היא מביטה אחורה, מדפדפת בספרי הזכרונות הקבורים בארגזי מוחה.
הדפים מתפוררים אבל התמונות והמילים עדיין חדות וברורות.
המילים - מחשבות אשר לא עזבו את מוחה מן הרגע בו קמה עד לרגע
בו נרדמה ובוודאי הופיעו גם בחלומותיה שאותם לא זכרה מעולם על
אף כל ניסיונותיה. כל רצונה בתקופה ההיא היה להתבגר, להיות
אישה. לא סתם אישה, אלא פאם פאטאל מהממת - זה היה החלום שלה,
החלום היחיד שלא הייתה צריכה לנסות להזכר בו כי היא חייתה אותו
יום יום, רגע רגע.
היא זוכרת תמונות ברורות שלה. רובן ככולן מול המראה. סירוק
חוזר ונשנה של השיער הארוך והחלק, מקור גאוותה. מבטים ארוכים
וחודרים לתוך העיניים הירוקות שלה ואחר כך טיול ארוך על עור
הפנים, בוחנת כל תו ותו בפניה. היא דווקא אהבה את פניה, אהבה
להביט במראה ולראות את העיניים הירוקות הנוצצות מביטות בה
חזרה, את הלחיים החלקות, הרכות והמלאות בדיוק במידה, את האף
הקטן ומלא הנמשים ואת השפתיים המלאות בעלות הגוון האדמדם.
הבעיות התחילו כשהמבטים נדדו יותר למטה. השעות שעמדה מול המראה
ואהבה את עצמה הלכו והתמעטו והדקות שבהן חשבה על הפגמים התארכו
והפכו לשעות על גבי שעות. זה כבר הפך למן איזה טקס אצלה. לקום
בבוקר, להתפשט ולעמוד מול המראה שעה ארוכה. להסתכל על הישבן
שנראה לה ענק, על הבטן שנראתה לה נוזלת, על המותניים שאיבדו כל
צורה, על הגוף שנראה לה כל כך לא פרופורציונלי. מביטה מקרוב על
סימני הצלוליטיס שנראו על ישבנה ועל ירכיה. פשוט לבהות ולבחון
כל חלק מגופה עד שלא יכלה לראות בגלל שהדמעות טישטשו את עיניה.
בעקבות הטקס הזה איחרה פעמים רבות לבית הספר, הסתבכה בצרות,
נשלחה למנהלת.
הטקס חזר על עצמו גם כשחזרה מבית הספר. במקום לבלות עם חברות
בקניון, לרבוץ מול הטלויזיה או להכין שיעורים, היא הייתה עומדת
שעות על גבי שעות מול המראה. לעיתים ערומה, לעיתים מחליפה
בגדים בקצב, מנסה לראות מה נראה טוב ומה לא. הערימה של הדחויים
הלכה וגבהה מאיימת לקרוס ולקבור אותה תחתיה. לבסוף זה הגיע
למצב שהיא הרשתה לעצמה ללכת רק עם ג'ינס אחד רחב שחשבה שלא
מדגיש את הפגמים וחולצה אחת שחורה רחבה.
היא רצתה להיות נשית, עדינה, שברירית. במראה היא נראתה לעצמה
ענקית, מגושמת.
לאט לאט היא גם הפסיקה לאכול. המטרה שעמדה מול עיניה - להיות
אישה רזה ויפה שתרגיש שלמה עם עצמה. ההורים שלה לא שמו לב מאחר
ומאז שהייתה ילדה קטנה נהגה לקחת את האוכל לחדרה ולאכול מול
הטלויזיה או מול ספר מרתק שלא יכלה להניח מידיה. גם חברותיה לא
שמו לב כי היא לא נהגה להביא אוכל לבית הספר וכשהיו הולכות
לקנות בקיוסק היא טענה שאכלה ארוחת בוקר גדולה ואינה רעבה, או
שסתם חבל לה על הכסף, שהיא מעדיפה לשמור אותו לקניית בגדים
וכדומה. לבסוף גם לא הייתה להן את האפשרות להבחין כי היא
התרחקה מהן. הסתגרה בבית ולא נפגשה איתן. בהפסקות ישבה לבדה,
מתחבאת, מעשנת סיגריה. בתחילה הן ניסו לחדור לקונכייה שבה
הסתגרה יותר ויותר אבל משנענו שוב ושוב בשלילה הרימו ידיים
ועזבו את החברה שעננה האפיל על שמחתן.
והיא נותרה לבדה, עם עצמה, עם האויב הכי גדול שלה. אויב שהרעיל
את דמה ואת מחשבותיה, אויב שהטיל על גופה מצור ומנע ממנו את
צרכיו הבסיסיים.

להיות אישה רצתה. נשית, עדינה. השיער הארוך והחלק נשר כמעט
כולו. עיניה הירוקות והנוצצות הפכו להיות בוהות וחסרות הבעה,
שוקעות עמוק בחוריהן. שפתיה החווירו ולחייה שקעו.
היא רצתה להיות אישה ובנתיים גם המחזור נפסק ורופאים חוששים כי
היא גרמה לעצמה נזק בלתי הפיך שימנע ממנה להרות בעתיד.
להיות אישה רצתה, אבל היא לא אישה, היא ילדה קטנה ואבודה.
היא רצתה להיות שלמה עם עצמה, אבל היא לא שלמה, היא שבר כלי,
שוכבת מנופצת ושבורה על מיטת בית החולים כשנחש אינפוזיה מתפתל
לתוך ידה.