אם עכשיו היה בעוד פרק זמן לא ידוע:
כשהמצב כבר הרבה זמן לא משתפר, כשאתם כבר הורים  הרבה זמן
ומובטלים הרבה זמן, כשהאנשים כבר עייפים ורעבים מכדי להפגין,
כשהממשל מתחלף מהשמאל לימין בכל הזדמנות כבר הרבה זמן, כשהעם
שלכם כבר לא רואה עצמו כעם כי הוא עם מושפל, כשהכל כבר מתדרדר
בסחרור הולך ומאיץ שרק מאיץ עם הזמן...
ואם פתאום הייתה מופיעה תשובה?
שגרמה לכם לשכוח לרגע ממדינות בעלות ברית שנתשו ואכזבו אתכם,
מאחרות שהשפילו ולעגו לשמכם, מהמצב שלעולם נשאר ונהיה למציאות,
לתחתית של החבית בה פעם הצלחתם לצוף ושעכשיו נראית כמו הפיכחות
שלאחר חלום שהולך ומתרחק, הולך ונשכח...
שגרמה לכם לרגע להאמין שהחלום, אותו אחד שכשחלמתם אותו, בזתם
לו ותמיד רציתם עוד - שעכשיו, לאחר שגם אותו איבדתם, פיסה אחר
פיסה, רק לו אתם כמהים, רק לו ודיינו, אפילו רק לחצי ממנו,
למשהו שאחר מעכשיו, שאחר מהמצב...
תשובה בצורת אדם שמדבר אחרת, דברים קצת אחרים בצורה קצת אחרת,
בלי הכהות שבעיניים שאומרת שהוא עייף ומאס בסוד ממילותיו, שגם
הוא רק מנסה כמוכם לצוף, אותה הכהות שקצת מזכירה לכם אותכם -
וגם בלי הניצוץ שבעיניו ובהבטחותיו, הניצוץ שאומר שהוא אולי
קצת מושלה, הניצוץ השטחי שמכסה על הייאוש, שאולי גם הוא קצת
מזכיר לכם אותכם...
אדם כל כך בטוח, כל כך מאמין בזמן הזה כשאין במה, שאולי באמת
יש לו את התשובה...?
ואם היה שהצבעתם עבורו, ואם היה שלא, ואם היה שכך או כך הוא
היה נבחר...
וההבטחות נמשכות, ובין לבין ביניהם שזורים דברים ואמירות קצת
פחות יפות...
ואתם, שחיים בעולם האמיתי, שבאיטיות מטורפת טובעים במצב,
התפכחתם מאותו הרגע בו חלמתם שוב חלום, ומביטים בו עכשיו בחצי
החיוך של אדם שלמוות איטי נידון, ואומרים בעייפות "נראה מה הוא
כבר יכול. אם הוא ייכשל, כמו כל האחרים, נבחר שוב בשמאל..."
אבל פתאום, איכשהו, יש עבודה, יש כסף ואפשרות להשכלה, יש כסף
מלבד לפרוטות דמי האבטלה, יש אוויר לנשימה, יש אפילו ניצוצות
של אותה הגאווה ישנה ושכוחה...
יש כוח, אחרי תקופה כה ארוכה של חוסר אונים, של חולשה, ועכשיו
אחרי שחזרתם לחיות, שחזרתם למשהו שמרוב שכבר ויתרתם  עליו
התחלתם לשכוח שבכלל היה - אותו אדם מסביר שיש מחיר, שישנם
דברים שיצטרכו שינויים...
ואתם שכמעט ושקעתם בשאננות קופצים מיד לאותה הספקנות, ומוכנים
מיד לרע מכל - שהתקווה שחזרה פתאום תיגזל מכם שוב, ובחוסר אמון
מחודש אתם מחכים להמשך...
"ישנם אלה," הוא מסביר, "שאשמים בדבר נורא - שלקידום מטרותיהם
אשמים בניסיון להחזיר הכל לכפי שהיה, מפני שהם אלו שהרוויחו
הכל בעת שאתם הפסדתם, שהם צחקו אחרי דלתיים סגורות בעת שאתם
עבדתם ובכיתם, בעת שאתם מתתם על מזבח השלום, בעת שכולנו השקענו
ונתנו ובסתר ליבנו האמנו - שהם גנבו מאתנו את אותו החלום."
"אני אזדקק," הוא ממשיך ומסביר, "ליותר, על מנת להבטיח שאותו
המצב לא יישנה, שכולנו נחייה, שילדינו יקבלו חיים והשכלה,
שיהיה אוכל על שולחנה של כל משפחה."
"אני אזדקק ליותר כוח - על מנת לעקור מאתנו את אותה המחלה."
ובאותו השבוע הוא מגיש לפרלמנט הצעה שתתן בידיו סמכות עליונה,
על מנת שיפתור עבורנו את הבעיה, שנוכל יחסית לחיות בשלווה.
והפלא ופלא - קריאה שלישית עברה - רק מפלגה אחת התנגדה. מכיוון
שכולן ידעו שתעבור ממילא, כולן מלבדה הצביעו בעדה...
ואתם שעסוקים בעבודה, פרנסה, מלהינות מהפירות של שיטותיו עד
כה, כבר החלטתם למי להצביע בבחירות הבאות, ואין לכם למה להישקע
בפוליטיקה, כאשר האשמים הם לא אני ולא אתה...
