"אני רוצה להיות רזה", זה המשפט שהיא אומרת כל בוקר מול הראי,
"אני רוצה להפסיק לחשוב על שחור כמרזה ושאר הצבעים כמשמינים...
רוצה להפסיק ללכת עם אותו ג'ינס כל בוקר כי זה המכנס היחיד
שנשאר שעולה עלי, רוצה להנות כמו כל שאר הבנות מקניות... רוצה
להיות רזה ולהראות לכל השמנים ברחבי העולם שאם אני הצלחתי עם
כל התאווה שלי לאוכל אין שום ספק שגם הם יכולים... רוצה להיות
רזה כי יגדל לי הבטחון העצמי וכל הבעיות שמלוות אותי כרגע לא
יהיו יותר - כי מי יכול עליך כשאתה רזה ונראה טוב?!"
והיא באמת ניסתה, הרכיבה לעצמה דיאטות והלכה לכל מיני "מרזי
מורית" למיניהם - וכלום! כל מה שירדה עם כל הכמוסות והמשחות
היו כמה קילוגרמים שהעלתה בחזרה בערך באותו יום שנשברה . . .
ואמא המשיכה להגיד לה "נו למה את מפסיקה? את רוצה להישאר תמיד
שמנה?!"
ולמרבה הפלא היא החליטה שכן - טוב לה להיות שמנה, טוב לה לרחם
על עצמה ולאכול מה שהיא רוצה בלי לדפוק לאף אחד חשבון - כי מזה
באמת משנה עוד קילו-שניים אם היא ממילא שמנה?!
והזמן חלף ואותו משפט שנאמר בכיתה ז' - " רוצה להראות טוב בטקס
סיום של ט' " - נגרר גם לכיתה י', רק שהפעם היעד היה טקס סיום
יב'...
נגמר ביה"ס למרבה מזלה ואז היא נכנסה לצבא, וכשכל הבנות עמדו
באיזור קבלת המדים וביקשו מידות 36 ו- 38 היא רצתה לקבור את
עצמה כשביקשה 44 ואח"כ עוד החליפה ל- 46 ואמרה "עדיף שזה יהיה
קצת גדול כי תמיד אמרו לי שבנות משמינות בצבא . . ." והאמת
שהיא חשה מעט בושה ובטח שלא הרגישה בנוח במקלחות ושאר השטויות
אבל היא היתה ילדה גדולה שהרגישה שאין על מה לבכות כי זאת היתה
בחירתה - להיות שמנה.
ואז הגיעה המפלה הגדולה - הדיכאון תקף אותה, וזה בכלל לא היה
קשור למשקל אלא לכל יתר הבעיות שתמיד היו לה וכעת רק התעצמו כי
היא התבגרה / התפקחה / חוותה / היתה והיא פשוט ביום בהיר אחד
הפסיקה לאכול - היא שנהגה לאכול ארבע-חמש ארוחות גדולות ביום
כעת אכלה שלוש ארוחות קטנות בשבוע.
והיום אני שואלת אותה "איך את מרגישה אחרי 20 ומשהו קילו של
ירידה? זה עושה טוב על הנשמה? זה נתן לך את הביטחון שתמיד
חיפשת? איזו דיאטה עשית?" ועוד כל מיני שאלות שאתה חייב לשאול
מישהו שהיה פעם שמן וכיום כל בן אדם שני מתחיל איתו כי הוא
"נראה טוב", ואז היא התחילה לענות לי ותוך כדי תשובה קולה נשבר
והיא החלה לבכות בלי שבכלל הבנתי על מה בהתחלה. "לא ירדתי
במשקל, נשארתי שמנה, כי שמן זה אופי" היא אמרה, ואני עיקמתי את
פני בסלידה וניסיתי להבין מאיפה היא מוציאה את השטויות האלה -
הרי אני יושבת מולה ומסתכלת בתמונה מלפני שנה (ששם אם לומר את
האמת היא היתה די בהמה) ורואה כמה היא רזתה ! ! ! והיא המשיכה
באמרה "אני לא מרגישה יותר טוב מלפני שנתיים או שנה, אני בכלל
לא מרגישה אני, לא טוב לי ואני לא גאה בהישגם כי שום דבר פה לא
היה קשה ולא היה מבחירה - זה פשוט חוסר תאבון שנגרר" והוסיפה
"בטחון  עצמי לא חזר לי כי אף פעם לא היה וזו היתה מחשבה די
דפוקה לחשוב שדבר כל כך שטחי כמו מראה יכול לשנות אופי והרגשה
של  בן אדם".
אני יושבת לצידה ומוצאת את עצמי מחבקת אותה ואומרת לה שזה לא
נורא והכל יסתדר לטובה, ובו זמנית שואלת את עצמי "מה לעזאזל
אומרים לה - היא קיבלה את מה שרצתה אז על מה היא בוכה?!",
וכנראה שלעולם לא אבין אותה - את הנטייה הזו שלה להתעסק תמיד
ברע ולא להנות מדברים גם אם הם "תופעות לוואי" או "נילווים" של
רגשות ושל בעיות אחרות שאיתם היא לא מצליחה להתמודד אך אם היא
היתה שואלת אותי הייתי אומרת לה שהבעיה שלה היום היא אותה בעיה
כמו שהיתה לה פעם עם ההשמנה - פעם היא אמרה "אם גם ככה שמנה אז
מזה משנה עוד טיפה" וכיום היא אומרת "אם גם ככה רע אז מזה משנה
עוד טיפה".
יהיה טוב ? ! אני ממש מקווה בשבילה.