מכנסי הקורדרוי שלו היו מהוהים במידה ,אם הוא יושב רגל ימין על
רגל שמאל ,לא ניתן להבחין בשפשוף שנוצר על ברכו השמאלית. את
המעיל מומלץ להוריד ולהניח כך ,שהבטנה הפנימית הקרועה לא
תבצבץ. בחדר ההמתנה יושבת מזכירה מטופחת ומתקתקת במתודיות. הוא
משתדל להתכווץ בכיסאו כי היא מסוג הבחורות שתמיד רואות ברור
מאחרים את הפגמים. בעצם ,לשם מה ההתכווצות ,היא לא זו שמחליטה
אם התפקיד יהיה שלו. מיישר כתפיים ,פונה אל השולחן הקטן עליו
הניח את תיקו, מחטט בו, מוציא סיגריה. - סליחה, יש לך אש? היא
לא מביטה בו, מצביעה עם פניה על השלט. כמובן שאסור ,מתכווץ
חזרה. הזמן לא עובר. זמן, הוא ממשי ? אם היא תשאל אותי את השעה
,בזמן שאענה, הזמן יעבור וכבר יהיה זמן אחר. שתוק, תנסה לחשוב
על משהו מרשים להגיד לאיש במשרד. הביורוקרט הגדול. עטים מזהב
ותמונה עם ביל קלינטון מאיזה כנס כלכלי. לומד להפעיל את המחשב,
בעל החברה חבר של אבא מהצבא. חושב שהוא ינהיג רפורמות גדולות,
שישנו את פני העולם העסקי. עוד שנתיים - שלוש אשתו תשנא אותו,
הילדים לא יזהו אותו והמאהבת תעצבן. העובדים לא סובלים אותו
כבר עכשיו, המזכירה מרכלת עליו בהפסקת צוהריים עם הפקידות
האחרות. אוכלות סלט ושותות דייט קולה. הוא צמא. אם אקום עכשיו
ואלך לחפש את השירותים, (למזכירה אני לא פונה יותר), יקראו לי
וכאשר יגלו, שאני לא כאן, יקבלו את הרושם שאני טיפוס לא אחראי,
שלא עומד בלוח הזמנים.
למה הגיע לכאן בעצם, הרי הוא לא עומד בדרישות התפקיד. דרישות,
גם כן. "ניסיון חובה!" איך אני יכול לרכוש ניסיון כאשר בכל
מקום אליו אני פונה דורשים ניסיון קודם?
פלאי העולם המערבי ;תיוולד, תהיה חלק ממערכת לימוד שאפילו
לקרוא כראוי לא מסוגלת ללמד, תמכור את גופך לעבודה בזויה
ומחשיכת שכל, תירשם לאוניברסיטה, ולאחר קריעת תחת בלימודים
תתדפק על דלתות תאגידים. לפחות הוא מבני המזל; הורים עמידים.
עמידים כלכלית, לגבי כל שאר הפרמטרים יש הסגות. לא ביקר אותם
כבר חודשיים וגם לא מתכנן לבקר. בני שישים, חושבים כמו בני מאה
ושישים, קצת קשה להאמין שהם היו בני עשרים בשנות השישים ואין
שום דרך לגרום להם להבין שאתה כבר לא בן שש-עשרה. אבא צעד
בהפגנות ואימא כתבה מניפסט פמיניסטי, עכשיו הם צוחקים על העבר.
שיצחקו קצת על ההווה. כל כך קל להיות בורגני ,לשלם 300 שקלים
על כרטיס לאופרה. אבא בכלל לא ידע איזו אופרה הם הולכים לשמוע,
אימא  מדברת על העולים החדשים מרוסיה, איך שרופאים מנקים
רחובות ונגנים של פילהרמונית מלמדים זבי חוטם לטלטל מיתרים.
ולוקחת עוד ביס מהעוגה.
אני רוצה להיות רחוק מכאן, בחוסר מושג מוחלט, לשכב על צוק,
הרוח שורקת קרוב, העשב מדגדג את העורף.
הוא משעין בעייפות את הראש על ידו אשר נתמכת בשולחן הקטן.
המזכירה קמה ומהדסת בכיוון לא ידוע. כדאי להדליק סיגריה ולעשן
שתי שאכטות עד שהיא תחזור? לא, היא לבטח תריח, או, שגלאי העשן
יופעל ומים ממקור בלתי מזוהה ישפריצו עלי. וחוץ מזה, אני
משוכנע שהמקום מאובטח במצלמות במעגל סגור. המושג "חיים פרטיים"
לא רלוונטי יותר, הלוויינים שחגים במחול איטי סביב הכוכב העלוב
שלנו, להם אין כוונות רעות, הם אפילו יפים, אך השימוש שבעלי
הכוח עושים איתם... לעולם לא נדע עד כמה אנחנו חשופים באמת.
בסנאט האמריקאי עברה הצבעה ברוב מוחץ של בעד, על כך
של-אפ.בי.איי יש זכות לעקוב אחרי קו טלפון פרטי למשך 48 שעות
ללא צו מבית משפט או כל אישור אחר לצורך האזנה שכזו.
 המזכירה חוזרת, מחזיקה בידיה שתי כוסות פלסטיק. אני לא
מאמין,
היא מלאך, הביאה לי שתייה! המזכירה חולפת על פניו ומשקע
בדריכות את שני העציצים אשר עומדים ליד החלון שלשמאלו. לאחר
שהמים בכוסות אוזלים היא מתרחקת שני צעדים לאחור ומסתכלת על
עציצים, מהנהנת לעצמה בתנועה כמעט בלתי מורגשת וחוזרת למקומה
מאחורי השולחן. היא לוקחת מספריים ומתחילה לגזור בריכוז חורים
באחת הכוסות. בעודה גוזרת, מבלי להרים עיניה אליו היא פולטת
בטון סמכותי: -אל תשען על השולחן. בתנועה חתולית, מבלי להוריד
מבט מהמזכירה, הוא מתרומם מכיסאו, קרב אל השולחן שלה ובמשיכה
מהירה תולש את חוט הטלפון מהקיר. המזכירה מצווחת בבהלה, ותוך
ביצוע ניטור מפתיע במהירותו, מפילה את כיסאה לאחור בדרמטיות.
כשפיו מעוקם בחיוך מעוות, הוא אוחז את קצו הרחוק של השולחן
ובמשיכה חדה מפיל אותו לכיוונו, מסך המחשב דואה בדיוק נמרץ על
בוהן רגלו השמאלית, והוא, מתעלם מהכאב, כמו קונאן הברברי אשר
מעביר את עצמו ממקום מקום בריצה קבועה וקצובה, ממשיך לזרוע הרס
ולפרוק את זעמו על הציוד המשרדי.
כמו באגדות, כאשר צריך לעבור תלאות בכדי לזכות במבוקשך, עכשיו
הוא אמנם לא כל-כך רחוק מהמקום הגיאוגרפי בו היה לפנים, אך
בהחלט חוסר המושג קיים, כשנותנים לצאת לטיול בחצר הוא שוכב על
דשא מלאכותי אך ירוק להפליא, הרוח בעונות המעבר שורקת קרוב
אליו והפרחים מדגדגים את עורפו.