"אוי לא! אוי לא! אוי לא!"
הארי ירד במדרגות המובילות ממגורי הבנים לחדר המועדון של
גריפינדור, והתיישב לצד חברו הטוב, רון וויזלי. "עוד פעם
הרמיוני?" שאל הארי, יותר באמירה מאשר בשאלה.
רון הנהן ונאנח. "חשבתי שאחרי הבגרות הראשונה זה יעבור לה, אבל
זה מחמיר מבחינה לבחינה. היא לא מרימה את הראש מהספרים שלה, אף
לא לרגע אחד!" אמר ונופף בידו לכיוון ערמת ספרים גבוהה ותלולה
ששכבה על אחד השולחנות.
הארי קם ממקום מושבו והתקרב אל השולחן. ככל שהתקרב, נגלתה אליו
הרמיוני מעבר לספרים.
"אוי לא! אוי לא!" המשיכה הרמיוני לקרוא בהיסטריה ולהכות
באגרופים על השולחן.
הארי נשען על השולחן במרפקיו והביט בה בדאגה. "מה קרה, הרם?"
הרמיוני המשיכה לנעוץ את עיניה בספר שפתוח מולה, אחוזת בהלה.
"יש רק עוד חודש עד הבגרות בתורת הצמחים, והספקתי לעבור על
החומר רק חמש עשרה פעם!" מלמלה בפאניקה.
הארי הניד בראשו בהשתאות. "הרמיוני, הרמיוני, אולי תירגעי קצת?
אני לא חושב שכל הלחץ הזה מועיל לך. צאי מזה, קחי יום אחד של
חופש מכל הלימודים והמבחנים. אמרת בעצמך, יש עוד חודש שלם עד
הבגרות בתורת הצמחים, זה המון זמן. ואת במילא כבר יודעת את כל
החומר בעל פה."
ראשה של הרמיוני צנח בתשישות על השולחן. "אוי, הארי, אני לא
אעמוד בזה!" לחשה בעייפות. "בשנה שעברה היו לנו רק שלוש
בגרויות, וזה היה מספיק מלחיץ, אבל השנה יש חמש!"
"הארי, עזוב אותה," קרא רון באדישות מצדו השני של החדר. "תאמין
לי, כבר ניסיתי הכל, היא מקרה אבוד."
הארי שלח מבט מרחם אחרון אל הרמיוני, הסתובב וחזר לשבת ליד
רון. הוא התנועע במושבו באי נוחות, בוהה בערמת הספרים שמאחוריה
מתגוררת הרמיוני. "אנחנו חייבים לעשות משהו," אמר הארי לרון
בהחלטיות. "לפני שהיא תקרוס תחת העומס."
"למה?"
"למה?" התפלא הארי. "אתה שואל למה? בחייאת, רון, זאת החברה הכי
טובה שלנו."
"ברור שהיא החברה הכי טובה שלנו," מיהר רון להסביר את עצמו.
"אבל אתה מתנהג כאילו אתה לא מכיר אותה כמעט שבע שנים. אתה
יודע שיש לה נטייה להיות מאוד היסטרית בכל מה שקשור ללימודים,
ובעיקר בתקופת הבחינות. זאת השנה האחרונה שלנו, וזאת ההזדמנות
האחרונה שלה לרוץ ברחבי הטירה ולצעוק, 'שיט, שכחתי את כל
החומר!' ואחר כך לקבל יותר ממאה אחוזים בבחינה," אמר רון
בנונשלנטיות והעביר דף בעיתון עולם הקווידיץ' בו עיין. "היי,
מייק דרימוויי חתם על חוזה עם 'התותחים מצ'דלי'!" הכריז
בעיניים נוצצות.
הארי חייך. הוא חשב שרון וודאי צודק, ושאין לו מה להתרגש
מהרמיוני. היא תעבור את זה בשלום, כמו תמיד, ותצא מבית הספר
הוגוורטס לקוסמות וכשפים עם ציונים שלא היו מביישים אף
גאון-כשף באלף השנים האחרונות.
אבל המצב החמיר.
הארי ורון צפו בהרמיוני משתגעת ונהיית היסטרית מיום ליום, מדקה
לדקה. זה היה אפילו יותר גרוע מהשנה השלישית, בה הרמיוני לקחה
יותר מקצועות משעות ביממה. היא נהגה אחרי כל שיעור לרוץ לחדר
המועדון לספרייה ולקבור את עצמה מחדש בספרים ובסיכומים, היא
כמעט ולא אכלה, וישנה שעתיים בממוצע בלילה. פארבאטי פאטיל
אפילו נשבעה שפעם תפסה אותה באמצע הלילה ממלמלת נוסחאות
בכשפומטיקה מתוך שינה. אפילו רון כבר נעשה מודאג.
"כנראה שצדקת," הודה רון. "המצב שלה לא משתפר. היא עוד עלולה
לחטוף התקף לב, או סתם להביא את עצמה לידי התאשפזות בבית
משוגעים. אולי כדאי שננסה לעשות משהו?"
"כמו מה?" שאל הארי בייאוש. "מה כבר אנחנו יכולים לעשות? היא
יודעת את החומר פי אלף יותר טוב מאתנו, ואין לי שום עצות חדשות
לתת לה בנושא לימודים. מה נוכל לעשות כדי לגרום לה להפסיק
לחרוש?"
רון גיחך וטפח על כתפו של הארי. "באמת, הארי, שכחת איפה אתה
נמצא? אני בטוח שנוכל למצוא באחד הספרים קסם שיגרום לה להיות
יותר רגועה."
"היא בחיים לא תסכים - "
"אז לא נשאל אותה," רון חייך חיוך זדוני.
הארי הניד בראשו. "אין סיכוי, רון, אנחנו לא יכולים לכפות עליה
דבר בניגוד לרצונה. חוץ מזה, היא מכירה את כל הספרים בעל פה,
בעוד שאנחנו לא יודעים אפילו איפה להתחיל."
הם ישבו בחדר המועדון, מביטים בהרמיוני המסכנה, שכנראה לא ידעה
גבול לחרשנות. הרמיוני פלטה זעקה קטנה, ופרצה בבכי קורע לב.
הארי נשם עמוק. "בסדר, בוא נלך לספריה."
הארי ורון ישבו בספריה שעות ארוכות, כפול מהזמן שהקדישו
להתכוננות למבחנים. כאב להם להמשיך לראות את הרמיוני סובלת כל
כך, וכל אחד מהם קיווה בכל מאודו שהם ימצאו בזמן קסם כלשהו
שימנע מהרמיוני לקפוץ מגג הטירה מרוב תסכול.
