תניה.
תניה ישבה בדוכן ה"פיס" שלה כהרגלה מדי יום, משועממת, וכדי
להעביר זמנה עסקה במלאכת מחשבת. אהבה, ליצור תכשיטים מחוטים
מגולוונים. השחילה בהם חרוזים, או מיני גרעינים צבעוניים. היו
לה רעיונות למכביר. למדה זאת במוסד שהייתה מאושפזת בו, ריפוי
בעיסוק. אפילו עשתה פעם תערוכה, ב'מתנס' השכונתי. היום היא
יוצרת אותם להנאתה.
יש ימים עמוסים לקוחות, אז אין  זמן להתעסק בזה, היום בקושי
קנו כרטיסי לוטו, או 'גירודים'.
הייתה שקועה בעבודתה, כשבזוית עיניה קלטה בחור צעיר שחלף מספר
פעמים מול דוכנה. תחילה לא שמה לב. כיוון כשחלף בפעם הרביעית
הרימה את ראשה ונתקלה בעיניים כחולות עם ריסים ארוכים שחורים
שהביטו בה. הוא עמד שני צעדים מהדוכן בחור גבוהה רזה מרכיב
משקפי ראייה אופנתיים, שלא פגם ביופיו. שערו החום עם שביל
באמצע, גלש לצידי אוזניו עד צווארונו. הוא היה לבוש 'חצי
מדים', מכנסי שדה מנומרים, עם חולצת משי שחורה, ותיק גדול וכבד
תלה על כתפו.
"רצית משהו בחור"? שאלה אותו.
הוא הסתובב וברח מהמקום בבהילות. "איזה פסיכי" חשבה תניה, כל
היופי הזה, בזבוז. ושכחה אותו כהרף. היום חלף בעצלתיים, תניה
המשיכה לעצב תכשיט חדש. בזריזות ידיים החזיקה את השפיץ פלייר
וגלגלה את החוט המגולוון עליו, ויצרה ספירלות, בזו אחר זו.
למחרת היו יותר לקוחות, תמיד לקראת יום ההגרלה גדל מספר
הלקוחות בעלי החלומות להפך למיליונרים.  גם היא הייתה רוצה
להרוויח, אך הזהירו אותה לא להתפתות, זה כמו התמכרות לסמים. אי
אפשר להפסיק, תמיד חושבים שהשבוע הבא הוא שבוע המזל.
תוך כדי התעסקות במחשב הלוטו, קלטו עיניה את הבחור מאתמול. שוב
עמד מול דוכנה מספר צעדים, היא המשיכה לטפל בלקוחות, הוא החל
את טיולו הלוך וחזור. לבסוף אזלו האנשים, היא הרימה את הראש.
עיניהם נפגשו. הוא חלף מולה ולא חזר. הפעם לא שכחה אותו מיד.
אפילו בבית נזכרה בו. חוץ מהיופי, היה בו משהו, ומאוד  חסר
ביטחון. ושוב עם התרמיל הכבד על כתפו לבוש 'חצי מדים' רק חולצה
אחרת. "מה הוא סוחב את התרמיל הזה? אם הוא בא לחופשה מהצבא היה
צריך להשאירו בבית", הרהרה בקול.  וכך שבוע ימים הבחור היה
מטייל מול דוכנה של תניה. היא לא פנתה איליו יותר, שלא יברח,
הייתה מחייכת איליו. ואז היה בורח ונעלם.

תמיר
"תמיר לאן אתה יוצא שוב"? שאלה אימו בדאגה מדומה.  תשאיר לפחות
את התרמיל בבית. אימו שלא כדרכה שמה לב ליציאות  התכופות.
ותמיד עם התרמיל. מה קרה לילד הזה? משבש לה את יום הפעילות.
חברותיה מחכות לה בקנטרי, היום היא חייבת לנצח את רותי בטניס.
מאז שעשתה מתיחת פנים ושאיבת שומן מישבנה, היא מרגישה בשמים.
