בית הלבבות המרוסקים
איציק לב גדל בקיבוץ בעמק, היה גבוה ונאה, מתולתל וחייכני, וגם
אחלה חייל קרבי. כשהשתחרר מהצבא, עבר לתל-אביב, גר בדירות
שכורות, עבד עשר שנים בכל מיני מזדמנות, הלך לפאבים ולמסיבות
ולים וזיין כל מה שזז והסכים. שנים אחדות אחר כך, החזיק במין
מסעדה מזרחית קטנה ברחוב המלך ג'ורג' 78, קרא לה "איציקל'ה"
והגיש את הדברים הרגילים והעייפים - חומוס, טחינה, סלטים
וצ'יפס, פיתות מאפה בית, ובשרים על האש, הודו וכבש, ובקושי
התקיים, עם טבח עזתי אטום עיניים שישן בבוטקה בחצר, ומלצריות
קטנות בשכר רעב, שטלטלו את השדיים והניעו את הירכיים
בשמלונותיהן הזעירות החושפניות, שאותן איציק גם היה תוקע לעתים
מזומנות קרוס-סטייל על השולחנות או דוגי-סטייל על הרצפה אחרי
חצות, כשהיו עייפות, ומוסיף להן כמה שקלים מחוץ לחשבון.
"העסקים רעים," איציק היה אומר לחברים הלוזרים שלו,
אמנים וכאלה, שנכשלו בכל מעשיהם בחיים, אפילו כבר לא עמד להם,
כשסרו לבקרו, ואכלו אצלו בחינם, "אבל הכוסיות הקטנות האלה
טובות," והזין היה עומד לו רק מלחשוב עליהן ולדבר.
"אתה צריך למצוא לך איזה פטנט," אוכלי החינם, החברים
הלוזרים של איציק שנכשלו בכל מעשיהם בחיים, היו אומרים לו,
"אולי משהו כמו בשר עטינים של כל מיני חיות, אולי מוחות,
אוזניים או לשונות, ביצים, זרגים, משהו."
לילה אחד, בזמן שהוא טחן בקריאות קרב את אחת הכוסיות הקטנות
וי-סטייל בעמידה על דלת המקרר, הלב של איציק התחיל להלום כמו
מטורף, מהר-מהר, והוא חשב שבא לו התקף - היה כבר בן ארבעים
ועישן ושתה ואכל כמו חזיר - ואז זרח לו הרעיון:
הוא יגיש מעתה רק בשר לב, בכל מיני צורות - שיפודי
לבבות על האש, לבבות פרוסים מטוגנים עם בצל ושום, לבבות שלמים
ממולאים באורז ופיניונס בתנור, לבבות ברוטב חריף, לבבות קצוצים
עם שמיר ושית ונענע, מרק לבבות אדום, לב בחלב אימו, סלטים לב,
כל מה שאפשר לעשות עם לבבות, וגדש את המקפיא הגדול החדש שקנה
במאות לבבות של כל החיות שאפשר להשיג - פרות, סוסים, גמלים
וחמורים, חזירים, כבשים ועזים, דורבנים, ארנבות, תרנגולות
והודים, ואפילו כלבים וחתולים וחולדות שהוא צד בעצמו לפנות
בוקר ברחובות, החליף את שלט המסעדה ל"בית הלבבות המרוסקים של
איציק לב. כאן אוכלים רק את הלב", ושילש את המחירים.
מתוך תקווה, תנופה וחזון, איציק משכן את דירת אימו
הזקנה, לקח הלוואה ורכש את חנות הווילונות הצמודה שפשטה את
היד, והשתמש בשאריותיה הבדיות לעיצוב של מסכים והצללות
ופרגודים.
איציק התמחה בהכנת הלבבות, אף אחד לא ידע לטפל בהם כמוהו,
והעסקים פרחו. המונים המתינו שעות בתור לשולחן פנוי, כל העיר
דיברה על איציק לב והלבבות המרוסקים שלו, העיתונים כתבו, הרדיו
ראיין, הטלוויזיה צילמה ושידרה, ורחמני החיות הצמחונים הקימו
צעקה והעמידו משמרות מחאה קולניות בגשם, עטופים במעילי עור
ונעולים במגפי עור.
אז איציק העביר את בית הלבבות המרוסקים לשינקין, לאולם של חמש
מאות מטר בשלושה מפלסים, עם חדרים פרטיים - מאתיים דולר לשעה,
כולל הארוחה ומוזיקה לפי הזמנה ועיסוי זמבזי לשניים, וגלריה
ומזרקה מולטי-מדיה לב, ואקווריום לדגי לב, וקישט הכל בטעם
בעציצים ובאגרטלי לב מלאים בפרחי לב, ובתמונות ענק של לבבות,
אדומים נוטפי דם, חיים ומצוירים, וביפהפיות עולות-ימים תמירות,
שנבחרו בקפידה ונאבקו על שעות תצוגה בחינם והפגינו את תאומי
לבבן הוורדרדים המזדקרים בפטמות משוחות בששר ואת משולשיהן
האדומים כדם המסופרים לב-סטייל.
איציק נעשה מלך העיר: בנקאים שיחרו לפתחו, פוליטיקאים
הצטלמו איתו, ילדים סחרו באוטוגרפים שלו, נשים מגיל שתים-עשרה
ומעלה צבאו עליו, והוא היה דופק אותן בזוגות ובשלישיות ובכל
סטייל בלשכתו האחורית, המעוצבת והמסוגננת בפאר מדהים -
דיוואנים ושטיחי פרווה וג'קוזי - בשעות העבודה ובלילות. כל
העובדים לחששו בהערצה: "הבוס מזיין..." ואיציק היה גם מנדב
לעתים לחברים הלוזרים שלו, אפילו שכבר לא עמד להם, רק בשביל
הרעיון.
