טוב אז אולי לא צריך פסיכיאטר כדי לתת שם למועקה הזאת שלי. אני
כבר אמציא לה שם, שם שמתאים לה באמת. ושמות התרוצצו לי בלי
סוף, היו שם כל מיני חיימים ויורמים והדרים, ושמות של פרחים
ושל רחובות וחתולים.
רק שפתאום בסבך השמות הלכתי לאיבוד, כל הפרחים, השולחנות
והאנשים עזבו את השמות שלהם והתקרבו אלי. צלילים שהיו עד עכשיו
כפותים לשפה השתחררו ובכו לי, דמעות החלו לעטוף אותי וצחוק
משוחרר.
ועדיין אין לה שם למועקה. איכשהו היא היתה קשורה לכאב, ביצבצה
עם שפל וטבעה בגאות. תמיד נשארת.
חלפתי דרך רוחות הרפאים שעזבו את השם שלהם ובעטתי באבן, מברך
את חמימות המכה שליטפה את כף רגלי, את הכאב המציאותי, המדיד.
חשבתי על חוסר החיכוך בין החיים לביני, רציתי לנפח ברגשות עד
שילחצו על הדפנות של הנשמה עד שיכסחו את הצורה למועקה האורירית
הזו,
ואז ראיתי אותה, קמה לה מהמיטה ובדרך לאמבטיה קופצת מחלון
הקומה השביעית, בהתחלה זה היה חיכוך של גוף ואויר,
אחר כך כבר רוח שמנגנת ברוח
היא לא נגמרה במדרכה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.