מדאם פינץ' הביטה בהם בחשדנות מכיסאה בפתח הספרייה. היא בדרך
כלל לא זכתה לראותם מבלים זמן כה רב בספרייה, והתחילה לחשוד
שהם זוממים משהו. כמובן שהיא צדקה, אך היא אפילו לא ידעה זאת.
בינתיים, מתעלמים מרחשי הסביבה, רון והארי המשיכו במלאכת העיון
בספרים, תרים אחר קסם הרגעה כלשהו. בדיוק כשרון התייאש ואמר,
"אולי פשוט נבקש ממדאם פומפרי שתתן לה איזו זריקה?", הארי הרים
את עיניו מספר רפואה עבה במיוחד בגאווה. "מצאתי," הכריז.
עיניו של רון אורו. "מה? תראה לי!"
הארי הושיט לרון את הספר, ששקל בוודאי כעשרה קילוגרמים.

קסם החסל-לחץ הומצא על ידי אחת מגדולות הרופאות-מכשפות, דוקטור
שילה ג'יי סאנדנס, בשנת 1364. סאנדנס המציאה אותו לאחר שאחיה,
רוברט סאנדנס, כמעט התאבד כשהפסיד את כל כספו לגובלינים
בהימורים. היא כישפה אותו בקסם החסל-לחץ, ועד יום מותו הסתובב
רוברט בחיוך מרוח על פניו ובשלווה מופתית. דוקטור סאנדנס זכתה
בפרס של אלפיים אוניות זהב על המצאתה, ועד היום תלויה תמונתה
במוזיאון המפורסם 'רפואה קסומה'.

בהמשך פורטו החומרים וההוראות להכנתו. הארי העתיק אותם לגיליון
קלף, נזהר שלא לפספס אף מילה אחת.
"אתה באמת רוצה שהרמיוני תסתובב עד יום מותה בחיוך מרוח על
פניה ובשלווה מופתית?" אמר רון.
הארי הניד בראשו לשלילה. "יש קסם-נגד, ניתן לה אותו אחרי תום
הבגרויות. אוקיי, לא בעיה להשיג את החומרים," חשב הארי בקול,
"הם נמצאים בכיתת השיקויים. הבעיה היחידה היא - איך נגרום לה
לשתות את השיקוי מבלי לדעת שהיא שותה שיקוי של חסל-לחץ? ואנחנו
גם אמורים להגיד משהו אחרי שהיא שותה אותו," אמר הארי והצביע
על קטע בדף.
"אין שום בעיה," אמר מיד רון, "נכניס לה את השיקוי לספל בלי
שהיא תשים לב, ואז נגיד את הלחש שנצטרך ללמוד לפני זה בעל-פה.
אני בטוח שהיא לא תשים לב לכלום. בארוחות המעטות שהיא מגיעה
אליהן, העיניים שלה לא עוזבות את הספר."
הארי סגר את הספר, וענן של אבק עלה באוויר. רון השתעל. "אני
מציע שנעשה את זה כבר מחר, בארוחת הערב."
רון הנהן. "בוא נלך עכשיו לכיתת השיקויים לקחת את החומרים."
השניים קמו, חייכו לעבר מדאם פינץ' שלא הסיטה מהם את מבטה
החודר, ויצאו אל המסדרון. הם לא עברו שלושה מטרים, כשהרמיוני
חלפה על פניהם ביעף בדרכה לספרייה מבלי אפילו להרים את ראשה.
נראה היה שהיא בכלל לא הבחינה בנוכחותם. שיערה המבולגן והבלתי
מסורק היה נפול על פניה, וגבה היה כפוף עומס התיק הכבד שהיה
מונח עליו. היא נראתה כאילו לא עצמה עין כבר חמישה ימים.
"בוא," אמר הארי כשהרמיוני נעלמה מבעד לדלת הספרייה. "כדאי
שנמהר. המצב שלה רק מחמיר מרגע לרגע."
הם המשיכו ללכת לכיוון מרתפי הטירה. הם לא נהגו ללכת לאזור זה
בשעות הפנאי, שכן סנייפ וכל בית סלית'רין הסתובבו שם כל הזמן,
אך לא הייתה ברירה אחרת. למזלם, הם לא פגשו איש במרתפים, אף לא
את סנייפ. הם נכנסו לכיתת השיקויים ופתחו מייד את ארון הציוד.
"טוב, בוא נראה," מלמל הארי, מעיין ברשימת החומרים. "זנב
סלמנדרה."
רון הוציא קופסא קטנה מהארון.
"בזואר מצוי."
רון הוציא בקבוקון כחול והכניס אותו לתיקו. כך הם עברו על כל
החומרים, אחד אחד. "זהו," הכריז הארי לאחר שהקריא את אחרון
החומרים. "זה הכל. עכשיו בוא נסתלק לכאן לפני ש - "
"פוטר, וויזלי, כמה נחמד לפגוש אתכם פה."
רון והארי הסתובבו בבהלה. סנייפ עמד מולם בידיים שלובות, מחייך
בעונג מרושע.
"תקנו אותי אם אני טועה," אמר סנייפ בשקט, אך בתקיפות, "אבל
שיעור השיקויים הקרוב שלכם אמור להיות ביום חמישי, לא?"
"אה, כן," גמגם רון. "אנחנו - אנחנו רק - "
"לקחנו חומרים לעבודת הגמר, פרופסור," מיהר הארי להגיד. "עבודת
הגמר שהחלטת להטיל עלינו בנוסף לבגרות."
סנייפ נראה מאוכזב כמו בכל הפעמים שבהן לא הצליח לתפוס אותם
בתעלוליהם. "אה, כן. טוב, עופו מהעיניים שלי לפני שיתחשק לי
להוריד לגריפינדור נקודות. ובפעם הבאה, אל תתגנבו כמו
שודדים."
הארי ורון מלמלו "תודה" חלוש, ונמלטו מהכיתה בריצה. הם נעצרו
רק בראש גרם המדרגות היוצא מן המרתפים, וניסו להסדיר את
נשימתם.
"זה היה קרוב," אמר רון, תופס בחזהו הכואב. "חשיבה מהירה."
"תודה," אמר הארי, מתנשף. "אז, לעבודה?"
"לעבודה."
הם נכנסו למקום הקבוע שלהם, המקום הבטוח ביותר - השירותים של
מירטל. המקום עדיין היה עזוב, במיוחד אחרי שנפתח חדר הסודות
בשנתם השנייה בהוגוורטס, והם ידעו שאיש לא יטרידם שם.
"טוב שנזכרת לבקר אותי," שמעו קול ממורמר בשנייה שנכנסו.
