כשנכנסתי, דנה ישבה על הכסא האפור כשגבה מופנה אליי וראשה מביט
מחלון החדר. בהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מהשגעונות שלה. בחרתי
להתעלם.
התיישבתי על המיטה שלה ועיינתי בעיתון שהיה פרוש על ידי.
חיכיתי שהיא תגיד לי משהו. אבל היא בשלה. החלטתי לפתוח בשיחה
ושאלתי אותה איך הלך לה במבחן במתמטיקה.
אין תגובה.
עכשיו באמת נעלבתי, ואני לא אחד שנעלב בקלות. באמת, מה עשיתי?
אבל המשכתי לנסות. סיפרתי לה שוב את הבדיחה הגסה ההיא עם
הטבחית וספר הבישול, זו שתמיד הצחיקה אותה. אבל נטע? שותקת.
"טוב, אז מה עכשיו? את רוצה שאני אלך?" שאלתי אותה בציניות.
דנה הסתובבה וחשפה לפניי זוג עיניים דומעות, אף אדום ומבט
שבור.
ת'אמת, בהתחלה נבהלתי. לשניה לא קלטתי מי אני ואיפה אני נמצא.
נדרשו לי כמה שניות לארגן את המחשבות שלי ולהחליט איך להגיב.
התגובה הכי הגיונית היתה לגשת אליה ולחבק אותה, להרגיע אותה
ולהגיד לה שהכל בסדר ושאני פה לצידה. היא נראתה כל כך תמימה,
קטנה לעומתי, חסרת אונים.
אבל לא - משהו עצר אותי. אותה חומת ביישנות שהיתה עצורה בי כל
השנים. ברגעים הדביקים תמיד הייתי מעדיף לשבת בצד. אני זוכר
עוד בילדותי, כשמישהו בסביבתי היה פורץ בבכי, הייתי נאטם. נסגר
מבפנים, וכלפיי חוץ הייתה נמרחת על פניי ארשת של אדישות.
זה לא שהייתי אדיש - בכלל לא. פשוט העדפתי להמציא תירוצים
לעצמי ולסביבה למה אני לא רגיש, למה אני שונה, למה אני אף פעם
לא בוכה.
פעם הייתה לי שיחת נפש כזו עם תומר, אחי הגדול. איכשהו דיברנו
והרגשתי שאני חייב לספר לו שאני לא בסדר, שאני לא כמו כולם.
כשסיפרתי לו שאני לא בוכה הוא אמר שזה לא יכול להיות. "אין אדם
שלא בוכה", הוא סיכם. ובכך העניין נגמר.
ראיתי את הדמעות זולגות על לחייה של דנה. דמעות יפות ועצובות,
גדולות ומלוחות, דמעות עייפות. גייסתי את המבט המנחם ביותר שלי
ובדיוק התכוונתי לשאול אותה אם הכל בסדר. במקום זה יצא לי "את
רוצה תה?", כעסתי על עצמי. אבל ידעתי שזה חסר סיכוי.
דנה לא מתביישת לבכות בפניי, אנחנו מכירים יותר מדיי זמן בשביל
מבוכות. תמיד נחשבתי לידיד טוב שלה, ואפילו היינו חברים לתקופה
מסויימת. כשנפרדנו, היא לקחה את זה קשה, אני נותרתי אדיש. כי
הרי אני לא יודע לבכות...
היא רצה לשירותים וסגרה אחריה את הדלת. פה כבר הרגשתי לא נעים.
היתה לי התלבטות - ללכת או לא ללכת בעקבותיה? בסוף הלכתי.
עצרתי מול הדלת הסגורה. ידעתי שהיא לא נעולה כי ראיתי רווח צר
של אור שבקע מתוך החדר. ואני ככה, עומד בחושך אל מול הדלת ולא
מוצא את עצמי.
לרגע חשבתי שאני יכול ללכת בשקט ואולי היא לא תשים לב או תעדיף
להיות לבד. התחלתי לסגת אחורה, בצעדים קטנים, איטיים, מדודים,
כדי לא להפר את הדממה שנקטעה מידי פעם על ידי בכייה הקצוב של
דנה.
מאז שנפרדנו,היא לא נתנה לבכי שלה לזרום בחופשיות.
כשהייתה בוכה, היתה נוצרת מין הרגשה שהיא מנסה להפסיק את הבכי,
מנסה להלחם עם עצמה, לשווא.
שמעתי אותו, את הבכי, מדלת הכניסה לדירה. זה היתה בכי מקוטע
שנפסק לכמה רגעים, המשיך ופסק, המשיך ופסק ושוב.
אני זוכר שפעם אמרתי לה שהבכי שלה יכול למלא אוקיינוס שלם. אז
צחקנו ביחד על הרגישות שלה, של דנה. אף פעם לא צחקנו על
האטימות שלי...
כל כך שונים היינו, דנה ואני. כל כך שונים עד שהיה אפילו מגוחך
שנהיה ביחד. מה לה ולי בכלל? אני ביישן, מאופק וחסר רגישות.
והיא? מלכת הדרמות, הרגישויות והביטוי העצמי.


שמעתי אותה פותחת את הדלת באיטיות.
היא ראתה אותי עומד ליד הדלת ושתקה. גם אני שתקתי.
הבטנו זה אל זו בשתיקה משותפת, למרות הכל, לא הצלחתי להוציא
אפילו לא הגה אחד מפי.
כך עמדנו מספר דקות כהמומים זה מול זו. כשנמאס לה, רצה בחזרה
אל תוך החדר ונעלה את הדלת.
ברגע הזה הבנתי שאני מיותר והחלטתי סופית לסגת. הלכתי אחורה
בצעדים איטיים ושקטים - כאילו פחדתי שתשמע שאני הולך, שאני
מתרחק ועוזב אותה עכשיו לתמיד.
כשנסגרה עליי דלת המעלית שמעתי אותה.
היתה זו ירייה אחת ואחריה דממה.

נשארתי לבד במסדרון הבניין של דנה. לא ידעתי איך להגיב או מה
לעשות עם עצמי. הרגשתי שהפנים שלי מתחילות להיות רטובות, לא
הבנתי למה. פתאום העיניים שלי נהיו מטושטשות והמים המלוחים
האלה הגיעו אל תוך הפה שלי משום-מקום. האף שלי נסתם וכבר לא
ראיתי כל כך טוב.
לא יכול להיות שאני בוכה. אני אף פעם לא בוכה...