הוא הלך סתם ככה, בלי להשאיר סימן או רמז.
הוא תמיד דיבר על זה שבשלב כלשהו הוא ילך, אבל אף אחד לא לקח
אותו ברצינות. אני זוכר שישבנו על הספסל בגן הציבורי למטה והוא
היה מדבר על כמה שקשה לו בחיים.
תמיד אמרתי לו שהוא סתם פחדן אם הוא יעשה את זה, וכשהוא יגדל
הוא יבין שכל מה שהוא מדבר זה סתם שטויות של ילד בן 12 שלא
מבין כלום מהחיים שלו...אבל לא!
הוא תמיד היה עקשן, תמיד היה חייב להגיד את המילה האחרונה שלו,
הוא לא היה מוכן לוותר אף פעם.
הוא תמיד הסתובב עם פרצוף עצוב, גם כשניסנו לשכנע אותו לצאת
איתנו החוצה ולא להישאר בבית מקובע מול המחשב כמו מסומם..
הוא תמיד טען שכולם שונאים אותו ככה...
הוא היה פרנואיד.
לא היה איכפת לו ממה שאנשים אחרים חושבים עליו, הוא רק רצה
להיות לבד בקטע שלו, בשקט שלו, בשלווה שלו.
אחרי חצי שנה הילד פשוט לא היה שפוי. הוא כל הזמן דיבר על כמה
שכל העולם שונא אותו, ומרגיש כאילו כולם נועצים בו מבטים.
אמרתי לו שיירגע וזה רק הדמיון שלו אבל הוא לא רצה לשמוע
כלום.
לאף אחד הוא לא האמין כבר. אי אפשר להאשים אותו, אחרי הכל
ההורים שלו הכו אותו.
הוא לא היה מוכן להמשיך עם החיים שלו, ותמיד ניסתי לגרום לו
לחשוב בהגיון, אבל הוא אמר שנמאס לו, שהוא לא יכול להמשיך עם
החיים האלה, שהוא לא יכול להמשיך עם המכות, הצרחות, הכאב
והבכי...
הוא רצה חיים פשוטים כמו שיש לכולם. הסברתי לו תמיד שלא לכולם
יש חיים פשוטים והוא התחיל לזיין לי ת'מוח כמו תמיד על כמה
שלחבר שלו רפאל יש חיים קלים ולא קשה לו... הסברתי לו שוב אבל
הוא לא רצה להבין. הוא אמר שאלוהים שונא אותו ובגלל זה הוא
הביא לו חיים חרא.
הילד היה עקשן. אף פעם לא הקשיב לאף אחד.
הוא לא רצה לשמוע דעה אחרת, הוא פשוט רצה לסיים וזהו.
ככה דיברנו כמעט כל יום עד שיום אחד פשוט צרחתי עליו" ייייאלה
כבר מוטי
תפסיק לזיין את המוח החיים שלך לא כאלה מחורבנים תתבגר כבר!"
הוא הרכין את הראש ואמר בקול עצוב למחצה "חשבתי שאתה החבר הכי
טוב שלי... אתה כל מה שנשאר לי אבל מסתבר שאתה כמו הם"
אמרתי לו שהוא טועה, ואני אחיו הגדול שאדאג לו לכל החיים, כי
הוא החבר
הכי טוב שלי ולא לעזור לו זה כמו שאני אקפוץ בנג'י בלי חבל...
יותר לא הצלחתי לשכנע אותו. הוא אמר שזה כבר רק כדי לנחם אותו,
ואני לא באמת רוצה לדבר איתו, ואין לי עצבים אליו יותר.
הוא לקח את זה קשה, אבל ממש קשה. לא תיארתי לעצמי שהוא לא יבין
אותי לא נכון. הוא פשוט חשב שאני לא סובל אותו כבר.
אולי זה באשמתי, ואולי לא אולי אני באמת מניאק מזדיין, ואולי
הוא סתם
פרנואיד משוגע, אבל אחד מאיתנו חייב להיות אשם בזה שהוא התאבד
בסוף...


מוטי אני מצטער שהייתי כמו כולם ולא הבנתי אותך מקווה שתסלח
לי
-דן-
מוטי הרשברג (1986-1998)