איך אני יכולה לוותר על כל כך הרבה?
למה אני צריכה,למה אתה מכריח אותי...
אל תגיד שוב ניפרד בחיוך,כי בשבילי הוא לא יהיה אמיתי.
אני מנסה לשכוח,ולשכנע את עצמי.
אבל אז חושבת ,למה? לא ניסינו.
זה יכול להיות מדהים כמו אז,אתה לא חושב?
עזוב אותך מלשבור לבבות,דגים וכל שאר המטאפורות...
אני חושבת שצריך לנסות,כי לא רק שיקרתי
הייתי אני תמיד,באמת שלא הייתי מסוגלת להיות אחרת.
גם אתה הרגשת את זה,לא רק אני
אני צריכה לחזור למישהו ..משהו שייתן לי כוח.
איך אני אמורה לעשות את זה ,אם כל האנשים שאני רוצה שייתנו לי
את זה לא כאן בכל דרך אפשרית.
תנסה,אני פה מנסה להעביר את זה
לא חושבת שאצליח.אבל מחייכת כל פעם שאני נזכרת.
אני זוכרת כ"כ הרבה.
בחיים אני לא אשכח,וזה לא בגלל הזכרון הטוב שיש לי.
אני לא אשכח,אני גם לא רוצה.
אני חושבת שזה סוג של אטימות.
או שזה פשוט נגמר...וכשאין סיכוי אז אין.
ואם זה בגלל הגיל,אז אני לא חושבת שצריך לשכוח.
כמו שאתה אומר.."עוד חצי שנה,את תשכחי"...בלה בלה...=)
וזה לא שאני לא מקשיבה.
כל מילה שלך,כמעט כל אחת מהן אני זוכרת.
לא נואשת,רק מאוד ממוקדת,בזה...אם אני יכולה לקרוא לזה ככה.