"היי, מירטל," אמר הארי.
מירטל הממושקפת ריחפה מעליהם בידיים שלובות, מביטה בהם
בסקרנות. "אז מה אתם מתכננים הפעם? משהו טוב? אני מקווה שאתם
לא מתכוונים עוד פעם להפוך למכוערים ההם מסלית'רין..."
"לא, מה פתאום," אמר רון. "אנחנו מנסים לעשות קסם כדי לעזור
לחברה שלנו, הרמיוני."
"אה, היא," מלמלה מירטל, ודמעות החלו זולגות מעיניה. "טוב, אז
- שיהיה לכם בהצלחה," פלטה ונעלמה אל תוך אחת האסלות.
רון גיחך. "הארי, ככה אתה מתעלם מהמעריצה הכי גדולה שלך?"
"אוך - שתוק."
רון הרים את התיק הכבד שלו באוויר ושפך את כל תכולתו על אסלה
סגורה. "חבל שהרמיוני לא פה. היא כבר הייתה מבצעת בשבילנו את
כל הקסם בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב."
"אה - כן - " חייך הארי. "בדיוק בגלל זה אנחנו פה."
הם קראו את ההוראות שוב ושוב, משתדלים לבצען בצורה המדויקת
והטובה ביותר. הם לא רצו לפשל עם שיקוי שחברתם הטובה ביותר
עומדת לשתות ביום המחרת ללא ידיעתה.
"אני ממש מקווה שזה יעבוד," אמר הארי. "חסר לנו שמשהו
יתפקשש."
"כן," הסכים רון, "באמת חסר לנו שנרעיל אותה. זה עלול להכעיס
אותה מאוד."
אבל הכל הלך לפי התוכנית, לפחות בחלקה הראשון. השיקוי נראה
בדיוק כפי שתואר בספר, אפרפר, עכור, ומעלה אדים.
"אולי אם נשפוך רק כמה טיפות אל תוך הספל שלה היא לא תשים לב,"
אמר רון בתקווה. "כל מה שנותר זה רק ללמוד את הלחש בעל פה."
החלק הזה כבר עבר בקלות ובמהירות. וכך, ביום המחרת, הופיעו
הארי ורון בחדרה של הרמיוני לפני ארוחת הערב, וניסו לשכנע אותה
לרדת אל האולם הגדול.
"נו, בואי כבר!" התחנן רון. "את צריכה לאכול מתישהו! איך את
חושבת שתצליחי בבחינות בלי לאכול כלום?"
הרמיוני תלתה בהם עיניים עייפות ומבולבלות. "אני לא רעבה."
"כן, את כן," אמר הארי ומשך אותה בידה. "רון, תעזור לי."
רון תפס בידה השניה, ושניהם משכו אותה בכוח אל מחוץ לחדר. זה
לא היה קשה במיוחד, כיוון שהרמיוני לא הראתה התנגדות רבה מדי.
היא פשוט הייתה עייפה מדי.
הם נכנסו אל האולם, מתעלמים מהמבטים הסקרניים שתלו בהם כמה
מהתלמידים, והושיבו את הרמיוני על כיסא בשולחן גריפינדור. כל
אחד מהם התיישב מצדה האחר, משגיחים שלא תתחמק מהם. גם זה לא
היה קשה במיוחד, כיוון שהרמיוני לא נראתה כעומדת לפרוץ בריצת
ספרינט.
"הרמיוני, למזוג לך שתייה?" הציע רון באדיבות.
"תודה," אמרה הרמיוני, מנומנמת.
רון קרץ לעברו של הארי, והוציא בקבוק קטן מכיסו. הארי ניסה
בינתיים לנהל שיחה עם הרמיוני, דבר שהתגלה ככמעט בלתי אפשרי.
"אז איך את מתקדמת בלמידה?"
"אה, בסדר."
"שמעתי שרוצים להוריד חלק מהחומר בשינויי צורה, כדי שלא יהיה
עלינו יותר מדי עומס."
"באמת?"
"כן."
"אה."
דממה.
"טעמת את סלט הפירות? הוא ממש מעולה."
"אולי אחר כך."
הארי הביט ברון בחוסר אונים. "סיימת?" לחש.
רון הנהן והחזיר את הבקבוק לכיסו. הוא הניח ספל מלא במיץ כתום
ליד צלחתה של הרמיוני, ונעץ בו מבט חסר-מנוחה. גם הארי עשה
כמוהו.
"אולי תפסיקו לבהות בספל שלי?" ביקשה הרמיוני ופיהקה. "אני
ילדה גדולה, אני יכולה לשתות בעצמי."
הארי משך בכתפיו ופנה לצלחתו, אבל הוא לא הרגיש כלל רעב. הוא
ראה שרון מרגיש כמוהו. הארי שילב את אצבעותיו מתחת לשולחן,
חושב, "בבקשה שזה יצליח, בבקשה..."
הרמיוני הרימה את הספל וקירבה אותו אל פיה. רון והארי עצרו את
נשימתם, ואז...
"יש למיץ הזה ריח מוזר," אמרה הרמיוני.
"זה בסדר, תשתי כבר!" קרא רון בבהלה, והרמיוני פנתה להביט בו
בהפתעה. "רון! מה קורה פה?"
"כלום," מיהר הארי לומר מצידה השני. "אנחנו דואגים לך, ולא
רוצים שתתייבשי. שתית היום בכלל משהו?"
הרמיוני הנידה בראשה, וקירבה שוב את הספל לפיה. פיה נפתח, ואז
נסגר בחזרה. "אתם מתנהגים קצת מוזר היום. בטוחים שלא קרה
משהו?"
"לא!" קראו רון והארי פה-אחד.
הרמיוני חייכה חיוך קטן. "בסדר, בסדר, רק אל תרצחו אותי." היא
לגמה מהספל, והארי ורון נשמו לרווחה. "רואים, אמרתי לכם שאני
כבר ילדה גדולה," אמרה הרמיוני, עדיין מופתעת מהתנהגותם
המוזרה, אך הם לא הקשיבו לה. שניהם ישבו בראשים מכופפים,
ממלמלים משהו. הרמיוני פיהקה שוב. "מטורפים," מלמלה. "הארי,
רון," הכריזה בקול, "אני חושבת שאני הו... אוי...." היא השפילה
את עיניה ועיוותה את פניה בהבעת בחילה.
הארי ורון הרימו את ראשיהם והביטו בה בדאגה. "הרמיוני?"
"אני לא ממש מרגישה טוב..." לחשה הרמיוני.