ליבו של איציק היה מתרחב בגאווה ובהנאה בכל פעם שהביט ממרום
שבתו באכסדרת המסעדה על ההמולה והשמחה שלמטה, עד שיום אחד:
איש עסקים תמיר וכהה עור בחליפות יקרות ומגבעת, עם
מזוודת ג'יימס בונד מוזהבת, שזה זמן היה מבקר בבית הלבבות
המרוסקים מדי ערב, וניסה כל לב ולב, תפס את עינו, ובאותות
מוסכמים קבע איתו פגישה לשעת סגירת המסעדה בארבע לפנות בוקר.
"צ'יוואס?" איציק שאל במבוכה.
"הולך," האיש אמר באנגלית במבטא מוזר, ואז הוסיף, "עשית
אותה בגדול, מאן, ולי יש הצעה בשבילך."
"שומע," איציק אמר בלב מנבא רע.
"שמי אז'יי שאה, אני איש עסקים הודי, מבומביי, צייד עולמי
של כישרונות ורעיונות בתחום המסעדנות," האיש אמר, "והגעתי אליך
דרך אתר הלבבות המרוסקים שלך באינטרנט."
"ומהי הצעתך?" איציק שאל את ההודי המוזר, ונבואת ליבו
הרעה מתעצמת.
ההודי לגם לאיטו מהסקוטש, נגס בשבר קרח, הביט בו וחייך.
"יש לי רשת מסעדות, כעשרים במספר, מסעדות מיוחדות במינן, בכמה
מקומות בעולם - באמריקה, באירופה, באסיה, באפריקה," אמר, "גם
בביירות ובקהיר. את המסעדות שלנו לא תמצא בשום מדריך, בשום אתר
של אינטרנט, אין להן כתובות רשומות, וכל אלפי האנשים שמגיעים
אלינו מדי חודש ומשלמים אלפי דולרים לארוחה, באים כיוון ששמעו
ממישהו מוכר להם על המקום. אף אנו עוסקים באוכל מיוחד מאוד,
בבשר מיוחד מאוד."
"בשר מיוחד מאוד..." איציק אמר, ליבו ההולם מאשר את
נבואתו האיומה, וצמרמורת עלתה בגבו, "בשר מיוחד מאוד..."
"אכן," האיש חייך שוב, ומשך מהמשקה, "בשר החביב על
עשירים ומפונקים שכבר ניסו כל דבר בעולם, ומוכנים לשלם עבור
החוויה."
"אתה מתכוון... לבשר... לבשר של..." איציק אמר באימה,
"שמעתי שמועות על זה, על המסעדות האלה, אבל לא האמנתי שהן באמת
קיימות."
ההודי משך בכתפיו הצרות. "העשירים האלה, הכל הם רוצים,
וביקוש יוצר היצע," אמר כקובע עובדה, "והיצע תמיד נמצא."
"ומה אתה רוצה ממני?" איציק שאל בחלחלה, "אני לא יכול
להגיש בשר כזה אצלי במסעדה."
"אין לי מומחה שיודע להכין לבבות כמוך, אתה תעשה זאת
בשבילי בכל העולם, וגם כאן."
"אני..." איציק ניסה לומר, "אני לא..."
"תספור אחר כך," ההודי הוציא מעטפה כבדה חתומה ממזוודתו
והניח אותה על השולחן שביניהם, וחייך בנעימות, "אם אתה לא
תיקח, מישהו אחר ייקח, ואני איני אחראי לתוצאות. תזכור במה אנו
עוסקים." סגר את תיקו, קם ויצא.
שמלתה הלבנה של חנהל'ה
חנהל'ה היתה ילדה קטנה וטובה, והיא תמיד אהבה לעזור לאחרים
ולהגן על החלשים מפני החזקים.
ערב אחד אמרה חנהל'ה לאימה-הורתה: "אימא, אני רוצה
ללבוש מחר בבוקר את שמלתי הלבנה מכולן," ואימה-הורתה אמרה לה:
"טוב ויפה, חנהל'ה, אבל אם תלכלכי את שמלתך הלבנה מכולן, אני
פשוט לא יודעת מה אני אעשה לך."
כל הלילה טרחה אימה הורתה של חנהל'ה, כיבסה את השמלה
הלבנה מכולן, ייבשה וגיהצה אותה, ולמחרת בבוקר הלבישה בה את
חנהל'ה.
יצאה חנהל'ה בשמלתה הלבנה מכולן מפזזת ומכרכרת בשמחה
אל האחו הירוק, לשחק ולהשתעשע. והנה ראתה חתול רשע רודף אחרי
גוזל רך שנפל מקינו. רצה חנהל'ה אחרי השניים, הבריחה את החתול
הרשע, הצילה את הגוזל המסכן והשיבה אותו אל קינו.
אך הנה מעדה חנהל'ה ונפלה לתעלה מלאה בוץ, ושמלתה הלבנה
מכולן, הוכתמה בחום ובשחור.
"אני בכלל לא רוצה לשמוע תירוצים!" צעקה עליה
אימה-הורתה, "תכף גם תספרי לי שהצלת איזה גוזל מסכן מחתול רשע,
אה?"
