בלילה לא לילה, בעיר לא עיר, חתול ילל לאור הירח. בין פחי
האשפה ואביכות היום יום, על שאריות הקונפטי והצמיגים השרופים
נישא קולו הרועד של כתב הטלוויזיה: "מצעד הגאווה לא הסב את
הגאווה שציפינו לה". דגלי הקשת הקרועים והמלוכלכים היוו עדות
דוממת ועצובה למצעד שהגורל בחר לו סוף אחר.

"רציתי לשתות רק כוס קפה אחת" ניסיתי להסביר לשוטר."לא ישנתי
כל הלילה", הייתי עסוק במשמרת הלילה בבית החולים הסיעודי". זה
היה הלילה האחרון שלי שם. אין כסף יותר במדינה המחורבנת הזאת
לחלשים. אם אין לך לובי שיתפוס לממשלה בביצים, אתה לא תקבל
כלום, והחבר'ה האלו - בקושי יכולים לשלוט על נוזלי גופם,
מקומטים כמו פתקית אוברדרפט. איזה מין לובי יהיה להם? מי ידאג
להם? הם יכולים רק לקוות שיהודי נחמד שכמותי, בלי יותר מדי שכל
וקצת חמלה לאנשים מסכנים, אנשים שפעם היו כמוני, צעירים, חזקים
(יחסית) ומצליחים לשלוט בכל ה.. אנשים כמוני שעוד לא למדו
להרגיש בעלבון הנורא של חוסר יכולת לאכול לבד. זה לא הכיף של
לשבת בבית ולתת לאמא או לאשתך לטפל בך, זה תסכול טהור. בלי
עתיד.

גלגל החיים לא הפנה אותי במקרה לעבודה באותו בי"ח, מאז שאני
זוכר עורר כל יצור חי חמלה בליבי. כל תולעת משי, חתלתול, עש או
כיני ראש זכו אצלי למידת אהבה לה היו זקוקים. כך קרה שעד כיתה
ד' נראה ארון הבגדים שלי כמו בית חולים וטרינרי לדברים שנכנסים
לארון בגדים.
אמא לא הבינה :"אתה צריך להבין שלא תוכל לאהוב את כולם, כדי
לשרוד אתה צריך לשנוא, בעולם כמו שלנו, במיוחד בישראל , חמלה
היא חולשה שתביא עליך רק צרות".
אך כמו כל ילד מתבגר שיודע הכי טוב, לא הקשבתי לאמא, תמיד
חשבתי שכל עוד תהיה טוב לעולם- העולם יהיה טוב אליך, וכל שאר
הבולשיט של קארמה טובה.

והדודות באו והשכנים באו, לראות את הילד המחייך שעושה טוב
לעולם והעולם חייך אליי בחזרה, והבנות נפלו לרגלי החיוך, כי
הוא היה כל כך טוב, וכולם אמרו, "נער כל כך טוב, יהיה חייל כל
כך טוב" וזה מעולם לא הסתדר לי בראש איך ילד שטוב אל העולם,
שלעולם לא יהרוג ארינמל, גם אם יתקוף את אחותו התינוקת, שישחרר
גמל שלמה מותש אך מרוצה ממלקחי המוות של אהובתו, איך אני יכול
להיות חייל טוב שבמילים אחרות במדינתנו המעוותת אומר להיות
רוצח, או לפחות להפר את אמנת ז'נבה איזה פעמיים-שלוש.

חייל טוב.. נו באמת ... השירות הצבאי שלי ארך כמחזור חיים של
זבוב ממוצע. מייד לאחריו התנדבתי לעבודה בביה"ח "יד ולב" כעובד
סיעודי. שם מצאתי שותף לאהבת הבריות שלי: רפרף - השרת של ביה"ח
שכל כתם על הרצפה היה בשבילו קצפת וניל, וכל פרצוף סובל כמו
קיר מקולף טיח. הייתי המום כשראיתי את המסירות ללא קץ שלו לכל
אדם שלא יכל לטפל בעצמו. לא ידעתי למה קיבל את השם המגוחך הזה
,רפרף, וגם לא שאלתי אותו. עברתי לגור איתו בעליית גג ברחוב
סתום בקצה העיר, היתה לנו שם מרפסת וכוך קטן לישון בו והיינו
יחסית מאושרים. אני קיבלתי מאבא את הסובארו סטיישן הכחולה
והישנה (כנראה רצה לפצות אותי על משהו...) וכך נכנסתי לשגרת
יום יום.

" סיימתי את המשמרת בשעה 5:45 " המשכתי את עדותי לשוטר. כבר
שבוע לפני ידעתי שאני מפוטר וכל הדברים שלי היו ארוזים,
קיצוצים... "נסעתי הביתה וישר הלכתי לישון" לא אמרתי לו שגם
בכיתי לתוך הכר. "קמתי בארבע אחר הצהריים ורציתי לנסוע לביה"ח
להפרד מכולם" (שוב).
העיניים שלי נדבקו אחת לשניה והכנתי לעצמי תרמוס אחרון של קפה
שחור. ירדתי את ארבע הקומות ונכנסתי אל הסובארו שהתניעה
בסרבנות "גרר גררר בררר ננננ גגרר גרר ורוווום!" , היא נאנחה
לבסוף..

את הצועדים במצעד לא ראיתי גם לא את המחסום ואת הרמזור האדום.
"מזגתי מן התרמוס תו"כ נהיגה ופתאום הוא נשמט מידי.. טיפות
שחורות לוהטות נשפכו על חלציי.. קצת נלחצתי.. התרמוס נפל..  אל
מתחת לדוושת הבלם...  נלחצתי... התכופפתי להוציא אותו... לא
ראיתי.. הוא היה תקוע..."
הסובארו פרצה את גדרות הגאווה שהציבה העיריה, ובגאווה לא לה
חדרה לתוך המצעד ופגעה בבמת השוורים המעופפים, הכלוב נשבר והם
החלו להשתולל רק כדי לפגוע בצפלין הגאווה שהתרסק בפיצוץ גדול
לתוך המצעד . אני עפתי באויר. היתה התלקחות אדירה שהתגברה עם
הבריזה מהים. הומואים ולסביות רצו לכל עבר. להבות השתלחו בכל
מקום. רוח מהים ליבתה את האש שחרכה את הדגלים הצבעוניים.

התעוררתי כששוטר גחן מעלי עם פנקס פתוח ויד רושמת: "אתה הנהג
של הסובארו? אני צריך לגבות ממך עדות". אמרתי לו את כל מה שאני
זוכר ואז התעלפתי. הובלתי לבית חולים. המכה דפקה לי את המוח.
האש שרפה את אבריי. אני לא מסוגל יותר להגיד דבר פרט
ל"רפפפף..". הוא מצידו משתדל לפנק אותי בקצפת וניל מדי פעם,
וחצי חיוך, מלטף את תחבושותיי ואומר שאני נראה טוב יותר,  ואני
כולי שבר כלי, ממצמץ להנאתי, לא יכול יותר כלום.. מושפל ושפל..
לא שולט.. לא חזק.. רק חושב לעצמי.. כמו כולם..
      הו אל מלא רחמים.. היש יהודי רחום שיקל על כאבי?!
             כיוון שמקצצים, ורפפפף, לא יגיע יותר..