רוני אף פעם לא הייתה הטיפוס שמוקף באנשים. היא העדיפה להיות
לבד.
היא תמיד הייתה בחורה שידעה להסתדר לבד. היא שנאה לסמוך על
אחרים.

לילה אחד כאשר היא ניסתה ללמוד לבגרות בספרות היא הרגישה שהיא
צריכה לצאת מהבית ולהשתחרר. היא התלבשה לקחה את התיק וירדה
במדרגות לכיוון הים.
כאשר רוני הגיעה לים היא התיישבה על המזח. לידה התיישב בחור עם
ראסטות בלונדיניות ועיניים שחורות.

"היי... רוצה שאחטה?" הבחור הציע לה באדיבות.
"לא תודה, אני לא מעשנת" השיבה באי נוחות.
"אז לפחות תני לי לקנות לך קולה". הוא חזר עם כוס קולה "קוראים
לי גידי" היא לגמה מן הקולה. "רוני".
נדמה לרוני כי מוזיקת התופים ברקע הגבירה את קולה. לפתע
הכוכבים נצצו יותר וראשה הסתובב.
אורות הזרקורים נהיו יותר ויותר מסנוורים. הכל לפתע נהיה
מעורפל, הריחות, הצבעים והקולות נהיו יותר מחודדים... הכל
הסתובב עד שלפתע הכל נהיה שחור.

רוני התעוררה במיטה זרה. היא הביטה מסביבה וראתה שהיא ישנה
בפיג'מה של מישהו אחר.
היא קמה מן המיטה אך עדיין היה לה סחרחורת.
"את רוצה אקמול?" שאל בחור זר שפתח את הדלת. "מי אתה ואיפה
אני?" הוא גיחך. "תרגעי ילדה. קוראים לי אבי ואת בבית של גידי.
תגידי את זוכרת בכלל משהו מאתמול?"
רוני ניסתה להיזכר. "לא כל כך". אבי הגיש לה כוס קפה. "היית
במסיבה על המזח והחלטת לחזור אתנו לכאן". רוני ניסתה להבין מה
בדיוק קרה לה. "אתנו?"
לפתע גידי נכנס. "או שלום יפיפייה נרדמת. נו נהנת אתמול?" רוני
עדיין הייתה מבולבלת עם כאב ראש ניסתה לחבר את הפאזל. "עם
שניכם? הייתי ביחד עם שניכם?"
גידי צחק. "כן". רוני נבהלה וחיפשה את בגדיה נואשות. לאחר
שמצאה אותם היא התלבשה במהירות והסתלקה מן המקום.

כשחזרה הביתה היא עדיין לא קלטה. היא עלתה אל חדרה נכנסה
למקלחת וניסתה לקרצף ולשטוף את הלכלוך, את הזוהמה, את ריח
הבושה שעדיין אפף את בשרה.
רוני יצאה מן המקלחת והסתכלה בראי.
היא התיישבה בשולחנה ופתחה את המכתב שהיה מונח על שולחנה.
המכתב שהיא קראה אותו אלפי פעמים.
Roni Levin. HIV- positive.