There was a boy.
A very strange enchanted boy.
They say he wondered very far, very far, over land and sea.
A little shy, and sad of eye
But very wise was he.

פרק ראשון: מאלפוי. דראקו מאלפוי

דראקו מאלפוי ירד במדרגות האבן המובילות מטירת הוגוורטס החוצה
למדשאות. הוא מיהר מאוד לאימון קווידיץ' אחרי שבארוחת הצהריים
מריבה עם הארי פוטר עיכבה אותו. האוויר היה קר והדשא היה לח
מהגשם שירד כל אותו היום. למזלו, הגשם הפסיק והוא היה יכול
להישאר יבש בשלווה, אם היה משהו שהוא שנא, זה היה שיער שנראה
רע. הוא כל כך מיהר עד שלא שם לב למי שהלך מולו ונתקל בו
באלימות, מפיל תוך כדי כך את המטאטא המשוכלל החדש שלו
(נימבוס-המחץ).
"היי, אידיוט, תיזהר לאן אתה הו..." הוא הרים את עיניו כדי
לראות מי נתקל בו וראה את הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי יושבים
מולו על הדשא. רון שיפשף את כתפו. "אה, זה אתם, אז לא נורא"
הוא קם בחוסר איכפתיות וניער מעצמו את הדשא. "איפה הגלגל
השלישי?" הוא שאל אותם, מופתע מעט לראות אותם הולכים בלי פוטר.

"זה ממש לא ענינך" ענתה לו הרמיוני בהתנשאות.
הם המשיכו ללכת לכיוון הטירה.
מאלפוי הביט אחריהם ושמע את וויזלי אומר בשקט לגריינג'ר הזו
"אני אגיד לך את מה שרציתי לספר לך אחר כך. זה באמת לא ממש
חשוב".
הוא רץ אל מגרש הקווידיץ'. עכשיו הוא ממש איחר. זה לא היה מאוד
אופייני לו לרוץ אבל כשאין ברירה, אין ברירה. הוא הגיע למגרש,
מתנשף ומנסה כמה שיותר לשמור על חזות קרירה, יהירה ואופיינית.
דבר שהיה מעט קשה בהתחשב בעובדה שכתמים אדומים הופיעו על לחייו
מהריצה המהירה מאוד והממושכת ושיערו היה פרוע מהרוח.
"מאלפוי, איפה היית?" שאל הקפטן החדש של סלית'רין, מונטגיו.
"זה... סיפור... ארוך..." התנשף דראקו, ידיו על ירכיו.
"טוב, אז עלה על המטאטא שלך. אנחנו מאחרים ברבע שעה בגללך".
דראקו קילל את מונטגיו בלב וטיפס על המטאטא.
האימון היה ארוך ומתיש ודראקו היה שמח מאוד כשהוא נגמר. הוא
נכנס חזרה אל הטירה ואל הדלת לתוך המרתפים. הוא התקדם במסדרון
חשוך עד שהגיע נקודה מסוימת ומוכרת בקיר. "רוחון אפר" הוא
מלמל ודלת סתרים נפתחה בקיר.
הוא נכנס בחוסר חשק לחדר המועדון הקר של סלית'רין. הוא עלה
לחדר של בני השנה החמישית כדי להחליף בגדים.
בגלימה נקייה ואחרי מקלחת, דראקו ירד לארוחת הערב. האולם הגדול
כבר היה מלא תלמידים שלקחו לעצמם מנות מהנקניקיות והצ'יפס.
דראקו התיישב בשולחן סלית'רין ליד קראב ועיקם את האף. הוא שנא
נקניקיות. במקום זאת, הוא לקח פשטידת בשר ואפונה והתחיל לדבר
עם מדיאה סאורון, תלמידת חמישית.
הוא די חיבב את מדיאה. הוא הרבה להסתובב עם פנסי פרקינסון אבל
רק בגלל שהיא היתה נדבקת אליו. מדיאה היתה יותר דומה לו והרבה
פחות טיפשה. הוא העיף מבט לשולחנות הבתים האחרים. הוא ראה את
ארני מקמילן המעצבן מהפלפאף זורק אפונה על ג'סטין פינץ'
פלצ'לי. את צ'ו צ'אנג היפה מרייבנקלו מדברת עם ג'ק רוברטסון,
ובשולחן גריפינדור, את חברי השלישיה הבלתי נפרדת משוחחים
ביניהם בהתלהבות. גם ג'יני וויזלי היתה שם ודיברה עם הרמיוני
על משהו. דראקו השתהה על שולחן גריפינדור לרגע. הוא הביט על
ארבעת המשוחחים עד ש, כך נדמה לו, ג'יני הביטה בו. הוא ראה
עיניים חומות גדולות מסתכלות ישר אליו. הוא פנה להביט חזרה
במדיאה.
"דראקו? אתה בסדר?" היא שאלה בסקרנות, עיניה הכחולות בוהות בו.

"כ-כן." הוא מצא את עצמו ממלמל.
הוא ירד לחדר המועדון של סלית'רין מוקדם באותו ערב, לא אכל
כמעט כלום מהאפונה  שלו והלך לישון מוקדם. הוא לא באמת נרדם,
הוא הלך כדי לחשוב.
בזמן האחרון, הוא מרגיש בודד. הוא לא ידע למה. תמיד, במשך ארבע
שנים, הוא חשב שהיו לו חברים: קראב, גויל, מדיאה, פנסי, אבל
לאחרונה הוא מצא את עצמו... "איכס" הוא חשב "מקנא בהארי
פוטר?". למרות כל מה שדראקו שמע את גריינג'ר ממלמלת להארי
באוזן, כל פעם שדראקו ירד על פוטר המכוער הזה, כמה הוא מקנא
בהארי, דראקו אף פעם לא קינא בפוטר.עד הרגע הזה. הוא לא קינא
בו בגלל שהיה מוצלח, מפורסם או שחקן קווידיץ' טוב, כל זה כבר
היה לדראקו (אולי חוץ ממפורסם). הוא קינא בו בגלל שהיו לו
חברים. לא חברים כמו קראב וגויל, אפילו לא כמו מדיאה. הוא רצה
חברים שימותו ויחיו בשבילו, חברים שהוא ימות ויחיה בשבילם.
מדיאה היתה אמנם ידידה טובה שלו אבל היא לא דאגה לו כשהרגיש לא
טוב, לא שאלה אותו לאן הוא הולך כשיצא בפתאומיות מחדר המועדון
והיתה מתעצבנת כשהיה מתחיל לדבר על ספורט. הוא רצה חברה כמו
הרמיוני ("גריינג'ר" הוא תיקן את עצמו כשגילה שהוא קורא לה
בשמה הפרטי), שתעזור לו בלימודים. חבר כמו וויזלי (לוויזלים
הוא אף פעם לא קרא בשמם הפרטי), שיענה לו תשובות של יותר מ"כן"
ו"בטח" וידבר איתו על קווידיץ', ומישהי שתאהב אותו, לא בגלל
איך שהוא נראה אלא בגלל האופי שלו. את כל זה היה לפוטר ולדראקו
לא.
הוא הסתובב בעצבנות במיטה שלו, מתעלם מגויל שנהם לו "לילה
טוב".
"אני לא מקנא בפוטר" הוא לחש לעצמו בתיעוב. "אני הרבה יותר טוב
ממנו, כל זה מגיע לי, לא לו".

יום ההולדת של דראקו הגיע, אחרי כמה שבועות ארוכים. ההרגשה
המרה, שהרגיש באותו ערב לפני שבועות, עוד לא עברה לו ומדי פעם
היה מביט בחבורה העליזה שישבה בשולחן גריפינדור ומהרהר.
באחת עשרה בנובמבר, יום ההולדת, התעורר דראקו בהרגשה מוזרה של
ציפייה. הוא תמיד לא ממש אהב את ימי-ההולדת שלו. אביו חשב
שמתנות-יום-הולדת הם ביזבוז זמן ולכן, מגיל שש, הוא הפסיק לתת
לדראקו אותן. חבריו, או לפחות כך הם הגדירו את עצמם, לא תמיד
זכרו. הוא לא יכל לצפות מקראב לזכור את היום בשבוע, שלא לדבר
על תאריכים חשובים. מדיאה תמיד הביאה לו מתנות, היא היתה
היחידה. השנה, המתנה היתה כדור זכוכית עגול שכשמנערים אותו,
שלג כסוף מופיע בתוכו והילדה שרקדה בתוכו היתה יכולה לדבר.
דראקו ישב עכשו בחדר המועדון. השעה היתה עשר בלילה ויום ההולדת
שלו עמד לעבור, כמו כל שנה, בלי שום אירוע ראוי לציון. הוא
החזיק בידיו את כדור הזכוכית והביט בדמות שנעה בתוכו. היא היתה
יפיפייה, עם שיער ארוך ובהיר, עור חיוור, ושמלה לבנה. היא קצת
הזכירה לדראקו את עצמו, אם היה בת. כרגע, היא הלכה במעגלים
בתוך הכדור שלה, ידיה מאחורי גבה.
"למה את לא רוקדת?" שאל אותה דראקו בשקט, מקרב את הכדור לפניו.
הילדה הזעירה עצרה כדי להביט בו. היא שתקה. דראקו הפך את
הכדור, הילדה, כמובן, נשארה על החלק התחתון שלו בקסם. שלג כסוף
התחיל לרדת בו ודראקו הביט בפתיתים בעצבות. אפילו החברים שלו
לא זכרו את יום ההולדת שלו, זה היה מדכא. הוא ישב שם, בוהה
בשלג הכסוף, עד אחת-עשרה בלילה ואז הלך לישון.