כל הלילה טרחה אימה-הורתה של חנהל'ה, כיבסה את השמלה הלבנה
מכולן, ייבשה וגיהצה אותה, ולמחרת בבוקר הלבישה בה את חנהל'ה,
ואמרה: "אם גם היום תלכלכי את שמלתך הלבנה מכולן, אני כבר
מתחילה לדעת מה אני אעשה לך."
יצאה חנהל'ה בשמלתה הלבנה מכולן מפזזת ומכרכרת בשמחה אל
החורש הנחמד לשחק ולהשתעשע, והנה ראתה נחש צפעוני ירקרק אומר
להכיש ארנב קטן לבן שנמנם לתומו בשמש. נטלה חנהל'ה ענף כבד
ורוצצה את ראשו של הצפעוני הנבל, והצילה את הארנב המסכן.
אך הנה, מוחו ודמו של הצפעוני ניתזו על חנהל'ה, ושמלתה הלבנה
מכולן הוכתמה בצהוב ובאדום.
"אני בכלל לא רוצה לשמוע תירוצים!" צעקה עליה
אימה-הורתה, "תכף גם תספרי לי שהצלת איזה ארנב קטן לבן מנחש
צפעוני נבל, אה?"
כל הלילה טרחה אימה-הורתה של חנהל'ה, כיבסה את השמלה הלבנה
מכולן, ייבשה וגיהצה אותה, ולמחרת בבוקר הלבישה בה את חנהל'ה,
ואמרה: "אם גם היום תלכלכי את שמלתך הלבנה מכולן, אני כבר
יודעת בדיוק מה אני אעשה לך - אני פשוט אקח סכין ואשחט אותך."
יצאה חנהל'ה בשמלתה הלבנה מכולן, מפזזת ומכרכרת בשמחה אל
גדת הנחל הזך לשחק ולהשתעשע, והנה ראתה איש זקן, עייף ושחוח,
נושא שק גדול של פחמים על גבו הכפוף. חמלה חנהל'ה על האיש
המסכן ועזרה לו לשאת את השק הכבד אל ביתו הרחוק.
אך הנה, אבק הפחם התפזר ושמלתה הלבנה מכולן של חנהל'ה
הוכתמה באפור ובשחור, והיא לא ידעה מה לעשות.
"שמש, תעזרי לי!" קראה חנהל'ה אל השמש הבהירה ששטה לה
בשמיים התכולים, "אם לא תרחצי אותי בקרנייך הזהובות, אימא שלי
תהרוג אותי!" אבל השמש רק חייכה לה והמשיכה בדרכה בשמיים
התכולים.
כל היום כולו שוטטה חנהל'ה ליד הנחל, וכשעלה הירח הזוהר
בשמיים השחורים, קראה אליו: "ירח, תעזור לי, אם לא תרחץ אותי
בקרניך הלבנות, אימא שלי תהרוג אותי!" אבל הירח רק צחק והמשיך
בדרכו בשמיים השחורים.
חזרה חנהל'ה לעת חצות אל ביתה, ואימה-הורתה לא אמרה שום
דבר, היא פשוט לקחה סכין ושחטה אותה.
ורד בעליית הגג
אלדד קיבל בילדותו ירושה גדולה מסבו, ניצול שואה שהתעשר בברזיל
ולא עבד יום אחד בחייו. עתה היה בן שלושים וחמש, והכל הוא כבר
ניסה: טס ושט וגלש והחליק, טייל בכל העולם, טיפס על הרים
גבוהים ומושלגים, צלל למעמקי ימים, חתר בידיים חשופות במים
שורצים כרישים ודגי פירנות, חי חודשים בין נמרים רצחניים
ביערות בבנגל, אבד שבועות בג'ונגלים סבוכים בקונגו, ליטף נחשים
ארסיים, טעם כל מאכל וכל בשר שבעולם, כולל בשר בני מינו,
וכמובן - נשים ואהבה, בחינם ובכסף, בכל ארץ, מכל גזע וצבע,
וניסה גם גברים וילדות וילדים, ואז שמע על פוקנר, על הסיפור
"ורד לאמילי", והחליט לנסות גם את זה.
באותה תקופה אלדד גר בדירת פנטהאוז של מיליון וחצי דולר
בקומה החמישית, בבניין חדש בשדרות ח"ן בתל-אביב, בין רחוב
הנביאים וכיכר רבין, והיה מעביר שעות ברכישת ביגוד יקר
כמו-זרוק, ורסצ'ה ובנטון וזה, שותה ואוכל בפטיסרי בכיכר מסריק
ומסתפר בגזוז, ומשכלל עוד ועוד את עניין הנשים.
היתה שם בגזוז, דקלה, ספרית חמודה בת עשרים וחמש או שש,
בחורה רוסייה שהגיעה ארצה בנערותה. אהב להסתפר אצלה, להריח את
המון שיערה האדום הגלי, לחוש את ידיה החלקות מלטפות באצבעות
יפות וארוכות את פניו ואת עורפו כשעסקה בשיערו המאפיר ובזקנו
המטופח, אהב להביט בעיניה הירוקות הגדולות ולראות את לובן חלקת
עורה בחולצת הבטן, להביט בתנועת שדיה במראה כשחגה סביבו, ופעם
הצליח אפילו להציץ אל קו השיער האדמוני בחרך שבין בטנה השטוחה
ומכנסי הג'ינס הענודים בחגורת חבל קלוע.