רון קפץ על רגליו ותפס בידה. "בואי, נלווה אותך לחדר שלך. את
צריכה קצת שינה הגונה."
הארי ורון הקימו אותה ממושבה, והובילו אותה לאורך המסדרון
ובמעלה המדרגות. הפעם זה היה אפילו יותר פשוט, כיוון שהרמיוני
התנודדה בין ישנוניות לבין איבוד הכרה. "אני מרגישה רע..." היא
נאנחה, ורון והארי החליפו מבטים מבוהלים. "כמעט הגענו," לחש
הארי.
הם מסרו את הסיסמא לאישה השמנה, ועזרו להרמיוני לטפס דרך החור
שנפתח מאחורי התמונה. הרמיוני צעדה צעד אחד לכיוון גרם המדרגות
שמוביל אל מגורי הבנות, ואז התעלפה.
"הרמיוני!" הזדעקו הארי ורון. "עזור לי להרים אותה," ביקש רון.
הארי תפס ברגליה, רון תמך בגבה, ושניהם העלו אותה במדרגות
והכניסו אותה לחדרה, שם הפילו אותה על המיטה.
"הארי, בבקשה תגיד לי שזה היה אמור לקרות!" התחנן רון.
הארי הביט בדאגה בהרמיוני המוטלת שדודה על מיטתה. "היה כתוב
שעלולות להיות תופעות לוואי, אבל לא היה פירוט. נחכה עד הבוקר,
אני בטוח שהיא תהיה בסדר גמור ברגע שהיא תתעורר."
מיותר לציין שגם הארי וגם רון לא הצליחו לעצום עין במשך כל
הלילה מרוב דאגה להרמיוני. לעומתם, היא דווקא ישנה מצוין, כפי
שלא ישנה כבר זמן רב. היא ישנה עד הצהרים המוקדמים, חיוך פרוש
על פניה, מתעלמת מכל הרעשים הסובבים אותה. כשהארי ורון באו
להעיר אותה, היא בקושי פקחה את עיניה. כשלבסוף עשתה זאת, חייכה
למראיהם. "רון, הארי!" אמרה בשמחה. "באתם לבקר אותי! איזה
חברים טובים אתם!"
"הרמיוני, את בסדר?" שאל הארי בדאגה, כשרון מציץ מעבר לכתפו.
הרמיוני התמתחה ופיהקה, הפעם פיהוק של התעוררות, ולא של
עייפות. "אני מרגישה מעולה. ואיך אתם ישנתם?"
"מצוין," שיקר רון. "אני שמח שהצלחת סוף סוף לישון יותר משלוש
שעות. את באה לספרייה? להזכירך, סנייפ הסדיסט הטיל עלינו חיבור
ענק בתוספת לעבודת הגמר ולבגרות." הוא הביט בה בסקרנות, ממתין
למענה.
הרמיוני התיישבה על מיטתה ואספה את שיערה הפרוע בידיה. "לא,
אין לי כוח. רוצים לצאת למדשאות? נראה לי שיש בחוץ מזג אוויר
פשוט נפלא," אמרה בשלווה.
הארי ורון הביטו אחד בשני בהפתעה, ואז חייכו. "ברוכה הבאה
לעולם השפיות," אמר לה רון.
הם ירדו לחדר המועדון וחיכו עד שהרמיוני תסיים להתלבש ותצטרף
אליהם. "אני שמח שהיא מרגישה טוב," אמר רון, "אבל אני מת
מעייפות," הוא פיהק.
הרמיוני ירדה במדרגות כמו נסיכה. היא נראתה זוהרת ורעננה, ממש
כמו חדשה. היא לבשה שמלה פרחונית ואביבית, והבעת הפנים
ההיסטרית שליוותה אותה בשבועות האחרונים התחלפה כעת במין חיוך
שליו, רגוע, שופע ביטחון עצמי. היא שילבה את ידיה בידיהם של
הארי ורון, ושלושתם יצאו לכיוון מדשאות בית הספר.
הרמיוני צדקה. השמש זרחה והטילה עליהם את אורה הרך וחם, והדשא
הירוק היה רך ונוצץ. הם התיישבו תחת צלו של עץ גדול, אשר ענפיו
הארוכים הסתעפו לכל עבר.
"אני אוהבת את הקיץ," אמר הרמיוני בעליזות ונשכבה על הדשא,
עוצמת את עיניה. רון הביט בה בהשתאות. "חשבתי שאת אוהבת את
החורף."
"אוף, תפסיק להיות משבית שמחה," גערה בו הרמיוני בחיוך. "בוא
לפה, הדשא ממש רך ונעים, יותר מהמיטה שלי."
רון שלח לעברו של הארי מבט שואל, והארי משך בכתפיו בתמיהה.
הרמיוני מעולם לא התנהגה ככה. השיקוי השפיע עליה טוב יותר
משציפו. היא הייתה חסרת דאגות, פשוט נהנית מהחיים. רון נשכב
לידה על הדשא ועצם גם הוא את עיניו. ההרגשה אכן הייתה נעימה.
הארי התיישב לידם והביט בהרמיוני בחיוך. הוא היה מאושר עבורה,
כיוון שהיא נראתה מאושרת. וזה כל מה שהיה יכול לבקש עבורה. לא
עברו דקות ארוכות, כשהרמיוני התיישרה והתיישבה, עלים בשיערה
ועשב בשמלתה. "רוצים ללכת היום למסיבה?" הציעה לפתע.
רון פקח את עיניו והסתובב אליה, מופתע. הארי רק צחק. "מסיבה?
את? שלושה שבועות לפני בגרות?"
הרמיוני נראתה כמעט נעלבת. "תודה על ההערכה שאתה נותן לי,
הארי."
הארי הרצין. "את יודעת למה אני מתכוון... את לא רוצה ללמוד?
לפחות קצת? כדי שכשתתחיל תקופת הבגרויות לא יישאר לך כלום
לעשות?"
הרמיוני קטפה חמציץ צהבהב והחלה למצוץ את גבעולו. "למה לחשוב
על העתיד? אנחנו חיים בהווה. כשיגיעו הבגרויות, אני אלמד.
כרגע, אני רוצה לרקוד."
"סבבה, אז נלך היום למסיבה," הסכים רון בהתלהבות.
"רון!" לחש הארי בכעס, ומשך את רון לצד. "אני יודע שרצינו שהיא
תירגע, אבל יש גבול! אתה רוצה שהיא תיכשל בבגרות? אתה רוצה
להרוס לה את העתיד בגלל תעלול קטן? אל תעודד אותה."