למחרת בבוקר, דראקו התעורר בהתרגשות. היום היה משחק הקווידיץ'
הראשון של העונה: סלית'רין נגד גריפינדור. הוא תמיד קיווה לנצח
את גריפינדור, לנצח את פוטר, להוכיח את עצמו כהכי טוב, להראות
שפירסום זה לא הכל. היום, היתה לו ההרגשה שהוא יצליח. הוא קפץ
מהמיטה, בעלת הכילות הירוקות, ולבש את הסוודר והמכנס
(השחור-דראקו אף פעם לא לבש בגדים צבעוניים, חוץ ממדי
קווידיץ') שתכנן ללבוש מתחת למדי הקווידיץ'. הוא ירד לאולם
הגדול בצעד יהיר ואופייני.
אחרי ארוחת הבוקר, דראקו ירד למגרש הקווידיץ', זרק עלבון להארי
כשראה אותו ליד דלתות הכניסה ולקח את המטאטא שלו ממחסן
המטאטאים. הוא הגיע למגרש ונכנס לחדר ההלבשה של סלית'רין. רוב
הנבחרת כבר היתה שם. דראקו התיישב על הספסל בין שני הרי האדם
שרוב השחקנים קראו להם חובטים. הוא כבר רצה להתחיל לשחק אבל
מונטגיו התעקש להעביר את שיחת המורל הרגילה (או לפחות את האיום
"תנצחו או שאני אקרע אותכם") ולכן דראקו העביר את הזמן בלתהות
מי יהיה השומר החדש של גריפינדור.
נבחרת סלית'רין היתה אמורה לצאת ראשונה למגרש, והוא יצא אחרי
דריק למגרש וחיכה לתחילת המשחק. המחשבה על להביס את פוטר
המעצבן מפעפעת בו.
הוא שמע את קולו של לי ג'ורדן, הפרשן "קבלו את נבחרת גריפינדור
החדשה: הקפטן, אליסיה ספינט והשחקנים: ג'ונסון, פוטר, בל
וויזלי, וויזלי והתגלית החדשה: וויזלי". דראקו הביט בקבוצת
האנשים שיצאו מהבקתה המקושטת בדגלים אדומים. ספינט יצאה ראשונה
ואחריה פרד וג'ורג' וויזלי, אנג'לינה ג'ונסון, קייטי בל, פוטר
ודמות קטנה יותר מאחוריו. דראקו אימץ את עיניו כדי לראות מי זה
היה. הוא ראה שיער אדום ומטאטא נימבוס אלפיים. זאת היתה ג'יני
וויזלי.
"נו, נו, נו. יחוס מכובד יש לתפרנים" מלמל מאלפוי בכעס.
מאחוריו הוא שמע את מלקולם בדוק, השחקן החדש, מגחך.
מדאם הוץ' שרקה ודראקו בעט בקרקע והרגיש את הרוח שורקת
באוזניו. הוא עף כמה דקות, טיסת חימום, וחיפש בעיניים מצומצמות
את הסניץ', עוקב במבטו אחרי פוטר. הוא, לעומת דראקו שטס לאט
ובתנועות אציליות, טס במהירות וחיפש את הסניץ', לדראקו נשאר רק
לעקוב אחריו.
הוא התחמק מדי פעם ממרביצנים שכיוונו לעברו התאומים וויזלי.
הוא היה בדרכו לחלוף ליד מרביצן מכוון היטב כשניצוץ זהב הסב את
תשומת לבו. גם פוטר ראה את הסניץ'. שניהם מיהרו לכיוון מרכז
המגרש שם היה הכדור הנוצץ אבל מכיוון שהיו בשני קצוות מרוחקים
של המגרש, הכדור רק ניצנץ ונעלם. הארי הסתובב על המטאטא
באלימות מרוב כעס ודראקו רק עף יותר גבוה כדי להמשיך לחפש.
הכדור היה אצל גריפינדור ברגע שזה קרה. הוא בדיוק ראה את
הסניץ', ליד עמודי השער של גריפינדור. הוא מיהר, מהקצה השני של
המגרש אל שלושת עמודי הזהב ושריקה מאחוריו הוכיחה לו שגם פוטר
עושה דבר דומה, אבל לפתע, הוא שמע שריקה נוספת מאחוריו. הוא
ראה בזוית העין כדור שחור. מרביצן. המרביצן, שכוון, לעבר פוטר,
החטיא את המטרה וטס עכשיו היישר לכיוון ג'יני וויזלי, שהביטה
כלפי מעלה אל קייטי בל, שהחזיקה את הקואפל. הכדור השחור עף מהר
יותר ויותר בכל רגע ועוד מעט היה פוגע בשומרת של גריפינדור.
פוטר כבר צלל למטה, לכיוון הסניץ' אבל דראקו היה עסוק מדי
בלהסתכל על וויזלי, שעפה בדיוק במסלולו של המרביצן. הוא ראה את
המרביצן עף במהירות לעברה, היא לא הבחינה. הוא ראה את המרביצן
מתקרב... מתקרב... ופוגע. ג'יני עפה אחורה והחליקה מהמטאטא.
דראקו ראה אותה נופלת ותחושה מוזרה פעמה בבטנו. הוא לא יכל לתת
לזה לקרות. הוא עף במהירות, יותר מהר מאי-פעם, הוריד את שתי
ידיו מהידית, הידק את ברכיו אל המטאטא ותפס אותה, בגובה שני
מטר מהקרקע. בגלל המשקל שנוסף פתאום על ידיו, הוא איבד את
שיווי המשקל ונפל, יחד עם ג'יני, על הדשא הלח.
דראקו נחת על הקרקע, בטנו כלפי הדשא. ג'יני נחתה על גבו באופן
מכאיב ועד כמה שהוא ניסה למנוע בעד עצמו, הוא פלט צעקה קצרה.
"רדי ממני חתיכת מטומטמת".
פרד נחת, לחוץ, לידם. "תוריד ממנה את הידיים שלך מאלפוי" הוא
צעק על דראקו, מתאפק לא לבעוט בו. ג'ורג', שירד מהמטאטא שלו,
עזר לג'יני לקום. דראקו שמע את הקהל, כמו נהמה נמוכה, מתלחשש
בהתרגשות.
"איזה אידיוט אני" חשב לעצמו דראקו, עדיין שרוע על הדשא,
מרטיב את מדי הקווידיץ' הירוקים של סלית'רין. "לפני כל בית
הספר... הייתי חייב לנסות להציל איזה וויזלי מפגרת..." הוא קם
וניער מעצמו את הדשא, הוא ניסה להתייצב על שתי רגליו אבל לא
הצליח, כאב חד ברגל שמאל מנע ממנו. הוא חזר לשבת ביאוש על
הדשא, מחכה שמישהו יעזור לו לקום. אף אחד לא בא. הוא התייצב
בזהירות על רגלו הבריאה וניסה ללכת. זה כאב. הוא דידה, עדיין
מושפל מאוד, אל חדר ההלבשה של סלית'רין. בחצי הדרך, מדאם הוץ'
נחתה לידו. "מאלפוי, הרגל שלך" היא אמרה בקצרה, היא אף פעם לא
חיבבה את דראקו. היא קראה למונטגיו ופקדה עליו לקחת את דראקו
למרפאה.