"תבואי לבקר אותי פעם?" שאל אותה לאחר שסיימה להרוס את
תסרוקתו בתספורת קצרה מדי, ונתן לה טיפ נדיב במיוחד.
היא צחקה: "בשביל מה?" והוא היה נבוך, אבל שם בידה את
כרטיס הביקור ההולוגרפי המדהים שלו.
פעם היא באמת באה, דקלה, בעשר בערב, אחרי העבודה בגזוז, וישבה
לידו על ספת עור הנמר בג'ינסיה הנצחיים ובחולצת הבטן הרפויה
שלה, המומה בעליל מהעושר והפאר.
"אין לי אף אחד בארץ," סיפרה לשאלתו, "באתי לבדי הנה,
הייתי בקיבוץ קצת, ואז דלפתי לתל-אביב. עכשיו אני גרה לבדי
בדירה מוזנחת ברחוב גאולה. חוץ מזה, היום רבתי עם הבוסית,
ופתחתי פה, והיא פיטרה אותי. איך עכשיו אני אשלם את שכר
הדירה?"
זה נשמע כמו סתם וידוי, ואולי בקשה לעזרה, או הצעה.
זכר ששאלה ממה הוא חי, כשראתה אותו יושב שעות בקפה בבגדי
הוורסצ'ה והבנטון שלו, ובנעלי אלף דולר, והוא שיקר: "הרווחתי
בהיי-טק מספיק בחיי בשביל לא לעבוד עוד לעולם."
חשב על הרעיון להחזיק אותה - היה קצת יבש באותם שבועות,
והיא היתה באמת שווה - אבל אז נזכר שוב בפוקנר ובאמילי, וסיכם
לעצמו שהכל מתאים.
"כבר שנה שאת מספרת אותי," אמר בשקט, "כל הזמן הסתכלתי
עלייך - את יפהפייה. אני יכול לראות לך את השדיים?"
דקלה צחקה, קמה, התרחקה ממנו, הרימה את חולצתה הרחבה
כשגבה אליו, ואז פנתה והלכה לעברו, מבטה הירקרק נעוץ בעיניו
הנעוצות בחזה הצח ששיערה האדום גולש עליו, קרבה אליו, ושמטה את
חולצתה על פניו. "אז איך?"
"נהדרים!" הצהיר, וידיו אחזו בה בכוח.
עד הבוקר השאיר אותה, כמו אמילי, דוממת במיטתו, אבל אז העלה את
גופה הלבן העירום, המעוטר באדום, אל עליית הגג הרחבה שמעל
המטבח, עקר את דלתה והחליפה בחלון זכוכית, אטם היטב את הפתח
במרק ושב לישון, חושב באירוניה, "יש לי אישה בבית, סוף-סוף יש
לי בבית אישה שנשארת, אחרי שכולן רק באו והלכו."
כל יום אלדד היה עולה על הכיסא, מדליק את האור ומביט
פנימה, לראות את השינויים: תחילה העור הכחיל, בייחוד בנקודות
הלחץ בצוואר, ואז התחיל להוריק ולהתכרכם ולהשחיר. לאחר שהבטן
תפחה ונבקעה ונשפכה, פשו בו הכיבים ואף הפנים, שתחילה נותרו
לבנים ויפים, השחירו ונרקבו.
שבועות עברו, והמחזה המרתק הלך ונחשף לעיניו, עד שהבשר
נגמר, והעור דבק לעצמות כקלף צהבהב, השיער נשר כמחלפות ונח לצד
הגולגולת הצפודה, והשפתיים שנעלמו חשפו פה פעור וריק, מלא
שלושים ושתיים שיניים לבנות יפות.
"איפה דקלה?" אלדד שאל את הבוסית בגזוז כשבא להסתפר
שוב.
"פיטרתי אותה," היא אמרה, "היתה יפה ונחמדה והלקוחות אהבו
אותה, אבל איזה פה..."
"היית רוצה לראות אותה עכשיו, ואת הפה שלה?" אלדד לא
אמר, ורק גיחך לעצמו בסרדוניות.
געגועים לחרא
הילדה הקטנה, שעכשיו היתה אישה בת ארבעים וחמש, אם וסבתא, באה
בג'יפ השחור הגדול עם בעלה לראות את המגרש שקנה לבנייה בשכונת
הווילות.
שנים על שנים עמד המגרש ריק, כל עוד הבעלים התווכחו
והתדיינו ביניהם על ירושת אביהם המת. באותן שנים הפך לשטח
האכסון של גרוטאות ושלדי מכוניות, ולמרכז ההחראה של כלבי
השכונה.
בוקר-בוקר, ערב-ערב, נפגשו במגרש הריק והמוזנח בעלים
רבים וכלבים רבים. הבעלים דיברו על נשותיהם הטובות והרעות
והבוגדניות, שיתפו והשתתפו, והכלבים התרועעו ורחרחו ושיחקו
והשתינו וחרבנו.
"איזה מקום מוזנח!" היא אמרה לבעלה, "והריח הזה... יש
כאן בטח איזה שני טון חרא של כלבים..." צחקקה בחיוך נוסטלגי,
מתרגשת במעומעם מזיכרון ילדות נשכח ומודחק של משחק בקקה, שלה
ושל כלב המשפחה, וטעימות מפעם לפעם. כשנתפסה בכך, חטפה על ידה
ועל פיה, ולא חזרה לזה עוד, אבל את ההתרגשות זכרה, ואת הטעם.
