי שברגע שמישהו יוצא מהשירותים התלבושות של כולם משתנות
ומתנגנת מוזיקת פופ משנות השבעים.
יום אחד הבגדים של כולם התחלפו לבגדים של גבירות אצילות מהמאה
ה16 וברקע צהל לו מייקל ג'קסון, נעים זה לא היה...

טוב אני חושב שאני אחזור הביתה עכשיו.
האקדח הדמיוני הזה מתחיל להיות כבד לי בגרון
ואני לא חושב שאני אשתמש בו היום.

עוד לא מתאים לי להפוך לדייר קבוע פה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לך אל הנמלה
עצל
ראה דרכיה תבהל


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/02 13:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בלו סקאיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה