כשהייתי קטנה, חשבתי שכל האנשים הם רובוטים, עשויים חוטי מתכת
אפרוריים, חסרי נשמה, חסרי לב.
מתנשא מצדי, להאמין  שאני האדם היחיד האמיתי, שקיים. אך אל
תדונו ילדה קטנה בשל דמיונותיה התמימים!  


מאז, עברו חלפו להן כמה שנים.  למדתי והחכמתי, ראיתי ושמעתי.
ומסקנתי היחידה היא שצדקתי.
כמעט כל "בני האדם" הם אכן רובוטים חסרי רגשות.  הקודים
מוסכמים - אוכלים נקי נקי עם סכין ומזלג, מדברים רק כאשר ניתנת
הרשות, מתלבשים לפי צו האופנה ומצחקקים בנימוס לאנשים האלה,
אתם יודעים, אלה שכדאי ואפילו מומלץ לצחקק בשבילם.
והעולם, משום מה, שייך רק להם. מחייך אליהם ללא הפסק, קונה להם
מתנות, מניח אותם עם ברכיו האינסופיות ומחבק אותם חזק חזק, שלא
ינסו או ירצו, חלילה, לברוח, להיות לאנשים אמיתיים. אפילו לרגע
קט.  
כי מהי האנושיות לעומת הנוחיות שבחוסר המחשבה? הנוחיות שבהרגל,
בהליכה בתלם?

לפני שנים מספר הכרתי אדם אחד. אחד ויחיד, בתוך המולת הרובוטים
הזועמת. הוא היה אחר, והוא היה מקסים ושונה ומיוחד, במובן הטוב
של המילה... והוא אהב אותי. הייתי מאושרת.
אך האושר לא נועד לי, עובדה עימה אני משלימה  בכאב.  האשליה
נופצה והותירה אותי בודדה וגלמודה, בעולם מנוכר מדיי.  עייפה,
בלי כוח להילחם, נטשתי את המערכה. נתתי לו ללכת. והוא הלך.

כל האנשים סביבנו מנסים לשתק אותנו. הורים- חברים- כולם. הם
משחקים את דמות המחנך, את דמות החבר או האהוב או מה שלא יהיה.
אבל המזימה הברורה היא להפכנו לעז. לדחוף אותנו לעדר, לשים
אזיקים ולנעול.
המסלול מורכב מראש. אתה מקפץ ממוסד למוסד, ממסגרת למסגרת, והכל
מרובע וחונק ומפחיד, אבל מסודר. וזה מה שחשוב.
מלמדים אותך לא להתחצף. לא להילחם על שלך. לוותר, לפעמים יותר
מדיי. לשחק זה ילדותי, לבכות זה נשי וקניות זה בריא. סמים זה
מסוכן. חשבתם פעם מדוע?  אולי כי חשיפת רגשות כנה ומתפרצת
ואמיתית לא רצוייה כאן? מי רוצה לתת לתת המודע שלו  להתפרץ
ככה, בלי מחסומים, בלי גבולות?
הכי גרוע-  אתה צריך המון חברים כדי להתקיים, זקוק להם נואשות.
בלעדיהם אתה מרגיש כל כך לבד... ולבד זה רע.

יום אחד אני אנתק את כולכם מהחשמל. נשבעת. אשבור את המנעול
ואנפץ את הבועה המזוייפת שלכם. ואז, הו אז אוכל לראות אותו,
לצרוח את האמת מהמגדל הכי גבוה שאמצא! לשיר לו את כל השירים
שכתבתי עליו והחבאתי, שניגנתי בלחש, בשתיקה.  ולנגב לו את
הדמעות, שהוא כל כך חושש להוציא...