"שעתיים עבודה של בולדוזר," בעלה אמר בביטול, "ודבר לא
יישאר מכל זה, והמגרש יהיה נקי ושטוח."
"ומה עם כל החרא?" חשבה ולא אמרה.
המגרש פונה והוחלק, הבית נבנה, הגינה הוקמה והגדר עמדה
על מכונה, והם עברו לגור במגרש החרא השכונתי. לכלבים לא היה
עוד איפה להתרועע ולשוחח ולהשתין ולחרבן, לבעלים לא היה עוד
מקום להיפגש ולהתאונן על נשותיהם הטובות והרעות והבוגדניות,
והיא, בכל לילה, ובייחוד כשבעלה רבץ עליה ובחש ובחש בה, היתה
חושבת בהתרגשות על כל החרא הזה שלמטה, שטעמו עדיין היה בפיה,
ותחושתו בידה.
כבד אווז
רובי ציטלין גדל במושב בחבל לכיש, ומילדותו למד לפטם אווזים,
להכריח אותם לאכול ולאכול ולאכול, לאחוז בכוח בעופות הגדולים
המפרפרים באימה, לפעור את מקורם, לתקוע את קנה המכונה עמוק
בגרונם ולהפעיל את המנוע הקטן הדוחס את בליל המזון המבחיל ישר
לקיבתם המתעוותת, המבקשת רחמים. כשכבדם הגיע למלוא גודלו
האפשרי, רגע לפני שהאווזים החולים התפגרו בכוחות עצמם, היה
צריך למהר ולהביאם לשחיטה, להוציא מבטנם את הכבד הנפוח שגידלו
כהגנה מפני עודף המזון, למען יהיה לממרח השמן החביב כל כך על
הצרפתים אניני הטעם - שש מאות פרנק לקילו של פואה גרה.
היה זה טבעי לגביו, חלק מהחיים במשק חקלאי, ובאמת לא היה אכפת
לו להתעלל באווזים החולים ולהביאם לשחיטה. "כאלה החיים," אביו
המפוכח, איש ההגנה והפלמ"ח, נהג לומר, ורובי הסכים איתו.
אז רובי הלך לצבא, היה חייל ומפקד במג"ב, רדף אחרי
ילדים בקסבה בשכם ובחברון וברמאללה, הרביץ מכות לערבים, שבר
כמה ידיים ורגליים וראשים ותלש אוזניים, והיו גם אחדים שמתו
מזה, "אללה ירחמם!" כמו שאביו המפוכח אמר, "כי כאלה החיים,"
ורובי הסכים איתו.
כשרובי השתחרר מהצבא, הרגיש ריקנות רבה וחוסר שקט, ולא היה לו
חשק לחזור למשק ולפטם עוד אווזים חולים. "תיקח לך זמן," אביו
אמר, "תטייל, תראה עולם," והוא נסע לארצות-הברית.
בחודשי החורף רובי נדד לבדו מניו-יורק מערבה, בעקבות
החזית של המתיישבים הכובשים במאות ה18- וה19-, נסע בתחבורה
ציבורית ובטרמפים, הלך קילומטרים רבים ברגל בדרכים מושלגות,
עבד פה ושם, אף שלא היה זקוק לכסף - היה לו כרטיס אשראי שקיבל
מאביו, והוא היה יכול למשוך ככל שהזדקק - אבל רצה לעבוד, היה
רגיל להתאמץ ולהזיע, וגם רצה לראות איך זה באמריקה האמיתית של
חוות ענק לגידול תרנגולות ופרות וחזירים, כותנה ותירס, ואף
אווזים.
חודשים ארוכים רובי לא פגש ישראלים, לא דיבר עברית,
והאנגלית שלו השתפרה מאוד. אז, בראשית האביב, הגיע לפארק
ילוסטון המתעורר מתרדמת החורף, והרגיש שנשמתו נפתחת ומתרחבת,
שעולם אחר סביבו, והחליט להישאר שם ככל שירגיש צורך, בלי למהר
לשום מקום.
שבועות אחדים שוטט עם ילקוט ומשקפת ואולר ברכב וברגל
בדרכי הפארק, ואז אבד מרצונו בחורש ערבתי דליל, ולעתים עבות,
בלי שראה אדם. חיות היו לו לידידים, זאבים וקויוטים הביטו בו
בתמיהה, וקרבו אליו כששרק להם, ודובי גריזלי אחדים שנקרו
בדרכו, לא התעניינו בו. הוא אכל מכל הבא ליד - פירות ופטריות
ושורשים שנראו לו לא רעילים, צלה באש מדורה חיות קטנות
וציפורים שצד בידיים ובמאשטה, ובלילות ישן במערות או על ענפי
עצים. בגדיו הלכו והתפוררו, והוא החליפם באחרים מתוך ילקוטו
ההולך ומתרוקן.
הבדידות היתה טובה לו, ובאין איש סביבו, היה מדבר אל
עצמו בקול רם, ואל חיות ועצים וסלעים, ואל השמיים, אבל פתאום,
באמצע הקיץ, התחיל להתגעגע לבני אדם, רצה לדבר, להחליף מילים,
לשמוע קולות אנוש, ולקח אזימוט במשעולי היער אל כביש שהיה, לפי
הבנתו, במרחק כמה עשרות קילומטרים ממקום הימצאו אותה שעה.