רון שילב את ידיו בכעס. "הארי, זאת רק בגרות! דבר ראשון, היא
כבר חרשה מספיק לכל המקצועות, כך שאין שום דאגה שהיא תיכשל.
דבר שני, אפשר לחשוב כמה הבגרויות האלה באמת משפיעות על העתיד.
הכל תכסיס של משרד הקסמים, כדי לגרום לנו ללמוד ברצינות."
"על מה אתם מתלחששים שם?" שאלה הרמיוני בקול מתפנק, חתולי.
רון הסתובב אליה וחייך. "כלום, הרם. קדימה, הארי, בוא ניתן לה
ליהנות פעם אחת בחייה. נלך היום למועדון בהוגסמיד, טוב?"  
הארי משך בכתפיו בכניעה. "בסדר, בסדר, אני מניח שלא יקרה כלום
אם נלך פעם אחת למועדון."
לתלמידי השנה השביעית הייתה גישה חופשית להוגסמיד בכל זמן
שרצו, ולכן באחת-עשרה בלילה הרמיוני התייצבה בחדר המועדון,
לבושה בחצאית מיני שחורה, ובגופייה לבנה נוצצת בעלת מחשוף
עמוק. שיערה עבר החלקה וגלש על כתפיה. היא נעלה נעלי עקב
שחורות, בעלות עקב מאוד גבוה. פניה היו מאופרות בצבעים כבדים,
שגרמו לה להיראות לפחות בת עשרים. הארי ורון, שכל אחד מהם היה
לבוש בג'ינס וחולצת טריקו, בהו בה בהלם.
"הרמיוני -  את - את נראית - " גמגם הארי, והרמיוני חייכה.
"אני יודעת," אמרה וקרצה לעברו. פיו של רון רק נפתח ונסגר שוב
ושוב. הארי תקע מרפק בכתפו, ופיו של רון נסגר.
"נו, למה אתם מחכים?" אמרה הרמיוני, ומשכה אותם בידיהם אל מחוץ
לתמונת האישה השמנה.
הרמיוני הייתה כולה נרגשת כשהגיעו כעבור פחות משעה אל מועדון
המג'יק-דנס, ונתקלו שם בתור שהקיף כמעט את כל הרחוב. בתור עמדו
עשרות קוסמים ומכשפות צעירים, רובם בגילאי שבע-עשרה פלוס, כולם
לבושים בבגדים מבריקים ונוצצים, בדיוק כמו הרמיוני. הרמיוני
הביטה סביבה בהתלהבות. "יו, אתם לא יודעים כמה שמעתי על המקום
הזה! הוא אמור להיות פשוט פצצה!"
"מזה אני חושש," לחש רון לעברו של הארי, והארי חייך. שניהם היו
מאוד עצבניים. הם לא היו הטיפוסים שהולכים למועדונים בכל מוצאי
שבת, אבל הודו בלבם שזה דווקא די מסקרן. הבעיה היחידה הייתה
שהרמיוני נראתה יותר מדי משתלבת בסצינת המועדונים.
"סלחי לי," אמר קול עבה מאחורי גבה של הרמיוני, והיא הסתובבה.
בחור צעיר, כבן עשרים, בעל קוצים בלונדיניים וחולצה צמודה
שהבליטה את הריבועים בבטנו, עמד מולה עם חיוך גדול על פניו.
"נפגשנו פעם? את ממש מוכרת לי."
"אני - " התחילה הרמיוני, אך רון מיהר להתערב בשיחה. "עוף מפה,
היא אתנו," אמר בעוז.
הבחור גיחך, "אה, חבל," והסתלק.
הרמיוני פנתה אל רון, אגרופיה קמוצים בכעס. "רון! מה אתה חושבת
שאתה עושה? הוא דווקא נראה ממש נחמד," אמרה בכעס.
"נחמד?" הזדעק רון. "הוא? הוא נראה כמו אחד שמחליף חברות יותר
מהר מגרביים!"
הרמיוני שילבה את ידיה בזעם. "בכל זאת, היית צריך לתת לי לדבר
איתו. אתה לא אח שלי, רון, אתה לא יכול לקבוע בשבילי מי מתאים
לי ומי לא."
הארי צחק. "צודקת, הוא באמת לא אח שלך."
כעת זעמם של הרמיוני ורון הופנה אליו. "למה אתה מתכוון?" שאלה
הרמיוני, עיניה רושפות אש.
"אה, כלום," התגונן הארי. למזלו הרב, הם הגיעו לראשית התור. הם
שילמו לגובלין שעמד בכניסה, ונכנסו פנימה.
המוזיקה בפנים הייתה מחרישת אוזניים, אך הרמיוני נראתה אפילו
יותר מאושרת. "המוזיקה הזאת מדליקה!"
רון נאנח. "אני כבר מתחיל להצטער שהסכמתי לבוא."
"אוף, שתוק," אמרה הרמיוני, ושמכה את שני הבנים עמוק יותר אל
תוך המסיבה. עוד לפני שהארי התחיל לחשוב איך להסתלק משם, נערה
בגילו נעמדה מולו עם חיוך חושף שיניים צחורות. "סלח לי, אתה
לא.... אתה הארי פוטר?"
"אה, כן," אמר הארי בביישנות. עיניו עברו על גופה החטוב והצר,
על מכנסי הג'ינס הצמודים שלה וחולצת הסטרפלס האדומה שלא השאירה
מקום רב לדמיון.
הנערה צחקקה. "מגניב! רוצה לרקוד?"
הארי, שציפה שתגיד משהו בסגנון 'אפשר לראות את הצלקת שלך?',
היה כל כך מופתע שהסכים בו במקום. הנערה צחקקה שוב, ומשכה אותו
בידו אל חלקה פחות צפופה ברחבת הריקודים.
רון והרמיוני נותרו לבדם. הרמיוני פנתה אליו. "מה אתה עומד פה
כמו דיקט? בוא נרקוד!"
רון עמד להגיד, "אני לא יודע לרקוד," אבל שינה את דעתו. הריקוד
במועדון הזה לא היה מסובך במיוחד. כל שעליו לעשות היה לקפוץ
במקום לפי הקצב, ולהשתדל לא לדרוך על רגליה של הרמיוני. אבל
הסתבר שזה יותר מסובך מאיך שזה נראה.
"אאוץ'!" צווחה הרמיוני בכאב, משפשפת את רגלה.
"מצטער," השפיל רון את עיניו. "את יודעת שאני גרוע בכל מה
שקשור לריקודים."
"באמת, רון, תפסיק להיות כזה קשה. אז מה אם אתה לא יודע לרקוד?
חצי מהאנשים פה לא יודעים לרקוד! המטרה היא ליהנות, להתפרק
מחיי היומיום, מהלימודים."
