עקוד עם עלה תאנה למותניי
משקיף בשמיים זהובים;
והיכן קטורתי, שבזבח נתיניי
הועלתה לאבק כוכבים?

לא שומר על אחי, לא דורש עתידות,
בקרחות ולאות מטפס
בין תלי תרעלה, בגבעות מנודות,
מוחרמות לכוהן העיקש.

בקריעת מעילי ובקצוץ הנטיעות
המלכות נרדמה על שפתיי;
אך בעיר בירתי נם לו בין החומות
דביר חרב של קדושת מילותיי.

מבתר גופתי לתריסר חלקים
מתנבא עוד על ערש דווי,
בניצוץ הנצחי כוכבים נזרקים
ברינת מחולות כל ברואיי.

מזמן לפניי השטן הנאור
ודורש תוכחת מושיעים;
מייסר ידידיי בלחייו של חמור
ומשפיל גאוות רשעים.

בזעקת לויתן וברגוז תנינים
מנחם את לבי על עפר,
שנברא בצלמו האדם התמים
שלנצח יכפור בעיקר.