אולי גם אני אעשה חשבה בליבה. כסף לא חסר לה. פחדה מהסכין,
ואולי תמות על שולחן הניתוחים. במחשבות אלה שכחה מבנה כהרגלה
ומהרה לקנטרי. תמיר מהר החוצה, מרגיש מאחר. לקח את המסלול
הקצר. מאז שבוע שלקח את המסלול הקצר השתנו חייו. הוא לא ישכח
את תחושת ההתרגשות כשחצה את הכביש הסואן שאף פעם לא הלך בו.
מיהר לספרייה לפני שתיסגר. לא רצה להישאר בלי ספר הלילה, אחרת
לא יוכל להירדם. היה מדמיין לעצמו שהוא אחד הגיבורים מהספרים
שקרא. עוד מילדותו, רצה להיות פירט, גיבור ששודד אוניות
ואוצרות, ומחלק לעניים. או גיבור מכבה אש שמציל ילדה קטנה מבית
בוער. תמיד שם עצמו במקום הגיבור של הספור שקרא. היום בבגרותו,
עדין היה הגיבור של ספריו. יותר גיבור מודרני גיבור של תקופת
ההי טק. הוא היה פריק מחשבים. עבד ברובוטיקה, במפעל של אביו.
שמעון, או שימי כמו שאימו קראה לו. גם אותו בקושי ראה או שמע.
אך פחד ממנו.
עמד ברמזור אדום מחכה שיתחלף לירוק. נצמד לקהל שסביבו, שלא
יאבד את תחושת השייכות. הרמזור התחלף לירוק, הוא מיהר, היה
צפוף ברחוב ותרמילו כל הזמן ניתקל בעוברים ושבים, שלא הפסיקו
לקלל  אותו. הוא לא שאה אליהם. מיהר. חלף על פני דוכן ה"פייס".
העיף מבט.
אם אפשר לתאר את עצירתו היה אפשר לשמוע חריקת בלמים. הוא חזר
מספר צעדים עם לב הולם. נעמד במרחק מול הדוכן ונעץ עיניו בנערה
שישבה שם. תופעת טבע. עסקה משהוא בידיה. מאוד בזריזות. היא לא
הרימה את ראשה אפילו פעם אחת. החל ללכת בכיוון הפוך. וכשחלף
שוב מול הדוכן הביט בה ועצר על עומדו. עדין לא הרימה ראשה. הוא
החל ללכת הלוך ושוב. שכח מהסיפריה. "שתרים את הראש" ביקש בלבו.
"אני מהמר שיש לה עיניים ירוקות. לבלונדיניות יש תמיד עיניים
כחולות או ירוקות אם היא בכלל בלונדינית טבעית. לא, זה תירוץ.
מה הסיבה שעצרתי. הפנים האלה. כמה עצב. כאילו כל צרות העולם על
כתפיה, למה בחרתי במסלול הקצר"?
לפתע שמע אותה אומרת "רצית משהוא בחור"? והביטה בו. הוא נבהל
שתפסה אותו בקלקלתו, ונס כל עוד נפשו בו. כמובן הספרייה הייתה
סגורה. כבר לא היה אכפת לו. החל משוטט ברחובות שמעולם לא שוטט
בהם לבדו. רחובות אלה ראה רק מחלון מכונית המשפחה כשהנהג שלהם
מסיע אותו. רגליו נשאוהו למגרש הכדור רגל. הוא היה שרוף על
כדור רגל. השתחל דרך חריץ בגדר. גופו הרזה יכל היה לעבור, לא
תרמילו. השאירו בפתח. הלך למרכז המגרש, מדמיין את עצמו כשחקן
נערץ. תוקע גולים והקהל מריע לו. רץ אחרי כדור דמיוני, מצליח
לחמוק מיריביו, נופל, מתגלגל, שולח נשיקות לקהל מעריצותיו, כמו
שראה בטלוויזיה. ואחר כך הנערות רודפות אחריו, רוצות חתימה
שלו, ומביא הביתה כמה מהן. בלי שהוריו יגרשו אותן. דמיון לחוד
ומציאות לחוד.