רון הניד בראשו בחיוך. "בחיים לא חשבתי שאני אשמע אותך אומרת
את זה."
הרמיוני הטילה את ראשה אחורנית וצחקה. רון בהה בה, מסונוור,
מהופנט. היא לא הייתה ההרמיוני שהכיר. היא הייתה משהו חדש,
מסעיר, שונה....
הוא התחיל להתגעגע להרמיוני הישנה, זו שהייתה מעירה לו כשלא
הקשיב בשיעור, זו שהייתה נוזפת בו כשהעתיק שיעורים מהארי במקום
להכין בעצמו, זו שהייתה החברה הכי טובה שלו. הרמיוני הייתה כעת
סתם עוד נערה, סתם עוד פארבאטי פאטיל או לבנדר בראון.
"אני יוצא החוצה," הודיע רון והסתובב, אך הרמיוני תפסה בכתפו.
"חכה, למה אתה הולך?"
"המסיבות האלה לא בשבילי," התנצל רון. "אני אוהב את המסיבות
שאנחנו עורכים במגדל גריפינדור, אבל המועדון הזה הוא יותר מדי
בשבילי. חם לי פה, מחניק לי פה, ואפילו המוסיקה לא כזאת טובה.
תישארי פה, תיהני, אני אחכה לך ולהארי בחוץ." רון התחיל ללכת,
אך הרמיוני מיהרה בנעלי העקב הגבוהות שלה ועקפה אותו. "אני
אבוא איתך."
רון והרמיוני יצאו אל מגרש החניה, בו ישבו כמה צעירים והתבוננו
בנער גבוה שביצע טריקים בשרביטו. הם התחמקו מצפרדע שצצה מתוך
השרביט וקיפצה לעברם, והתיישבו על הגדר הנמוכה.
רון נשם לרווחה. "הרגשתי כמו קלסטרופוב שם, למרות שאני לא."
הרמיוני נאנחה. "רון, רון, אתה צריך ללמוד להיות פחות לחוץ."
רון גיחך. "מעניין שהיא אומרת את זה..." חשב בלבו.
"למה אתה צוחק?" תבעה הרמיוני לדעת, ורון משך בכתפיו. "אין
סיבה."
הרמיוני קמה, יישרה את חצאית המיני שלה, וחזרה לשבת. הם ישבו
שם דקות ארוכות, מביטים בשמים זרועי הכוכבים. הרמיוני השעינה
את ראשה על כתפו של רון. "מעניין איזה כוכב זה..." לחשה,
והצביעה על כוכב בוהק במיוחד.
רון הביט בה בהפתעה. "רגע, את רצינית? את לא יודעת? חרשת במשך
כמה שבועות לאסטרונומיה עד שידעת לדקלם בעל פה את שמות כל
הכוכבים המרכזיים וירחיהם. את באמת אומרת לי שאת לא יודעת איזה
כוכב זה?"
הרמיוני הרימה את ראשה, נעלבת. "סליחה, רק שאלתי... וחוץ מזה,
מתי חרשתי לאסטרונומיה? ממתי אני חרשנית?"
מבטו של רון נפל לרצפה. הוא לא תיאר לעצמו שהכישוף ישפיע עליה
בצורה כל כך קיצונית. הארי והוא רק רצו לתת לה מנוחה קלה, לא
יותר מזה. הוא חשב שהיא תלמד פחות, תמשיך להוציא ציונים
מעולים, והכל יהיה בסדר. במקום זאת, היא הפכה לאיזו חיית
מסיבות פרועה שהלימודים הם בתחתית סדר העדיפויות שלה. ובסך הכל
עבר יום אחד. "ניתן לה הזדמנות," אמר רון בלבו. "אולי זה ככה
רק בהתחלה." הרי בסך הכל הוא נאלץ להודות בפני עצמו שהיא די
מדליקה....
"רון," הרמיוני כאילו קראה את מחשבותיו, "למה אנחנו אף פעם לא
יצאנו?" היא נעמדה מולו.
"סליחה?" נדהם רון. "מה זאת אומרת למה לא יצאנו?"
"אתה יודע, כל הקטע הזה של החבר הכי טוב הוא ממש שקוף. כבר
מזמן שמתי לב שאתה דלוק עליי."
רון הסמיק. לזה הוא בהחלט לא ציפה. "אה... באמת? שמת לב?"
הרמיוני שוב הטילה את ראשה אחורה וצחקה. " אתה לא נותן לי
קרדיט. אני לא עיוורת, אתה יודע. הבנתי את זה כבר כשראיתי את
מבטי הקנאה ששלחת אל ויקטור בנשף טורניר הקוסמים המשולש, לפני
שלוש שנים. כולם ראו את זה, רון, כולם."
אוזניו של רון האדימו, וכעת כולו נראה כמו עגבנייה אנושית. "לא
חשבתי שידעת..."
הרמיוני הניחה את ידיה על כתפיו של רון, והתקרבה אליו עד שיכל
להריח את הקרם בשיערה. היא הצמידה את לחייה ללחיו, ולחשה
באוזנו. "אז למה שלא נעשה משהו בקשר לזה?"
רון ניסה לעצור את הרעד הבלתי נשלט שעבר בגופו. הרמיוני הייתה
תחת השפעת כישוף, היא לא הייתה עצמה. או כך לפחות הוא ניסה
לשכנע את עצמו.
"עצום את עיניך," לחשה הרמיוני, ורון ציית. היא קירבה את שפתיה
אל שפתיו, עד שנגעו קלות. צמרמורת עברה ברון. הרמיוני כרכה את
זרועותיה סביב צווארו, והפעם פתחה את פיה. רון התמסר למגע
שפתיה המרפרפות על שפתיו, ומייד לאחר מכן לטעם לשונה שטיילה
בפיו. כל מחשבה שצצה בראשו נעלמה באופן מיידי, והוא קיווה
שהרגע לא ייגמר מעולם....
"הנה אתם!"
הרמיוני התרחקה מהארי, ומחתה את פיה בכף ידה. רון נשאר בעיניים
עצומות, מפחד לפקוח אותן פן התחושה המתוקה תחלוף.
"חיפשתי אתכם בכל מקום," אמר הארי. "יש לי מחר אימון קווידיץ'
בבוקר, ואני צריך לישון טוב לפני כן. מוכנים לחזור לטירה?"
"בטח," אמרה הרמיוני בקלילות. היא הצביעה על רון וחייכה, "אבל
אני לא חושבת שהוא מוכן."
רון פקח את עיניו בכניעה. "בואו נלך."
