הברמן:
אני עדיין לא מאמין. שנים שהיא כבר נמצאת פה. לא ידעתי שזה
יסתיים ככה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ראיתי אותה שם
בחוץ, בין  כל השולחנות בחוץ. תמיד שיש מזג אוויר טוב, אני
מוציא כמה שולחנות החוצה. כדי שיהיה אפשר לשבת בזולה ולשתות את
הקפה בשמש. או את התה. או את הקרוסון. אגב, יש לנו סנדביץ'
רוסטביף מעולה. זה מוגש עם חמוצים שאשתי מכינה. יש לנו בבית
צנצנות שלמות של מלפפונים חמוצים במרפסת. ממש מפעל. שתהיה
בריאה אשתי. נשמה טובה, שתחיה.
אז אני עמדתי פה, מאחורי הבר. ניגבתי איזה כוס עם מטלית. זה לא
שאני שוטף כלים או משהו. דווקא יש לנו איזה בחור אחד, אחמד.
הוא מטפל בכל העניינים האלו. אני נותן לו ברד אנד ברייקפסט
והוא נותן עבודה עברית טובה. אני תמיד עומד כאן ומנגב את הכוס,
תמיד אותה כוס. אתם יודעים, לשמור על הלוק של הברמן. אומרים
שזה מושך את הלקוחות.
בכל מקרה, עמדתי פה, מנגב את הכוס, ואז ראיתי את סמי במונית
שלום. הוא בדיוק בא מהרחוב הצדדי ועבר ליד המדרכה של הבית קפה.
הוא צפר לי לשלום, ואני עשיתי לו כזה שלום של הרמת ראש וחיוך.
אחלה בחור זה סמי, עוזר לנו פה הרבה. אם חסר לנו איזה משהו
במטבח, אין לו בעיה, הוא יקפוץ, יעשה משלוחים. כל ערב, רגע
לפני שהוא עולה הביתה, הוא בא לפה ואנחנו יושבים על איזו כוס
בירה טובה.
אני לא יודע אם זה בגלל שסמי צפר באותו רגע. אבל בדיוק שהוא
עבר עם המונית שלו ליד המדרכה, בדיוק אז, שמתי לב לבחור ההוא.
לא סובל אותם. לבוש שחור, מכנסי עור. אתם יודעים, מלוקקים כאלו
שמרגישים שהעולם שלהם. עובר ככה בין השולחנות, לא אכפת לו מאף
אחת. אפילו תשב שם כוסית של הלייף ותעשה לו עיניים, לא יסתכל.
ככה הם.
וכשהוא עבר לידה, ידעתי שזה יקרה. ראיתי את זה מתרחש מול
העיניים שלי ולא עשיתי כלום. אני לא יודע, הייתי צריך לעזוב
הכל ולרוץ אליה. לא ידעתי שזה יהיה ככה. הוא רק עבר, נגע בה
קלות, והיא, המסכנה, לא עמדה בזה. פשוט התמוטטה. איך אומרים?
התנפצה לרסיסים.

עד היום כשאני נזכר בזה עוברת בי צמרמורת.

בררררררר.

נהג המונית:
אני, אני בדיוק הורדתי פה מישהו ברחוב מאז"ה ופניתי לרוטשילד,
שם בדיוק ליד הבית קפה הזה של חיים. הורדתי אותו ממש בדיוק
לפני הפניה, אז לא נסעתי כ"כ מהר. בדיוק בעצירה, אני מתסכל,
רואה את חיים עוד שם עם הפוזה של הבר-טנדר שלו, מנגב את הכוס
הזו שלו. ואללה, מה אני אגיד לכם, הוא כל הזמן מנגב ת'כוס שלו,
באמא'שלי עוד מעט לא תשאר לו כוס. כל הזמן מנגב, מנגב, ומוריד
עוד שכבה ועוד שכבה. אבל מה, חיים הזה בחור טוב. כל ערב, ככה
אני בא אליו, לפני שהוא סוגר, יושבים על הבר, דופקים איזו בירה
טובה, ככה מרימים לחיים, ראש טוב. אחלה גבר חיים. תמיד אפשר
לדבר איתו. ואשתו, שתחיה, את הנשמה שלה היא נותנת לו. ואם תרצה
צריכה ממני איזה משהו לבית קפה,  איזה ארגז מלפפונים מהשוק,
כדי שתעשה את המלפפונים החמוצים המפורסמים שלה, אני בכיף מביא
להם במונית שלי, ככה און דה האוס. מה שנקרא, עלי.
אז אני רואה את חיים עומד שם מנגב את הכוס שלו, אז אני מביא
בצפצפית של האוטו בשביל ה"שלום חיים", והוא עושה לי ככה שלום
עם הראש שלו, ואז אני פונה ימינה לרוטשילד. בדיוק אני מקבל
קריאה למונטיפיורי. איך שאני בא להגיד "קבלתי", בדיוק ראיתי את
הבחור ההוא. איך לא תפסו אותו, אני לא מבין. אין, אני אומר
לכם, המשטרה בארץ לא מתפקדת. חבר שלי, כן? באו כמה חבר'ה הרימו
לו את כל התכולת בית. עשו עבודת פינוי מושלמת, באמא'שלי. כלום,
כלום לא נשאר לו, המסכן. והם? כולה פתחו תלונה. אני אומר לכם,
בני...
אני יש לי עין לאנשים. ישר קלטתי את הבחור הזה. רואים עליו שלא
אכפת לו מאף אחד. איך שהוא עבר ככה בין השולחנות, כאילו אין שם
כלום. כאילו אבא שלו קנה את המדרכה. רואים עליו שהוא אחד מאלו
שלא אכפת להם משום דבר. ת'אמת? לא מבין למה כולם מופתעים. הלו
זה היה ברור. היא הייתה כזו שברירית והוא, אחד שחושב את עצמו.
אז לא התפלאתי כששניה אחרי שהוא רק נגע בה, היא לא עמדה בזה
ונפלה. חארם. באמת חארם.


אז מה בחורצ'יק, אתה צריך לאנשהו?

הסטודנטית:
זה היה יומיים לפני המבחן. שיו, איך שהייתי לחוצה. כלום, כלום,
אני אומרת לך, כלום לא למדתי כל הסימסטר. לא יודעת למה. לא
יודעת. מה אתה רוצה ממני? מה, אתה אימא שלי?. אני זוכרת, בדיוק
עשיתי הפסקה לסיגריה, יצאתי למרפסת. הסתכלתי על כולם שם בבית
קפה ממול, יושבים, נהנים מהחיים. לא כמוני, טוחנת את הספרים
הענקיים האלו. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שבחורה בגילי צריכה
ליהנות מהחיים יותר ולא להישאר קבורה בדירה שלה וללמוד. כאילו,
אני גרה באזור של בילויים ואני יושבת לומדת כל הלילה. נכון
מעצבן?
וכולם שם יושבים בבית קפה, כאילו אין מחר, צוחקים, שותים,
נהנים. שם ראיתי אותה, בין כולם. ישר ראיתי עליה שהיא שברירה
כזו. נראה לי שהיא תמיד הייתה שברירה כזאת, אבל אי אפשר לדעת.
ואז ראיתי אותו. הוא היה פשוט מדהים. חתיך כזה. מודע לעצמו.
שיו, איך שמכנסי עור עושים לי את זה, אתם לא מאמינים. וכולו
היה לבוש שחור. מרחוק יכולתי לראות את הזרועות הבנויות שלו.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'תרים ת'עיניים, תראה אותי, פה
במרפסת. מחכה לך, שתבוא לחבק אותי'. טוב, אבל הוא לא שמע את
המחשבות שלו. נראה לי שיש לו משהי. נו, בטח, חתיך כזה. רואים
שהוא הולך ברחוב, לא מעניין אותו כלום. גם כשהוא עבר בין
השולחנות והתקרב אליה, הוא לא שם לב לאף אחד, אפילו לא אליה.
אה, כן, נכון. ראיתי גם את המונית. כן, אני נזכרת, היא צפרה.
אני  לא יודעת אם זה קרה בגלל זה. אבל נדמה לי שהוא קצת נבהל
מהמונית. כי ראיתי את הגוף שלו זז קצת, אתם יודעים? ואז במקרה
הוא נגע בה. טוב, הוא היה ממש קרוב אליה, זה היה ברור שהוא יגע
בה. היא לא עמדה בזה.  מי יכולה?

אגב, יש לך את הטלפון שלו?