בקתה שארובתה מעלה עשן נראתה באופק משקפתו, על צלע הר טרשי
מכוסה עצי מחט ננסיים, שצמחו במקום ששריפת יער כילתה שטח גדול,
והוא שינה ממסלולו ונטה לעברה. הבקתה היתה רחוקה משחשב,
וכשהגיע אליה אחרי יומיים של הליכה קשה בסבך ההררי, היה רעב
ומותש.
כבר מרחוק ראה אדם ניצב בפתח המבנה, צופה בו במשקפת
שדה, ומבטי משקפותיהם נפגשו. כשהתקרב מעט, ראה שזוהי אישה, ואז
- שאינה צעירה במיוחד, וגם לא זקנה, לא ממש שמנה, אבל כבדה
וחזקה, ולגופה מעין גלימה אפורה. נראתה ככוהנת, או סתם מוזרה,
אבל חיוכה במשקפתו נראה לו ידידותי ומזמין.
כשרובי התקרב עוד, ראה דרך הרים תלולה מוליכה אל הבקתה
ושמע טרטור של מחולל ותקתוק משאבת מים ממבנה עץ קטן, והרגיש
שחזר אל מחוזות התרבות. "היי!" קרא כשהיה בטווח שמיעה. "היי!"
האישה השיבה, וכבר היו מדברים.
"אתה נראה לי רעב," אמרה, "ורזה. זמן רב שאתה משוטט בשממה
הזאת?"
"חודשיים מאז שראיתי אדם."
היא צחקה בשיניים לבנות וחזקות. "ואני לא פגשתי אדם חי
מאז החורף," וכבר היה סוף אוגוסט.
האישה סיפרה לרובי, שהגיעה למקום עם בעלה לפני שנים
אחדות, לאחר שרכשו את הבקתה מיורשיו של אדם שנפטר. בעלה מת
לפני כשנה, נפגע מסכין ציידים כשנפל, ומאז היא כאן לבדה, כמעט,
חוץ מהטיילים המעטים הנקרים לשם, נשארים זמן-מה, ונעלמים.
"תיכנס," היא הזמינה אותו, והוא התיישב לנוח. במהרה
הכינה לו סעודה גדולה - נתחי בשר שהוציאה מהמקפיא הענק
שבמטבחה, נזיד של אורז וקטניות מעורב בשורשים ועלים וקליפות
עצים שצלתה וטיגנה ואפתה עבורו, שטעמם היה שלא מהעולם הזה,
והבשר - הוא לא טעם כמותו מעודו, משהו בין חזיר ודורבן ואווז.
"איזה מין בשר זה?" שאל, "הוא כל כך טעים."
"אה," האישה משכה בכתפיה החזקות, "בשר ציד, כל מיני
יצורים מסתובבים כאן, וקל מאוד לצוד אותם. הם לא מפחדים ממני,
המסכנים..." גיחכה בשיניה הלבנות החזקות.
רובי התקלח, לבש בגדים נקיים ממאגר הבעל המת, ואלסי, כך
קראו לאישה, הציעה לו מיטה, והוא נרדם מיד. אז פינה לה מקום
לידו, כשהתיישבה על שפת המיטה. בעיניו העצומות ראה שלילה סביב
וחושך, ושב לישון. מתוך שנתו חש שהיא נוגעת בזרועותיו ובכתפיו,
נוגעת וממששת, כבוחנת דבר-מה, ומניחה לו.
כשקם לקראת צהרי היום שלמחרת, הריח אוכל, וראה את אלסי
עסוקה בעבודות הבית - מנקה, מאבקת, מטאטאת את רצפת הלווחים
הלבנבנה, המוכתמת באפור ובחום-חלודה, מבשלת תוך כדי כך בשר על
הכיריים הלוהבים.
"רעב?"
"קצת..."
"אל תתבייש, איש," אלסי אמרה בפשטות, "אני זקוקה לך הרבה
יותר משאתה זקוק לי. חסרים לי בני אדם, ועוד גבר צעיר כמוך. רק
חבל שאתה כל כך רזה - נגעתי בך כשישנת. אני אוהבת אתכם מלאים
יותר."
"אם תמשיכי לפטם אותי בבשר הטעים הזה, במהרה אהיה מלא
מאוד..." הוא צחק ואור נדלק בעיניה האפורות.
אז רובי סיפר לאלסי על ישראל, על המושב, על האווזים,
וראה שהתרגשותה גוברת. "מה, ככה הייתם מפטמים אותם?"
"כן, עם המכונה הזאת. מחזיקים אותם בכוח, תוקעים פנימה
את הצינור ומפעילים את המנוע."
"ככה..." היא מלמלה, "והם משמינים מאוד והכבד שלהם גדל,
אה..." תהתה והשתתקה.
ימים עברו ורובי התרווח בבקתה, עזר לאלסי בעבודה, תיקן עבורה
ברזים וצינורות, טיפל במשאבת המים, שיפר את הזרימה מהמעיין,
חיזק את החלונות הכפולים לקראת החורף המתקרב, ובלילות לא דחה
את אלסי, כשזיינה אותו בנהמות חיית פרא, והיה מענג אותה בדרכו
העצלה והמפנקת. הוא גם הוסיף ליהנות מהסעודות השמנות
שהמשיכה להכין לו מהמקפיא המתרוקן לאיטו, וגופו העלה בשר.
"אני אוהבת אותך יותר ככה," אלסי אמרה בחיוך שיניים
מאיר, "גבוה ומעוגל ומלא בשר."
