הם תמיד ידעו הכל. לא תכננו מראש, פשוט זרמו אל הכיוונים הכי
נכונים ולא טעו. אפשר להגיד עליהם שהם מיוחדים, הם לא יסכימו,
כי הם יודעים שהם כמו כולם. אבל כולם חשבו אחרת. כולם ראו איך
הם מסתדרים טוב וניסו לחקות אותם. בכל תוכנית סלון אפשרית שאלו
אותם מה הסוד שלהם? בכלל יכול להיות דבר כזה? אבל הם, באדישות
שיש רק לאלה שיודעים הכל, תמיד ענו בסבלנות את אותם התשובות.
זה כבר לא צחוק, החברים שלנו שיודעים הכל חיו את אותם החיים.
ברור שאלו היו החיים הנכונים ביותר. כשאתה יודע הכל, אין צורך
להשקיע, מה שנשאר זה רק לחבר בין הדברים. להם, זה כל-כך פשוט
ש"הופה!" ויש לך רעיון מגניב או איזו שהיא נקודת ראות חדשה על
עניין בוער. ואז שוב שיחת היום בתור בבנקים, בתחנות המוניות,
ואפילו במכולת של אבי (שידוע כשתקן גדול) היא על בדבר המדהים
ההוא.
אז עד כאן אין חדש, אפילו אני מתחיל להשתעמם. מין תחושה
שלסיפור הזה יש יותר מילים מתוכן.
אבל, (וכאן אמור להיות המפנה הגדול, סטייל המכשפה הופכת לפצצה
מהפרסומת), משהו לא ידוע מתחיל להתרקם. בהתחלה לא כל-כך ברור
מה קורה. אפילו בהם שידעו הכל, פתאום עולה איזו תחושה לא
נעימה. שיחות היום כבר לא היו לוהטות, אפילו המזגן של "מטבע
חוץ" שעבד במרץ תמיד, התחיל לחתום בלישכה.
ואז הם הבינו. לא כולם, רק הם. הם ידעו מה שתמיד כולם ידעו אבל
התביישו לספר להם. חשבו שאם אתה יודע הכל אז שקוף שגם זה,
כאילו. 'כאילו' זה לא בדיוק, וזה בעצם העניין (ולא העצם של
הכלב). כולם משחקים אותה, כאילו כזה, ובערך בדיוק. אבל הם
שתמיד ידעו הכל היו כאילו בדיוק, כי כשאתה יודע הכל אין מקום
למשחקי מילים של ערוץ הילדים.
הבנתם? מה לא? , O.K. אני אסביר בסבלנות, אבל שלא תיטעו - אני
לא יודע הכל.
כולם (חוץ מכם וממני) יודעים הכל, או לפחות חושבים שיודעים. אז
סבבה, שתהיה להם הרגשה טובה, לא עולה כסף. אבל בוקר אחד הבנאדם
מתעורר ומבין שגם אתמול הוא התעורר לאותו היום. אם אתה יודע
הכל אתה לא צריך לוח שנה, הכל כל כך ידוע שמי בכלל שואל 'איזה
יום היום?'. אז אתה עושה את אותם הפעולות כי הן הכי נכונות. עד
שבאותו בוקר אתה מבין שמשעמם לך, הכל כל כך נכון עד כאב. אין
סיכוי שתיטעה. ואז יש מצב לטעות ואתה קופץ על ההזמנות. ביום
רגיל היית יוצא מזה גדול, אבל היום זה משהו אחר. אני חושב שכאן
נגמר הסיפור שלי, אולי הוא אף פעם לא התחיל. אני פשוט כבר לא
יודע הכל.