מבולבלת. ראיתי אותה יוצאת מהחדר במבט מבוהל של חששות ותהיות,
נורא נבהלתי... עד שהצעקה "הבאה בתור בבקשה" קטעה את בהלתי.
איש שמנמן עם קרחת צעק את זה, זה בטח המפיק הגדול שהוציא כרגע
נערה בוכייה מהחדר.
מזכירה נחמדה קראה בשמי לאודישן. כולי נרגשת ומלאת עירעורים
"מה אם אני לא מה שהם מחפשים, אולי פשוט אין לי את זה... אני
לא אסבול עוד דחייה, גם ככה בזמן האחרון המצב שואף לקנטים"
אמרתי לעצמי. ניגשתי לדלת, נתתי מבט חפוז באמא שכולה נרגשת עד
דמעות, היא כבר הספיקה ליידע את כל העולם אחותו ואמו.
פתחתי את הדלת ואמרתי לעצמי "הגר, תרגעי! יאללה, על החיים ועל
המוות, חיים רק פעם אחת וחצי" נכנסתי. נבהלתי.
קלטתי 3 אנשים, האיש השמנמן עם הקרחת (כנראה הקובע...), בחור
צעיר עם משקפיים טרנדיות (כאלה שאני לא סובלת) ושיער מחומצן
ואישה נוספת, כנראה איזשהיא קולגה, לא התעמקתי. עכשיו נבהלתי
יותר.
לא ראיתי את הפנים שלהם, אולי כי הפרוז'קטור סינוור אותי, אבל
לא נראה לי. הם לא הציגו את עצמם.
לאיש השמנמן היה קול רדיופוני, מהקולות האלה ששומעים ממש בלילה
כשאנשים מדברים על הצרות שלהם, הוא התחיל לדבר "שלום לך הגר,
אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה לא לחשוש מאיתנו, אנחנו רק
מסתכלים, אל תקראי לנו בוחנים. אנחנו מסתכלים אל תוכך (כמו
רנטגן) ולא על מראך החיצוני, אז בבקשה תהיי את, טוב חמודה? כי
הרושם שאת מנסה ליצור- זהו בדיוק הרושם שאת יוצרת". וואו. הגר.
להירגע.
"אתם לא רוצים שאני אציג את עצמי קודם?" נבהלתי לרגע מהחוצפה
שהיתה לי.
ענה לי קול נשי של אישה שטוחנת סיגריות ארוכות בטעם מנטה "אין
לך למה למהר. אנחנו נשאל, את תעני". טוב. כרצונך. אני פה
בשבילכם.
האיש הצעיר שהיה לו קול ממש מהפנט, צרוד כזה, החל את השיחה
"אני בא לייצג דבר כלשהו", מן הסתם את מה שאתם רוצים להפיק.
הוא המשיך "אני אתן לך סיטואציה מהחיים, תפקידך לומר לי מה את
היית עושה במקרים כאלה". מה לעזאזל!? אבל טוב, בשביל הספורט.
"את עכשיו רקדנית ראשית בהופעה של בת-שבע. דמייני אותך רוקדת
עם בן-זוגך ע"פ כוראוגרפיה ידועה מראש, בשלב מסויים של הריקוד,
הנך צריכה ליפול אחורה ובן זוגך יתפוס אותך... את חושבת שתעשי
את הדבר בלב שלם או שיהיו לך חששות?" אני המומה. מה זה השאלות
האלה. מאיפה אני צריכה לדעת. ומה בת שבע פתאום?!
"אני בטח לא יעשה זאת בלב שלם. תראה, אני סומכת רק על עצמי
בעניינים כאלה ובטח שלא מתאים לי עכשיו להיות עם גב שבור
מרותקת לכסא גלגלים עד סוף ימי..." עניתי על שאלתו. אני לא
אומרת מה שהם רוצים לשמוע.
הוא המשיך לשאלה נוספת "לפי קורות החיים שלך, הנך ילדה
אינטלגנטית ואני רואה שאת חובבת פוליטיקה, נכון?" הינהנתי
בהסכמה.
"אני אתן לך מצב נתון. סוריה, ישראל. את חושבת שכאשר ישראל
תחזור לגבולות 67' ותתן לסוריה את מבוקשה, אכן סוריה תתן את
הנדרש ממנה, שלום?" וואו. לשאלה הזאת לא ציפיתי בחיים. מעניין
לאן הוא חותר.
השבתי לו "אני מאמינה בשלום אמיתי, לכן הדבר נראה לי אמיתי ולא
חלום ילדות. לא נראה לי שיש אנשים שאוהבים מלחמות, שקרוביהם
החפים מפשע מתים ללא סיבה, הלוויות כל שני וחמישי. אני חושבת
שאם שני הצדדים יבואו ברצון לתרום ומחשבה על עתיד משותף, אז
יצא רק טוב מהעניין. תראה, אמון הוא מרכיב חשוב פה..." רציתי
להמשיך לדבר, אך מילותיו קטעו אותי "תודה ששיתפת איתי פעולה"
הוא אמר. שיט. אמרתי דברים לא במקום. סטיתי מהנושא.
הרמתי את ראשי וראיתי פתאום את השפתיים שלו. היה פרוס עליהן
חיוך, חיוך רחב. נדהמתי.
לפתע תקף אותי גל עשן בריח מנטה. לא ראיתי פנים, רק גוף. זאת
הייתה האישה.
"הגר, אני זה החלק הקל שלך. השאלה שלי היא פשוטה לכל הדעות אך
עם זאת היא מלאה במחשבה, טוב?" היא אמרה או שאלה. טוב נו.