בפעם האחרונה שהביא נערה לביתו עוד כשהיה בתיכון להכין שעורים
יחד, אימו גרשה אותה בבושת פנים, "היא לא משלנו".
לפתע נדלקו האורות. המגרש נשטף באור יום. הוא הרגיש ערום
וחשוף. "הי בחור תסתלק מפה". בבהלה רץ לפתח שממנה נכנס.
כך שוטט לו בסמטאות העירה הזרות לו, ושוטט במחשבות 'עליה'.
לבסוף לקח מונית הביתה.
למחרת לא יכל היה להתאפק, סיים עבודתו מוקדם מהרגיל ויצא
לכיוון דוכן הפיס. חלף על פניה במהירות וחזר על עקבותיו. היא
לא ראתה אותו, עשה כמה סיבובים עד שהבחינה בו, הרימה ראש
וחייכה אליו. הוא ברח. וכך עשה יום יום. שבוע ימים, מנסה לאזור
אומץ לפנות אליה. מנהל שיחות עם עצמו. מונולוגים. מה ישאל אותה
ומה היא תשיב לו. בלילה חולם עליה. אבד לו התאבון. בעבודה
בקושי מרוכז . כבר חטף נזיפה מאביו. שמצטער שהוציא אותו מצבא
קבע, למורת רוחו של תמיר. הוא היה מרוצה בעבודתו בצבא, שירת
ביחידה סודית והיה תקוע בחדרים עם מחשבים, וכמעט לא היה לו קשר
עם בני גילו. מפקדיו העריכו אותו ואת עבודתו. ואף עלה בדרגות.
עם הבנות מעולם לא היה לו קשר. תמיד ביישן, מגמגם, ומשפיל
עיניו. חשבו שהוא הומו. רצה לזעוק שזה לא נכון,. ועכשיו הסיפור
חוזר על עצמו. בחורה פונה איליו והוא בורח כמו שפן!.
"לא אנשוך אותך אם תתקרב". שמע אותה אומרת. "אם תברח כמו שאתה
עושה כל יום ארדוף אחריך". וצחקקה. תמיר התאבן, אודם הציף את
פניו. הבין באיזו סיטואציה מביכה תפסה אותו. העזתה שברה את
הקרח, עכשיו אי אפשר לברוח. הצליח להתיק רגליו מהקרקע והתקרב
לדוכן. היא הייתה מוארת בתאה הקטן. וראה את פניה. אכן עיניה
ירוקות. היא חייכה איליו. העולם הואר. "אתה לא מתכוון לקנות
לוטו, או אחד הגירודים ולחלום על מיליונים, נכון? כי כפי שאני
רואה אותך אתה לא זקוק למה שהדוכן שלי נותן, אלא מה שהגורל לא
העניק לך, והוא לא נקנה בדוכן שלי".
"דווקא כן". נפלט לו, ולא האמין שענה לה כך. פרצה בצחוק, שהוא
דימהו לפעמונים. ומיד הפסיקה.
"אתה לא תברח לי שוב בגלל שצחקתי. תסביר לי מה דווקא כן". הוא
השפיל מבטו ולא ענה. "כנראה השיחה תהייה חד צדדית, לא חשוב אני
רגילה לדבר ליצור שלא עונה לי. הכלבה שלי." הוא הרים בחטף את
ראשו. "אל תגיד שנעלבת! לא השוואתי אותך לכלבה שלי, היא לפחות
מגיבה, ואתה חוץ מלטייל מול דוכני שבוע ימים בלי להעיז לפנות
אלי. מה אתה חושב שאני אחשוב? דבר אחד ברור לי". והשתתקה. "מה
" שאל בלחש, כאילו פחד לדבר.