ולפתע, כעבר זמן מה, ישנם מיסים גבוהים יותר לאנשים מסויימים,
ואסור להם לעבוד בעבודות מסויימות, וערב אחד מותר לקחת להם
מהחנויות, והמשטרה מתחילה לעצור אותם - על עצם היותם מעם
מסויים...
ואולי כל זה די צורם לכם, ואולי יש לכם תחושה שאולי כדאי
שמישהו יגיד משהו...
וגם עוברות בלחש כל מיני שמועות, כאלה שאומרות שבמירמה הוא
השיג את הרוב בבחירות, ושאת הרוב בפרלמנט השיג בדרכים מושחתות,
ושלאחר שקיבל סמכות עליונה, החלו להיעלם אנשים שחלקו בקול רם
על דיעותיו, ושלא שומעים מהם אחר כך...
אבל מצד שני, אתם לא יכולים לומר בביטחה שהאנשים שהאשים לא עשו
לכם רע - ועדיין טוב לנו, לי ולך...
ואין מה לעשות, תמיד יהיה מי שיאכל את החרא, ולכל דבר יש מחיר,
ואם מישהו היה קם ומדבר הייתם תומכים בו בלי מחשבה שנייה - אבל
לכם יש משפחה...
אין מה לעשות. חבל, אבל אין מה לעשות...
אותם האנשים שהואשמו בדבר, נלקחים עתה כולם למעצר. להחביא איש
מהם משמעו מאסר, ומצבכם משתפר והתנגדות כרוכה בסיכון נוראי -
השכן היה מחלק עלונים מחתרתיים ונעצר לחקירה לפני חודשים, ומאז
הפסיקו בבניין לדבר על מהפיכה, ואשתו נהיית יותר ויותר שקטה,
כשבהתחלה היא עוד ניסתה ונאבקה...
ופתאום, יום אחד, פלישה! תקפנו מדינה שכנה ובמהירות הבזק כבשנו
אותה...
ואין מה לעשות, עם כל ההשגות והספקות, זה נותן וואחד פוש
לגאווה...
דברים נהיו עמומים יותר אחר כך. כשהאלטרנטיבה הייתה להיעלם
לאלוהים יודע היכן, הלכתם עם כולם. בפומבי  - התגאיתם במולדת
והשתתפתם בעצרת, ובסתר לבכם - בשקט האינסופי שבלילה בביתכם,
כשלא הצלחתם להירדם כי מצפונכם לא הרשה לכם, הדחקתם עמוק בפנים
את האשמה. את איך שבחרתם שלא לראות את מה שנהיה. את איך ששתקתם
כשמישהו היה חייב לתת צעקה, כשמישהו עוד יכל. הוא, אותה
התשובה, בינתיים שרד שלושה נסיונות להתנקש בחייו, ואם מצביאים
וגנרלים לא הצליחו לחסל אותו, איזו ברירה נותרה לך?
בינתיים גם הוקם מפעל ליד העיר, שאפשר לראות שם באופק מהחלון
שבביתכם, איפה שאומרים בחדשות שהאנשים שנלקחו עכשיו עובדים.
מפעל שהצבא מחזיק ומנהל, אבל אף אחד לא יודע בודאות מה הוא
מייצר...
אומרים שמכינים שם מעילים למלחמה, אבל עד עכשיו לא ראיתם
משאיות יוצאות משם, רק נכנסות, ויום אחד הבחנתם  שבונים שם
ארובות, ואתם לא יודעים מה גורם לכם להביט בו ככה, אבל משום מה
הוא עושה לכם הרגשה נורא רעה...
בהתחלה, כשהחל לעלות מהם עשן, תהיתם למה בכלל צריך ארובות
במפעל למעילים, אבל יחד עם כל השאר גם את זה הדחקתם, כי חוסר
האונים החדש הזה נהיה לנקודה כאובה מכדי מגע בתוך חיים שחוץ
מזה ריקים מחוסר מנוחה...
וכשהרוח נכונה והעשן נכנס לעיר, זה פחות כמו עשן - כבד מדיי
בשביל עשן, יותר כמו שלג בחלום בלהות, שלג יבש של עפר שמריח
רע, שלג שמנוני, ואיכשהו נורא מוכר ואתם לא רוצימצליחים להבין
ממה...
ויום אחד, כשהילד שואל על העשן, ביום גשום, כשהשלג נהיה לבוץ
חום אפרפר מסריח ברחובות - ומרוב שהילד שימש לכם הצדקה לפחדים
ולאין אונים הכל כך יקרים לכם, מגן אנושי מפני זה שעשיתם בזה
שלא עשיתם, מזה שנתתם ורק קיוויתם - אתם מצליחים בקושי חיוך
מכוער ועקום, חיוך של שקרן למרות שעדיין לא אמרתם כלום, ובגלל
שאם תפתחו את הפה עכשיו אז הכדור שבגרון ישחרר ממנו אמת שכמעט
והצלחתם שלא להאמין בה, אתם שותקים, לוקחים אותו ביד, ומובילים
אותו לבית הספר שעכשיו הוא חינם...
איפה זה ייגמר, אם בכלל, תגידו אתם - אני לא מסוגל.
אבל תגידו באמת שזה היה נראה אחרת באופן משמעותי אם היינו הם.
ואם לא בטוח, אז מה זה אומר?