הבחור:
אני באמת מצטער. לא ידעתי שזה יהיה ככה. אבל תבינו, הייתי במצב
גרוע. ממש על הפנים, כזה? אני אמור לכם, נדפק לי הראש. את
הנשמה השקעתי במועדון, את הנשמה, אני אומר לך. וכשברי בא ואמר
שאנחנו לא יכולים להתקין את הסאונד סיסטם ההיא מגרמניה בזמן,
כי זה התעכב במכס, ידעתי שאכלתי אותה. את הנשמה השקעתי. סגרתי
עם המשקיעים ששבוע הבא הכל יהיה מוכן פיקס לפתיחה. והם אמרו
שאם זה לא יהיה מוכן, אין כסף. אז זה לא היה מוכן. אז אין כסף.
אכלתי אותה, אתה שומע? אכלתי אותה. הרגשתי את הקרקע נשמטת
מעלי, את השמיים יורדים ממני. רק דבר אחד היה לי בראש. וזה
נראה לי באותו רגע הרעיון היחיד: 'אני ארוץ למשרד שלו
ברוטשילד, אפול לו על הרגליים ואתחנן'. כמו כלב. אין, אין דרך
אחרת.
רצתי כל הדרך. כל הזמן חשבתי מה להגיד לו, לשמן המנאייק הזה.
'לא מוכן בזמן, אין מזומן' אמר המנאייק. חושב את עצמו
סופיסטיקייטד. אם הוא לא יקשיב, ישר אני נופל על הרצפה, עם
דמעות וכל הפרודוקשן, חשבתי. אביא לו הפקה שם במשרד שהוא לא
ישכח לכל הלייף האומללים שלו.
וכל הזמן הקטע הזה מתרוצץ לי בראש. גן כשעברתי בין השולחנות.
אני לא יכול להגיד לך אם שמתי לב אליה באותו רגע, אבל קרה מה
שקרה. מה לעשות, דברים כאלו קורים בחיים. ולכל אלו שיגידו לך
שאני מאלו שלא אכפת להם כלום, אני אומר - בולשיט. בול-שיט. אני
לא אכפת לי, אני?. קורה שהבנאדם נוחת עליו דבר כזה, אז אין לו
ראש לדברים אחרים. זה לא אומר שאני תמיד כזה. אני אפילו לא
זוכר שנגעתי בה. לא ידעתי מה קרה לה, רק למחרת שמעתי על זה.
אני יודע שזה טראגי, שהבעל בית היה נורא קשור אליה. כן, גם
שמעתי כמה שברירה היא הייתה. מה אני אעשה? אני סה"כ בנאדם.
כשהגעתי למשרד שלו, של השמן המניאק הזה, הוא לא היה. השאיר לי
פתק - "לא בזמן, אין מזומן". כוס אמו הצולעת.

רוצה להשקיע במועדון?

אחמד:
בחור טוף חיים. באמת בחור טוף. אני אצלו כפר קמה שניים. עושה
פעולות נקיון, שטיפה וייבוש. הוא נותן לי מקום לישון קצת אוכל
וכסף. הכל אני שולח לאשתי ולארבע הבנות שלי, אללה ישמור עליהן.
מה לעשות, מאז הסגר לא ראיתי אותן. ואללה, מה אני אגיד לך, אני
באמת מתגעגע אליהן. אולי בגלל זה אני עצבני.
טוב, אני גם עצבני מהסגר. אתם, היאהוד, לא בסדר אתם. אנחנו
אנשים טובים, אוהבים לעבוד, ככה עושים? זה לא טוף, לא לנו ולא
לכם. אולי בגלל זה אני עצבני.
טוב, גן מעצבן אותי כל העבודה הזו. אחמד ינקה. אחמד יסדר. אחמד
פה, אחמד שם. כוס אמו אחמד. ראבק, אחמד מנקה אחריכם כל הזמן.
ואפילו אתם לא אומרים כלום. לא סליחה, לא תודה. למה לא? אחמד
ינקה. כן, אני זוכר הבחור ההוא שעבר פה, כאילו אללה נתן לו את
הבית קפה לאיד אל פיטר. עבר ככה במהירות. לא אכפת לו מכלום.
מנפנף את הידיים שלו ככה, הולך מהר ככה, כאילו עוד מעט השטן בא
מאחוריו עם הסכין ומוריד לא טראח על הגב שלו. ככה הוא רץ. כל
הזמן אתם רצים, אתם היאהוד. נו בטח שהוא לא ישים לב איך שהוא
נגע בה. אמרתי לחיים, "הכוסות האלו שבירות". הוא לא הקשיב.
בטח, למה לא? אחמד ינקה את הזכוכית. ההוא שובר ת'כוס, לא
מסתובב, לא אומר

סליחה, כלום. אז מה? אחמד ינקה.

ילען רבקום, אל יאהוד.