"אתה מעונין להכיר אותי".
"נכון", ענה.  
"אם כך חזור לפה ב- 9 אני מסיימת את העבודה ונשב לשתות קפה".
ככה סתם קבעה לו עובדה.
תומר נתן חיוך מאוזן לאוזן כמעט פרצופו נקרע לשנים, ורץ
הביתה.
"ותחליף את המדים" שמע אותה צועקת אחריו.

תניה ותמיר
בתישע בדיוק הוא היה בדוכן מוכן לצאת אם משאת נפשו לקפה. היא
הביטה בו, והתרשמה. יש לו טעם בבגדים. מה שלבש במחיר משכורת
חודשית שלה. מה חשבה לעצמה כשהזמינה אותו. לא שהיו לה מחזרים
שעמדו בתור. היא הרגישה מעין ניצחון עליו. על הבן טובים הזה.
הרגישה במשהו משותף בינהם. הוא עם הנכות הנפשית שלו והיא ....
נראה אך יגיב.
"שלום". אמר.
"שלום". ענתה. "אתה דיקן, בדיוק תישע. אני רק עושה סיכום
ונצא. ובכלל איך קוראים לך?"  
"תמיר, ולך"?
"תניה". היא סיימה את הסיכומים סידרה את שולחנה וקמה מכיסאה.
הוציאה זוג קביים שהיו מוסתרים מאחורי בגד תלוי. נשענה עליהם
ויצאה בצליעה. סוף סוף ראה אותה. את כולה. לכל אורכה. אכן
הייתה גבוהה. לא נזקקה לעקבים. היה לה גוף חטוב. בגובה שלו.
שערה גלש מעבר לישבנה. היא הייתה בלונדינית טבעית. ראייה לכך:
אפילו גבותיה בלונדיות, והקביים עניין שולי. המפתחות נפלו לה
כשרצתה לנעול. הוא קפץ להרים אותם. ידיהם נתקלו זה בזו. הדם
קפץ לו לראש. תניה נעלה ויצאו לכיוון בית קפה סמוך. התיישבו
בפינה שקטה.
"נרגעת"? שאלה אותו.
"כן" ענה. וכך ישבו ופטפטו. לא הרגישו שהזמן חלף. תומר נפתח
כמו פרח. תניה ידעה איך לדובב אותו. והוא נמלא בטחון עצמי.
ודיבר לתוך הלילה. בשביל בחור ביישן דיבר כמו שמעולם לא דיבר.
שעת הסגירה הגיע. "אפשר שניפגש גם מחר ונמשיך בשיחה"? שאל.
"למה לא" ענתה. "באותה שעה באותו מקום". למחרת תומר הקדים בשעה
רצה להביט בה בזמן שטפלה באנשים לשמוע את קולה. הוא ישב בקרבת
מקום. היא שלחה אליו חיוכים שהמסו אותו.  הוא לא שבע מלהביט
בה. השעה חלפה בעף. נעמדה מולו עם קביה. "הולכים"? שאלה.
הוא ניער ראשו "כן ענה.
"אתה מסכים שנלך למקום שאני אוהבת לשבת בו"? שאלה.
"בסדר לאן שאת רוצה, אני מעונין להכיר את המקומות שאת אוהבת.
את האנשים שאת מכירה. את המשפחה שלך. אני רוצה להכיר לך את
משפחתי".
"הוייסה ענתה אל תמהר. מה הלחץ"?
"כל יום שלא הכרתי אותך היה הפסד שלי. בזבוז חיי. אני רוצה
למלא את החסר". תניה לקחה אותו למסעדת ובר שם המלצרים שרים עם
ליווי מוסיקלי. וגם הקהל יכל לשיר. זה נקרא קריוקי.  היה נורא
מצחיק. שרו זמרים שחשבו שהם זמרים, זייפו נורא. אך למי אכפת.
