בין צהוב לצהוב וחצי מצאתי אותה, ספק בוכה ספק צוחקת. היא ישבה
על המרפסת של הגסט-האוס הכי נחשב בלאוס, כולם מגיעים לפה
במוקדם או במאוחר. ביד אחת היא החזיקה ג'וינט וביד השנייה
גלויה. התיישבתי לידה, לא ניסיתי לחשוב אפילו לא ניסיתי להבין.
היא החליקה את הגלויה לידי והעבירה את הג'וינט לכושי שישב
בערסל, אני הייתי מעדיף שהחלוקה הזו תתבצע אחרת...נו מילא.
שירה היא טיפוס כזה שאף פעם לא ציפית שתעשה את הדבר הצפוי, שזה
כשלעצמו נהיה די צפוי. היא הייתה קצת שרוטה, מהסוג שנדפק
בכפרים של פרווטי ואלי, עם החומר הכי טוב בחצי הזה של
הכדור...ואם כבר בכדורים עסקינן, היא לא הסתפקה בחצי.
שירה לא ממש יודעת איך היא הגיע לכאן, ללאוס, וגם לא ממש
מעניין אותה, גם אותי לא, אני שמח שיצא לי לחלוק אתה חדר. אני
בוהה בתמונה ומחכה שהכושי, שמוציא עשן בערסל כמו הקטר של רכבת
ההפתעות, יעביר אליי את הג'וינט. בוהה בתמונה שעל הגלויה ואח"כ
בשירה ואח"כ בג'וינט שמגיע, מוציא עשן על התמונה ואז על שירה,
הכושי הלך. שירה מורידה עוד ראש, אני מנסה להבין איפה היא
הסתירה את הבאנג שלי.
רק אחרי כמה ראשים אני מצליח להבחין שהגלויה ששירה העבירה אליי
היא בעצם ציור של דרקון סיני ענק, לא הייתי צריך לשאול אותה מה
לעזאזל היא עושה עם תמונה של דרקון, כבר בערב הראשון היא סיפרה
לי על הקשר הרוחני שיש לה לסין, כל הקונג-פו והדרקונים עשו לה
בלגאן בראש. היא סיפרה לי שהיא אוהבת אומנויות לחימה, שהסרט
שהיא הכי התחברה אליו הוא 'נמר דרקון' , היא ראתה אותו בתאילנד
באחד הפאבים של קופנגן. התחלתי לדבר אתה על הדרקון שהחזקתי
בידי, היא חייכה והמשיכה להביט קדימה על הנהר, היא החלה לספר
לי על הקטע הכי מורכב בסרט שהנערה קופצת מעל הגשר אל תוך האין
סוף.
נשארתי לשבת, כולם הלכו לעשות אבובים, נשארנו רק שנינו. אני
מחזיק את הגלויה בידי וחושב על כך שזה יכול להיות מצוין להכנת
פילטרים, הסתכלתי על שירה, היא קמה מהספסל, ספק בוכה ספק צוחקת
- קופצת מעל מעקה המרפסת את תוך האין כלום.