היה לי חבר שדיבר אל עצים.
הייתי מסתכלת עליו שעות ומדמיינת  מה עובר בראשו.
הוא לא היה מדבר הרבה אבל שנינו ידענו להבין אחד את השני, גם
כששתקנו.
כל יום הינו יושבים בגן השעשועים עד השעות הקטנות של הלילה
ותמיד ידעתי שכשאחזור אהיה את אותו הסיפור שם בבית.
אבל זה לא הפריע לי, כי אהבתי את אותן שעות נפלאות.
אני חושבת שאולי גם אהבתי אותו.
ואם תשאלו את עצמכם מדוע בעצם הוא דיבר אל עצים,
אני אפילו תהיתי פעם גם כך לעצמי.
ובעודי חושבת הוא הסתכל אלי ואמר שאנשים הם כמו עצים,
אבל העצים הם לא כמו אנשים.
חיכיתי שימשיך ידעתי שאסור להפריעו בזמן שהוא מדבר, כי אותן
פעמים מעטות שבהן דיבר...
כל מילה נבחרה לה בקפידה והייתה כל כך ברורה ונוגעת,בדיוק שם,
בלב.
אז הוא המשיך ואמר שבני אדם הם כמו בולי עץ.כמה שתדבר אליהם הם
אף פעם לא יבינו.
אבל העצים יש בהם את השקט הזה שאין בבני אדם.
יש להם את יכולת ההקשבה, מה שחסר המון אצלנו בני האדם.
הוא אפילו לא צריך שמישהו יסביר לו, שיענה, הוא יודע שהעץ לא
יבגוד בו, הוא יודע שהעץ לא כמו בני האדם.
אז ישבתי מולו דמעות עמדו בעיני ושאלתי אותו אם אני עץ
בשבילו.
והוא דמם, השתתק וחשב. ובאותם רגעים של סערת רגשות, של ציפיה
לאותה תשובה שאינך יודע אם תהיה משמחת או לא,
הרגשתי כמו שלא הרגשתי מעולם, הרגשתי מה זאת אהבה.
ורק הייתי צריכה לראות את מבטו, וכבר ידעתי שאני העץ.
שאני העץ שלו...