כולם נהנו. לפתע נשמע מירכתי האולם : "תניה תעלה ותשיר". כולם
החרו והחזירו: "תניה תשיר תניה תשיר".  
"הם מתכוונים אליך"? שאל תמיר.
"כן" ענתה לו.
"אז קומי ולכי לשיר". תניה קמה עם קביה ובצליעה עלתה לבמה.
נתנו לה מיקרופון. והיא נתנה הנחיות לתקליטן. תניה שרה כמו שלא
שרה מעולם. תמיר התרגש עד דמעות, הוא הרגיש שהיא שרה לו. היה
לה קול אלט עמוק קטיפתי נעים, היא הייתה מוסיקלית, שרה כמו
מקצועית. בסימה מחאו לה כפיים ברעש ובקשו הדרן. היא שרה עוד
כמה שירים ואפילו באנגלית. לבסוף חזרה לשבת.
"מה את עושה בדוכן הפיס? את יכולה להיות זמרת"! תמיר התרגש
מאוד.
"כן" ענתה לו. "ראית זמרת עם קביים על הבמה? הן רוקדות
מתנועעות. היום זה לא כמו פעם ששמעו אותך ברדיו ולא ראו איך
אתה נראה. היום הטלוויזיה חושפת את חייך הפרטיים ואת כל פגמך
כולל החטטים שעל פניך. אני לא דמות לקהל".  הוא השתתק. אכן,
הוא לא רוצה לחלוק בה עם הקהל.
"את צודקת, אך לא מהטעמים שציינת".
"אלא ממה"? שאלה.
"בבא היום אספר לך". ועיניו בלעו אותה. הוא ליטף את ידיה כולל
שתי הצלקות בפרקי ידיה. עדות דרמתית בחייה. הם נשארו אחרונים.

"בא הביתה או שהמלצרים נרדמים על השולחנות". הוא הזמין מונית
וליווה אותה עד ביתה. הייתה חשכה בשכונה כך שלא ראה באיזו
שכונה הוא נמצא. עמדו בכניסה לבנין רב קומות. מנורת הכניסה
האירה קלושות. הוא עמד סמוך אליה. היה מתח חשמלי באוויר. הוא
לא ידע מה לעשות עם ידיו. ניכר בו המתח. לפתע שמע אותה אומרת.

"אתה רוצה לעשות מה שעושים בסרטים כשנפרדים בפתח"? הוא השפיל
מבטו לנעליו. " עדין לא נשקת בחורה"? ציינה עובדה. לא ענה לה.
"בא הנה טמבל". הרפתה מקב אחד שנפל מיד. תפסה אותו בקדמת
חולצתו. הוא תמך בה בשתי ידיו שלא תיפול. היא הדביקה לו נשיקה
על שפתיו. "נו קרה משהו"? שאלה. הוא במקום לענות לה קירב את
ראשה לראשו ובעדינות קירב שפתיו לשפתיה, רפרף עליהן. אט  אט
פסק עם לשונו את שפתיה והצמיד שפתיו אליה בלחץ קל. הנשיקה ארכה
לא יותר מכמה שניות. תניה נצמדה אליו. הקב השני נפל. נשימותיה
נעשו קצרות ומהירות. דרך חולצתה הדקה חשה בפעימות ליבו המטורף.
"חשבתי שאתה בתול, איפה למדת כך לנשק?" שאלה בקול צרוד.
"את הראשונה שלי. ולשאלתך! מסרטים, מספרים. ודמיון".
"תמיר", קראה.
"מה", שאל.
"עוד הפעם", בקשה. וכך עמדו והתנשקו שעה ארוכה. צחקו. נכנסו
אחד לדיברי השני. לבסוף אחד השכנים מקומה ראשונה צעק להם
שימשיכו בבית מלון.
תמיר הגיש לה את קביה, היא נכנסה ונעלמה במעלית. הוא הלך הביתה
מאושר. מחר באותו מקום באותה שעה.