הגיע אוקטובר, שלג ראשון ירד, ונמס. "אני אצטרך ללכת
מכאן בקרוב," רובי אמר שוב ושוב, "אחרת לא אוכל לצאת מההר הזה
עד האביב," ובכל פעם ראה את העצב, ואולי הכעס, במבטה של אלסי.
"אני זקוקה לך, רובי," אמרה ישירות, ובכל מקרה, עצלותו
לא הניחה לו למהר ולהסתלק משם, והבשר הטעים הזה...
והשלג הלך וכבד, וכיסה את היער ואת דרך ההרים המתפתלת, שנעלמה
תחתיו, ואת המשעולים, והם הסתגרו בבקתה שהמרבד הצחור הגיע עד
לאמצע חלונותיה האטומים.
"מזמן לא מילאתי את המקפיא שלי בבשר חדש," אלסי אמרה
בדאגה מסוימת, אני מקווה שהמלאי יספיק עד לציד הבא. בחורף
הקודם נתקעה כאן חבורה שלמה של מטיילים - גברים, נשים ואפילו
ילדים, איזה תריסר, ובזכותם הצלחתי לגדוש את המקפיא."
"הם עזרו לך לצוד חיות חורף?"
"משהו כזה," היא גיחכה בשיניה הלבנות החזקות.
"אולי נצא גם אנחנו לצוד כשהסופה תיחלש?" רובי הציע,
ונדלק לרעיון - אהב סרטי טבע ומלחמה, "צייד הצבאים" וכאלה, וגם
חסרה לו הפעילות הגופנית.
"עוד לא," היא נתנה בו מבט, "לפי שעה יש עוד מספיק מלאי,
ואתה עדיין לא השבת לך את כל הבשר שאיבדת בטיוליך בשממה."
הימים הלכו והתקצרו, והלילות העיקו על רובי. צרכיה של
אלסי בגופו עלו בהרבה על שלו, והוא השתדל להתחמק ממנה כמיטב
יכולתו, אך המיטה המשותפת הקשתה עליו לעשות זאת, ופעלתנותה
המתעצמת. בשמחה היה מסתלק מאלסי ומהבקתה, אבל ידע שיתקשה מאוד
למצוא את דרכו בשלג העמוק אל הכביש המרוחק כחמישים קילומטרים
משם, וגם ארוחות הבשר האלה, שהמשיכו להיות טעימות כל כך.
המקפיא כבר היה ריק למחצה, אבל כל הצעותיו של רובי
להתחיל לצוד, נענו בדחייה. "יש עוד זמן," אלסי אמרה, "יש עוד
זמן, ואולי בכל זאת יגיעו הנה בינתיים בני אדם."
רובי היה מלא אנרגיית נעורים וחסר שקט, והוא החל לשוטט בחוץ
בעצמו. למרות מחאותיה של אלסי, היה יוצא על מגלשיו של בעלה
המנוח, למד לנוע באמצעותם, והיה תר את המורדות, מטפס לאיטו
במעלה, לוכד בדרכו ארנבות וסנאים ודורבנים בעזרת ענף חזק
ומאשטה ומביא אותם אל הבקתה, תלויים-תלויים בחגורתו. פניה של
אלסי היו מתכרכמים בראותה אותה בא עם צידו, אבל היא היתה מנקה
ומבתרת בפה קפוץ את הגוויות ומניחה אותן במקפיא, בנפרד ממלאי
מזונה ההולך ומתכלה. עתה הכינה למענו מנות גדושות מהבשר שצד,
ואילו היא עצמה המשיכה לאכול מבשר החורף הקודם.
חג המולד בא ועבר, וינואר, והגיע פברואר. האביב היה עדיין רחוק
ונתחי הבשר מהשנה שעברה כמעט תמו, אך אלסי סירבה לאכול מהבשר
שרובי צד, וככל שמלאי מזונה קטן, מבטה הלך והצטעף והתקדר, הלך
ונאטם.
"אף אחד לא יגיע הנה עוד כמה שבועות," היא הלינה בוקר
אחד, "מה אני אעשה?" והביטה בו, סוקרת היטב את גופו במבט שהלך
ונעשה יותר ויותר מוזר.
"אז למה את לא אוכלת ממה שאני צד?" רובי שאל בפעם המאה,
ובפעם המאה אלסי הזעיפה פנים, הרימה כתף ואמרה: "איי, רובי,
כמה שאתם הישראלים פשטניים ותמימים..."
מרץ הגיע, והרי השלג עדיין עמדו על מכונם. שמש האביב הזוהרת,
היתה קרה עדיין, ורק מפולות שלג ועפר העידו על האביב הקרב.
"אני מקווה שאנשים יגיעו הנה בקרוב," אלסי אמרה בקול צרוד,
"אחרת אני לא יודעת מה אני אעשה, ואותך באמת התחלתי לאהוב..."
במקפיא נותרו רק נתחי בשר ספורים, וגם צידו של רובי לא
צלח עתה. כל צעד בשלג הרטוב עורר מפולות, והוא לא העז להרחיק
מהבקתה. מאגר האורז, הקטניות, השמן ותפוחי האדמה היה גדול
למדי, והוא היה מסתפק במזון הזה, אבל אלסי הפכה חסרת מנוחה.
אז אזל כל בשר השנה שעברה.
אותו בוקר, עלה בידי רובי ללכוד איילה גדולה שהידרדרה
במפולת שלגים אל קרבת הבקתה ושכבה על גבה שבורת גפיים וצווחת.
