היו הייתה בארץ קטנה אחת, שהייתה בה עיר קטנה אחת, עם בית גדול
אחד, ו...
חתול ענק, ילדה בשם תותי.
האמת היא שאף אחד לא יודע למה קוראים לה תותי, כנראה ההורים
שלה אהבו מאוד תותים, או מסטיקים בטעם תותי פרוטי (טוב... אז
לפחות הם לא קראו לה מנטה).

בקיצור תותי עשתה מעשה מאוד אמיץ - היא הלכה לכיתה א', עכשיו
אתם בטח שואלים למה זה כ"כ אמיץ?
אז אני אסביר לכם, תותי היא ילדה מיוחדת, תותי נכה, ולכן היא
לא יצאה כבר 6 שנים מהבית, הדבר הכי רחוק שהיא הגיעה אליו הוא
השער של הבית, שגם הוא לא כ"כ רחוק.

כל יום תותי הייתה יושבת בדשא של החצר עם החתול הענק שלה,
מלטפת אותו, ומדברת לעצמה.
לפעמים תותי הייתה מתגרדת קצת, כי היא הייתה אלרגית לדשא, אבל
היא לא ידעה את זה, כי היא רק ילדה קטנה.

יום אחד אבא שלה הביא לה צעצוע - בובה שמדברת והולכת, ותותי,
שלא ראתה אף פעם ילדים אחרים, חשבה שזה ילדה אמיתית, והיא נורא
שמחה, היא רצתה גם לשחק עם החברה החדשה שלה, אבל היא לא יכלה,
כי היא לא הצליחה לקום מהדשא.
אז תותי והבובה שלה פשוט דיברו אחד עם השניה, ולפעמים הבובה
רקדה ושרה, אבל לא להרבה זמן, כי אז תותי הייתה מתחילה לבכות.

חודש לפני היום הראשון ללימודים תותי התחילה להתאמן בקביים
החדשים שאבא שלה קנה לה, היא הייתה דיי גרועה, אבל היא השתפרה
בכל יום, עד שהיא הגיעה למצב שהיא לא נופלת.
ביום הראשון ללימודים אבא של תותי לא הסכים לה ללכת לבד לבית
ספר, אז הוא ליווה אותה, ותותי קצת כעסה עליו, כי היא לא רצתה
להראות חנונית.

הדרך לבית ספר הייתה נורא קצרה, אבל לתותי לקח 45 דקות להגיע,
והיא אחרה לבית ספר ביום הראשון ללימודים.
כשתותי נכנסה לכיתה, כל הילדים הסתכלו עליה וחייכו, ותותי נורא
התביישה, היא אפילו הסמיקה, אבל היא הלכה בגאווה עם הקביים שלה
למקום שלה.
אבל במקום שלה לא היה כיסא, ותותי, מרוב התרגשות, עייפות
ובושה, התחילה לבכות.
כל הילדים התחילו לצחקק צחוקים חנוקים על הילדה הבכיינית עם
הקביים, לתותי זה לא עזר, היא רק בכתה חזק יותר.
המורה, שהייתה דווקא דיי סבלנית, הביאה לתותי את הכיסא שלה,
ותותי התיישבה.
כל השיעור תותי לא השתתפה, היא רק חשבה מחשבות עצובות, על למה
דווקא היא נכה עם קביים, ולמה דווקא לה לא היה כיסא, ולמה היא
תמיד נדפקת.

מתישהו היה צילצול להפסקה, ותותי יצאה החוצה, אחרי זה היא ראתה
את כל הילדים יוצאים,
ומשהו לא הסתדר לה...
לכולם היה כיסא גלגלים.