הם לא החליפו מילה כל הדרך בחזרה להוגוורטס, בכניסה לחדר
המועדון, ובעלייה במדרגות לחדרי המגורים. רק כשהרמיוני פנתה
למגורי הבנות והארי ורון פנו למגורי הבנים, הרמיוני אמרה
בעליצות, "לילה טוב! ממש נהניתי הערב."
"גם אני," אמר הארי בכנות. בכיס מכנסיו נחה כעת מפית קטנה עם
מספר הטלפון של הנערה עמה רקד.
"לילה טוב," אמר רון. הוא והארי הסתובבו והתחילו ללכת לכיוון
חדרם, כשהרמיוני פתאום תפסה בחולצתו של רון ומשכה אותו אליה.
"אני אתגעגע אליך," לחשה, ושיחררה אותו. רון הצליח להגיע
ברגליים רועדות לחדרו אחרי הארי. הם לא החליפו מילה כשהחליפו
לפיג'מה, וכל אחד נכנס למיטתו ונרדם מייד.
"חייבם לבטל את הכישוף," הודיע רון להארי בהזדמנות הראשונה
שנקרתה לפניו. הארי זה עתה חזר מאימון הקווידיץ' שלו, והם ישבו
בחדר המועדון שהיה ריק מאדם. כל מי שהתעורר יצא החוצה כדי
לחוות את מזג האוויר הנעים, ומי שלא התעורר - כלומר הרמיוני -
ישן בלא מפריע.
"מה קרה אתמול?" חקר הארי. "כשהגעתי הייתם ממש צמודים, אבל לא
ראיתי עד כמה בדיוק. קרה משהו ביניכם?" הבזיק ניצוץ בעיניו.
"אה... היא..." גמגם רון. "היא - נישקה אותי," הצליח להגיד
לבסוף.
חיוך גדול עלה על פניו של הארי. "סוף סוף! חשבתי שזה לעולם לא
יקרה!"
רון נראה מבולבל. "על - על מה אתה מדבר?"
"נו, זה לא ברור? תמיד ידעתי שיש לכם פוטנציאל להיות הזוג
המושלם," קבע הארי בהחלטיות.
"אבל זו לא הייתה היא!" התעקש רון. "היא הייתה ישירה, פתוחה,
סוערת. היא לא הרמיוני! אני חושב שעשינו טעות, הארי. חייבים
לבטל את הכישוף."
הארי עדיין לא הבין. הוא השעין את מרפקו על משענת הספה והביט
ברון, כמנסה לקרוא את מחשבותיו. "תגיד לי את האמת, רון, אתה
אוהב אותה?"
רון הנהן באיטיות.
"אז מה הבעיה שלך?"
"הבעיה היא שזאת לא ההרמיוני שהתאהבתי בה!"
"על מה אתם מדברים?" שמעו את קולה של הרמיוני מאחוריהם. היא
ירדה במדרגות לקראתם, ורון השתדל שלא להביט בעיניה.
"שמעת משהו?" שאל הארי בחשש.
"לא," אמרה הרמיוני בסתמיות. "למה אתם תקועים פה? אנחנו כל
הזמן נמצאים בחדר המועדון, זה משעמם. אכפת לכם אם אני אנטוש
אתכם?"
"מדינה חופשית," רון משך בכתפיו באדישות מזויפת.
הרמיוני חייכה, חלפה על פניהם, ויצאה דרך חור התמונה אל מחוץ
למגדל גריפינדור.
"ועכשיו היא מעמידה פנים כאילו לא קרה כלום," אמר רון,
מאוכזב.
הארי קם מהספה, הרים את עיתון "הנביא היומי" מהשולחן, התיישב
והתחיל לדפדף בו. "אני לא מבין מה הבעיה שלך. זה הרי ברור
שנהנית להתנשק איתה אתמול, ואתה אוהב אותה. רצינו להרגיע אותה,
והצלחנו. מה לא בסדר?"
רון באמת לא ידע מה לא בסדר. שוני זה לאו דווקא דבר רע. אבל
מצד שני... הוא רצה את הרמיוני בחזרה. "בוא פשוט נבטל את
הכישוף וזהו."
הארי משך בכתפיו. "שיהיה."
אבל זה לא היה כל כך פשוט כפי שחשב רון. התברר שהחומרים
הדרושים לביטול החסל-לחץ היו יותר קשים להשגה מאשר החומרים
להכנתו. המוכר בחנות השיקויים בהוגסמיד הודיע שחלק מהחומרים
הדרושים להם יגיעו רק כעבור שבוע. ובינתיים, לא ניתן להגיד
שרון ממש סבל מהעניין....
פתאום, כשהרמיוני הפסיקה ללמוד כל היום, היה לה המון זמן פנוי.
ואת מרבית זמנה הפנוי היא הקדישה לו, ורק לו. רון הספיק להתרגל
לאופייה החדש, ולמד לאהוב אותו. ואותה. כבר ביום המחרת הם הפכו
לזוג באופן רשמי, ונראו מתחבקים ומתנשקים ברחבי בית הספר.
יום אחד בא הארי אל רון והכריז, "קניתי את השיקויים. הייתי
הרגע בהוגסמיד, והמוכר אמר שהם הגיעו. שנתחיל בהכנת השיקוי?"
"לא!" קרא רון בבהלה. "אני מצטער, הארי, אבל התחרטתי. בוא
נשאיר את המצב איך שהוא."
הפעם הארי לא היה מרוצה. "אבל עוד שבועיים הבגרות הראשונה,
והרמיוני לא פתחה ספר אפילו פעם אחת! תראה, אני מבין שאתה נהנה
להיות איתה, אבל אני לא חושב שיש הרבה ברירה. אנחנו חייבים
להודות באמת- הקסם לא ממש יצא כמו שציפינו. זה קורה לקוסמים
הטובים ביותר. בוא נפרוש בשיא, וניתן להרמיוני לחזור לעצמה.
המסכנה אפילו לא מודעת למה שעובר עליה."
רון ידע שהארי צדק, אבל לא היה מוכן להודות בכך. הוא ידע שברגע
שהקסם יתפוגג הרמיוני תחזור להתייחס אליו כחבר טוב, ותו לא.
"תן לי יום אחד," ביקש רון. "רק יום אחד."
כבר באותו ערב, רון נכנס בסערה אל חדרם, מושך אחריו את הארי.
"מה קרה?" שאל הארי לקול טריקת הדלת על ידי רון.
"אני רוצה לבטל את הכישוף," הודיע רון.
"למה? מה השתנה מאז הצהרים?"