"איזו תכונה את מעריכה אצל בעלי החיים?" זה הכי מוזר שלה, או
שיש לה עוד?! "תראי, זה דווקא פשוט. כמו בני האדם כך גם החיות,
יש מכל הסוגים. אני מעריכה את הנאמנות של הכלבים לדברים
החשובים להם, ובגדול יותר את הידידות בין בע"ח לבעליו..."
רציתי להמשיך לדבר, אך מילותיה קטעו אותי "תודה ששיתפת איתי
פעולה". שיט נו. אמרתי דברים לא במקום. הרמתי את ראשי וראיתי
זוג עיניים כחולות נוצצות מוכרות, שראיתי כבר בעבר. נדהמתי.
עכשיו, חשבתי לעצמי, הגיע תורו של השמנמנצ'יק. מעניין מה הוא
ישאל אותי. על האמנסיפציה או על הפוטוסינתזה?! ממנו הכי חששתי,
הרי הוא הוציא קודם נערה בוכייה מהחדר.
"אני משוכנע שאת חושבת שאני המכריע הסופי, והנך צריכה להרשים
אותי ולכן תאמרי את התשובות שמוחך הקטן חושב שאני רוצה לשמוע,
אפילו אם הדבר נוגד באופן אבסולוטי את התשובה המקורית שלך" הוא
ירה לעברי את מילותיו. הוא בטח מדיום אם הוא הבין את זה.
"אני מעוניין שתספרי לי על חייך, כל דבר" אהבתי את זה. הוא
מתעניין, נחמד. מיד קפץ לי לראש העניין של החברות שלי.
"יש הרבה דברים שחשובים לי בחיים, וחברותיי הן בין הדברים
החשובים ביותר. הכל התחיל כשהייתי במסע בעולם, התרגשתי מעצם
המעמד, הייתי באופוריה פיזית ורוחנית, והן באמת עזרו לי, תמכו
בי, כמו חברות אמיתיות- כי הן כאלה באמת.
במסע, השתניתי.
לא יודעת אם לטובה או לרעה, אבל הרגשתי את השוני, בייחוד ביחס
שלי כלפיי חברותי הטובות. התרחקתי מהן, הייתי עם עצמי, רוב
הזמן, כי ככה העדפתי, התעקשתי להישאר בחווית המסע לבד, בתוך
עצמי. הרגשתי שהן רק מפריעות לי.
הן נפגעו, כי הן לא הבינו אותי. ולא התעמקתי להסביר את עצמי.
בסופו של דבר, התרחקנו.
בליבי, שמחתי שאין לי יותר את הנטל הזה על הלב, אבל לטווח
קצר.
הרגשתי איך אני מתדרדרת, מצבי הנפשי משתנה, ואיפה החברות
הטובות שלי כשאני זקוקה להן? נעלבו, נפגעו והלכו הביתה.
אחרי כמה זמן, שחזרתי לעצמי פחות או יותר, ניגשתי לדבר איתן.
הן שפכו את הלב, אמרו דברים שהיה לי קשה לשמוע, הבנתי שכנות
הוא מרכיב חשוב פה..." רציתי להמשיך לדבר, אך מילותיו קטעו
אותי "תודה ששיתפת איתי פעולה". שיט נו. אמרתי דברים לא
במקום.
הרמתי את ראשי וראיתי פתאום זוג כנפיים לבנות, צחורות. חשבתי
לעצמי שזאת השפעת "כדור הקסם" שלקחתי בבוקר לריכוז, אבל התברר
שאני טועה. עם הכנפיים נגלו לעיני גם זוג עינים כחולות נוצצות
וחיוך רחב פרוס על השפתיים האדומות, והכל במלאכית שלי.
כבר ראיתי את המלאכית שלי פעם, שכחתי כמה התגעגעתי אלייה,
ניסיתי לחשוב מתי היא נטשה אותי ולמה... לא הצלחתי להגיע
לתשובה. בעצם, כן הגעתי. הכרנו אחת את השנייה ביום הזה ש...
שכחתי איך קוראים לרגש הזה, בפעם הראשונה שהדבר רגש הזה תקף
אותי. אני זוכרת את היום הזה בביהור עכשיו, לא הבנתי מה פירוש
הפרפרים בבטן והרגש החדש הזה שיושב בלב שלי, ברגעים שחלמתי לי
בהקיץ על הדבר המוזר הזה, היא באה אליי. יפה וטהורה, כאילו
שיצאה כרגע מהפסלים בחדר שלי.
כל אותו הזמן, שהרגשתי בתחושה המוזרה והנפלאה הזאת, ראיתי את
המלאכית שלי בזווית העין.
אך כעבור כמה זמן, לא ראיתי אותה יותר.
וכבר לא הייתה לי את התחושה המוזרה והנפלאה הזאת.
התגעגעתי אלייה, אך היא איכזבה אותי. הפסקתי להאמין בה, ושכחתי
ממנה לגמרי.
המלאכית שלי מעירה אותי מהמחשבות על העבר "הגר, אני יודעת שאת
מאוד מבולבלת כרגע. יש לי בשורות טובות לבשר לך: לא התקבלת".

אני, בניגוד לנערה הבכוכייה שיצאה מהחדר, יצאתי שמחה, ישר
לחיבוק החם של אמא.
באותו יום היתה לי הארה.
החזירו לי את האמון באהבה, שאבדה לי.
הבנתי שהמרכיבים החשובים באהבה, מבחינתי, קיימים כל הזמן.
החוכמה היא לדעת לראות אותם.
אמון. ידידות. כנות.
חזרתי להאמין...
וחזרתי לאהוב.

מוקדש לכל אהובי באשר הם, אני מקווה שאתם יודעים את זה.