הוא חתך את גרונה במאשטה שלו וגרר את גווייתה החמה בשמחה
פנימה. אלסי הפשיטה אותה מעורה בהבעת תיעוב, ניקתה וביתרה
אותה, ומילאה תבנית אפייה גדולה בבשרה הטרי. לאחר שעה ישבו
לאכול.
רובי אכל בתיאבון רב - זה שבוע שלא טעם בשר - וראה את
אלסי נוגסת בזהירות מהבשר הטעים בהבעה של גועל, נוגסת שוב,
בולעת, ואז רצה אל השירותים ומקיאה את נשמתה באנקות נוראות.
הוא מיהר אחריה, אחז בכתפיה המתעוותות מעל האסלה, החזיק בה,
ואז עזר לה להתרחץ בכיור.
"ניסיתי," היא אמרה כמעט בבכי, "ראית שניסיתי, אבל אני
לא מסוגלת..." ודאגה מוזרה חלחלה אט-אט ברובי.
כל אותו יום אלסי שכבה במיטה באפיסת כוחות, ופניה היו
חיוורים, ירקרקים ורפוסים. היא הצליחה לאכול מעט תפוחי אדמה
ואורז, והרבתה לשתות מיין הפורט הקל, ואז עברה לסקוטש שרובי
הכין לה עם קרח לבקשתה.
דאגתו של רובי גברה, משהו במחשבתו הציק לו, מבקש לרמוז רמזים.
"מה לא בסדר עם הבשר הזה שהבאתי?" שאל אותה בבוקר
בזהירות.
"אל תשאל אותי שאלות!" אלסי צרחה מהמיטה, מטלטלת את
ראשה מצד לצד, עיניה בורקות ומטורפות.
נשמע נפץ התרסקות, ורובי נשא את עיניו החוצה: השלג
שבחלון נעלם בן לילה, ובכל מלוא העין הריו התנמכו, וכל המדרון
שמעליהם היה זוהר בשלג אפור ובמי פלגים זורמים, ומפולות שלגים
ובוץ ועצים וסלעים הדהדו כנפץ פצצות. בתוך שעות אחדות נשטף רוב
השלג מטה, ודרך ההרים המתפתלת היתה חשופה, והלילה ירד.
זה זמן שאלסי לא הוציאה מילה מפיה, וכל ניסיונותיו של
רובי לקשור עימה שיחה לא צלחו. הוא היה עייף ומודאג, מין חרדה
לא ברורה, לא ממוקדת, ולא היה מסוגל להיכנס למיטה לידה. בחוסר
שקט הסתובב בבקתה, ואז תקף אותו רעב והוא הלך אל המטבח וכרסם
נתח ועוד נתח מבשר האיילה, מרגיש אשם כלפי אלסי הרעבה, שאינה
מסוגלת לאכול מבשר צידו הטוב, ואז ראה שעיניה עוקבות אחריו
מחדר השינה כעיני צייד, וצמרמורת עלתה בגבו.
עכשיו הכל קרה במהירות:
רכב שאורותיו כבויים ורעש מנועו הגדול לא נשמע קודם
בגלל נהמת המחולל ותקתוק משאבת המים, קרב באיטיות אל הבקתה.
אלסי זינקה מהמיטה כיבתה במכה את כל האורות ודהרה החוצה
כמטורפת, חוטפת בדרכה את רובה הציד הדו-קני החצי-אוטומטי,
הטעון בכדורי ג'ולות, והתייצבה ברחבת הכניסה הקטנה החולשת על
הדרך התלולה, נחבאת מאחורי פינת הבקתה. כשניסה להתקרב אליה,
סיננה באיום חותך: "אם תעשה עוד צעד, אני יורה!" והוא קפא על
מקומו, במרחק מטרים אחדים ממנה.
רכב השטח הכבד והממוגן משך מעלה באפילה ועצר כעשרה
מטרים מהבקתה, וחמשת המרשלים המזוינים בנשק ארוך ירדו ממנו
בעלטה, חמקו לאורכו ועמדו מאחוריו לקבוצת פקודות. אז הורו
ברמקול: "אתם שם בבקתה, צאו החוצה מיד לפני שנוציא אתכם
בכוח!"
אלסי לא נעה ולא זעה.
אור חזק ומסמא שטף את הבקתה, ורובי נשכב ארצה ליד הקיר,
אבל אלסי, שהיתה מחוץ למעגל הזרקור, לא זעה.
"אנחנו יודעים שאתם שם, קניבלים מזורגגים שכמותכם!"
הודיע המגבר המהדהד, "צאו מיד החוצה או שנפוצץ עליכם את
הבקתה!"
אלסי לא נעה ולא זעה.
ואז הם עשו את הטעות: חמישה גושים אפלים נעו קדימה בזה
אחר זה, רוביהם שלוחים לעבר הבקתה. אלסי המתינה עד שנראו היטב
באפרוריות הלילה, וירתה חמש יריות מכוונות כהלכה לפני שהשוטרים
הספיקו להסתתר או לירות בחזרה. הנהג שישב בקבינה החשוכה, התניע
בחופזה וניסה לתמרן לאחור את הרכב המסורבל, אבל אלסי הקדימה
אותו וירתה בו דרך הדלת הפתוחה. הוא נפל החוצה, צעקתו האיומה
חדלה באחת, והמכונית הידרדרה ברעש נורא אל התהום והתרסקה בנפץ
אדיר.
"שישה!!!" אלסי צעקה מנצחת, "כל כך הרבה בשר!"
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.