"מה זה חשוב? קדימה, בוא נתחיל עכשיו בהכנת שיקוי הנגד, כדי
שכבר מחר בארוחת הבוקר נוכל להפעיל אותו על הרמיוני."
"אבל מה קרה?" התעקש הארי לדעת.
"זה לא חשוב," המשיך רון לשמור על מסתוריות. הארי לא המשיך
בוויכוח. הוא רכן ליד מיטתו ומשך מתחתיה שקית, בתוכה החומרים
שקנה בחנות השיקויים.
הם חזרו לחדר השירותים של מירטל, שנראתה נרגשת במיוחד.
"התגעגעתם אליי?" שאלה בתקווה.
"אה, נגיד," אמר הארי.
מירטל חייכה באושר. "או, הארי, אתה כל כך נחמד אליי. תגיד, לא
מתוכננת לך השנה פגישה אקראית עם איזה רוצח אכזרי, או עם מפלצת
קטלנית?"
רון התאמץ מאוד שלא לפרוץ בצחוק, אם כי לא הצליח להסתיר את
החיוך שעלה על פניו. הארי הזעיף את פניו לעומתו. "לא, מירטל,"
השיב מבלי להביט בה. "אני לא חושב שאני אמות השנה."
מירטל נראתה נורא מאוכזבת. "אה. אז בהצלחה במה שאתם עושים שם,"
אמרה במהירות, וריחפה ביבבה אל תא אחר.
הארי נאנח. אם יש סיבה אחת שבגינה הוא רוצה להישאר בחיים, היא
כדי לא להיתקע עם מירטל לנצח נצחים. הוא הוציא את גיליון הקלף
שבו היו רשומים החומרים והוראות הכנת שיקוי הנגד, ושניהם
התחילו לעבוד. "חבל שסנייפ לא רואה אותנו עכשיו, רוקחים עוד
שיקוי מסובך," אמר רון. "הוא בטח היה חוטף התקף לב ומת
במקום."
למחרת בבוקר רון והרמיוני נכנסו, אוחזים ידיים, אל האולם
הגדול, והתיישבו מול הארי בשולחן גריפינדור. רון נראה עצבני
מאוד, אך הרמיוני לא הבחינה בדבר.
"אתה יודע," רון התכופף קדימה ולחש לכיוונו של הארי, "השפעת
החסל-לחץ הפכה את הרמיוני לא רק לרגועה, אלא גם לפחות חכמה.
אני בטוח שאם היא הייתה עצמה היא הייתה מייד שמה לב שמשהו קורה
כאן."
הארי הנהן בשתיקה. רון חיבק את הרמיוני ולחש משהו באוזנה, שעה
שהארי שפך מהבקבוקון שהכיל את השיקוי שהכינו אל תוך ספלה. רון
צפה בו בזווית עינו, וברגע שהארי החזיר את הבקבוקון לתוך כיסו
שניהם התחילו למלמל בשקט את הלחש.
הרמיוני התרחקה מרון בתמיהה. "רון? מה - ?" ואז היא השתתקה.
היא עצמה את עיניה, ופקחה אותן בחזרה. "אוי לא," אמרה הרמיוני
בשקט. "מה התאריך היום?"
"השישי במאי," אמר הארי.
הרמיוני קמה מכיסאה במהירות, הבעת בהלה על פניה. "אוי לא!
הבחינות עוד שבועיים! לא למדתי בכלל בשבוע האחרון! אני חייבת
ללכת." היא הסתובבה ויצאה בצעדים מהירים מן האולם לכיוון
הספרייה.
רון נשען אחורנית בכיסאו, ידיו משולבות מאחורי ראשו, חיוך רגוע
על פניו. "היא חזרה."
אחרי ארוחת הצהרים הארי יצא מהטירה לכיוון מגרש הקווידיץ',
לאימון אחרון לפני גמר טורניר הקווידיץ' נגד רייבנקלו שעמד
להתקיים ביום שבת. רון הלך לכיוון השני - לספרייה. הוא חייך
לעברה של מדאם פינץ' ששלחה אליו מבט חשדן, כהרגלה, וצנח על
כיסא ליד הרמיוני.
"רון, לא עכשיו, אני לומדת," אמרה הרמיוני מבלי להרים את ראשה
מהספר, ושמץ של פאניקה נשמע בקולה.
רון קם מהכיסא, והתיישב במקום זה בכיסא מול הרמיוני, נועץ בה
מבט חודר. הרמיוני הרימה את עיניה אליו בקוצר-רוח. "מה?"
"את זוכרת משהו מהשבוע האחרון?" שאל רון.
"מהשבוע האחרון? מוזר שאתה שואל, כי השבוע האחרון היה די
מטושטש עבורי," אמרה הרמיוני, הבעת בלבול על פניה. היא מצצה את
קצה עט הנוצה וחשבה בחוזקה. "אבל יש לי כמה זיכרונות מאוד
מעורפלים, ובעיקר מוזרים. תגיד," היא אמרה, מקרבת את ראשה
אליו, מנמיכה את קולה כך שאיש לא ישמע את שיחתם, "קרה משהו
בינינו אתמול?"
"אתמול?" אמר רון, מעמיד פני תמים. "מה קרה אתמול?"
הרמיוני התאמצה לחשוב, ונראה שמאורעות השבוע האחרון מתחילים
לחזור אליה. "ישבנו על המיטה שלי, אני ואתה," היא דקלמה. "ואז
אני... לא משנה, עזוב, זה מביך," היא השפילה את עיניה.
"לא, לא, ואז את מה?" עודד אותה רון להמשיך.
הרמיוני הסמיקה. "הורדתי את החולצה שלי," היא לחשה. "אבל אתה
קמת מהמיטה ויצאת מהחדר. אמרת משהו, אני לא זוכרת מה. בטח
חלמתי...." אמרה הרמיוני, מבט מוזר בעיניה. "כנראה שכל
הלימודים האלה מתחילים סוף סוף להשפיע עליי, עד שאני מדמיינת
דברים כאלה. זה לא קרה באמת, נכון?"
רון חייך. אז היא באמת זכרה מה קרה בליל האמש. "לא, זה לא
קרה," שיקר. "למרות שאם תרצי להגשים את החלום הזה, חוץ מהקטע
שבו אני קם והולך..." הוא חייך בנבזיות.
הרמיוני חייכה ובעטה בו מתחת לשולחן. "לא תודה, רון." זאת לא
הייתה התשובה שהיא באמת רצתה להגיד לו, "אבל יש בגרות עוד
שבועיים," חשבה בלבה. "העניינים הרומנטיים יצטרכו לחכות עד
אחרי הבגרויות."