אור רך ממנורת הלילה גורם לצללים להתפשט ברחבי החדר. על השטיח
למרגלות מיטת אחי נח מזרון עם מצעים. אני נשכב עליו, נשימותיו
השקטות של אחי והמייתו הקבועה של המקרר הן הקולות היחידים שאני
שומע. נוכחותה בביתי לא מאפשרת לי מנוחה. אך לפני דקות ספורות
נפרדתי ממנה, וכבר אני משתוקק לשוב אל זרועותיה שעטפו אותי ואל
גופה החמים שנצמד אלי. אך אני יודע כי היא עייפה, ואל לי להרדם
איתה במיטה. עוצם את עיני. התרגשותי וסערת מחשבותיי אינן
מניחות לי להרדם. אני חושב עליה, ועלי, ויודע שיום יבוא,
ואיאלץ להיפרד ממנה. אך אני אוהב אותה.
ואט אט, מרגע לרגע, מתחזק הלחץ בחזי. איני רוצה לאבד אותה.
אני קם, פותח את הדלת חרישית. אמי ואבי ישנים, וכך גם אחותי.
אני חוזר אל חדרי, החדר שבו ישנה. הדלת נפתחת בחריקה קלה, ואני
נכנס פנימה. החדר חשוך, אור צהוב ממנורת הרחוב שבחוץ חודר
בחולשה פנימה. היא שרועה על מיטתי, עיניה עצומות. אני מתיישב
בתחתית המיטה, עוד מתלבט. כבד. דמעות מתחילות לזלוג, אני נוגע
בידה. היא פוקחת את עיניה חלקית, חצי ישנה. אני מרים את ידה,
מובילה אל עיני, נותן לאצבעותיה לחוש בדמעות. עברו שניות אחדות
עד שהבינה.
היא התרוממה, כבר לא חצי ישנה. משכה אותי אליה, ושאלה מה קרה.
דמעותיי הוסיפו לזלוג, ממשיכות בשטף מתחזק. אני מחבק אותה,
ליבי מוצף, ואיני רוצה לאבדה.

שמונה חודשים עברו מאז שנפרדה ממני. שמונה חודשים עברו עד
שנפרדתי ממנה.

שוקע
חשיכה נעימה
ראשי נח בחיקך
ידייך מלטפות,
לוחשת מילות אהבה
עיני נעצמות
חומך עוטף אותי

שלוה

ובחוץ, מבעד לחלון הרועד
צמרות העצים נעות בזעם
והגשם מכה ללא רחם.

שוקעת
חשיכה נעימה
ראשי נח על כתפך
הבל פיך פוגש בלחיי,
לוחש מילות אהבה
עיני נעצמות
חומך עוטף אותי

שלוה

ובחוץ, מבעד לחלון הרועד
הברק חוצה את השמיים
בבוהק מזהיר
והרעם מהדהד.


דמעה בודדה
מחליקה על פנים יפות,
מוארות לרגע באור לבן,
ונעלמת בזווית פה.



והשעון בדיוק עכשיו מצפצף, כמו בכל יום, ב-23:25, מאז תחילת
השנה. קבענו אז שהיא תתקשר ב23:30, ורציתי לזכור לחזור לחדרי.
עדיין איני מסוגל להפסיק את הצפצוף.