פרק שני: תשבור רגל!

דראקו דידה למרפאה, נשען על כתפו של מונטגיו. עד שהגיעו לחדר
הסטרילי, הרגל של דראקו כבר כאבה ממש והוא בקושי יכל ללכת. הוא
שנא שאנשים רואים אותו במצב הזה, הדמעות כמעט זולגות מעיניו
מרוב כאב וצולע למרפאה, נעזר במישהו שהוא לא מגיע לו לכתף.
הוא התיישב בכבדות על המיטה במרפאה, מחכה שמדאם פומפרי תביא
את-מה-שהיא-צריכה-להביא כדי לטפל בו. מונטגיו ברח בהזדמנות
הראשונה שניתנה לו ודראקו בהה בקיר ממול. מדאם פומפרי התחילה
לנסות למתוח את רגלו של דראקו כדי לבדוק את חומרת הנזק. דראקו
השתדל לשמור על פנים רגועות אבל מדי פעם פלט צעקת כאב. "זה
גרוע יותר ממה שחשבתי, אתה תצטרך להישאר פה בלילה" אמרה לו
האחות ודראקו הרגיש את עצמו שוקע יותר עמוק ביאוש. לא מספיק
שהוא השפיל את עצמו מול כל בית הספר, עכשיו הוא גם צריך להיות
תקוע במרפאה.
הוא לקח את השיקוי התכלכל שמדאם פומפרי נתנה לו, עיווה את פניו
בגועל וניסה להחליף את בגדיו לפיג'מה בלי ליפול.
אחרי ששכב לבטח במיטה הסטרילית-עוד-יותר של המרפאה, הוא התחיל
להשתעמם. הוא קיווה שיבואו לבקר אותו אנשים אבל, כנראה, האחרים
לא חשבו כך. דראקו ידע שבבית הספר פשטה השמועה שהוא שוכב
במרפאה אחרי שהציל את ג'יני וויזלי מנפילה בגובה עשרים מטר.
עכשיו גם תלמידים ששנאו קווידיץ' ולא היו במשחק,ידעו על הרומן
שמתנהל ביניהם או על התיאוריה שג'יני אחותו האבודה. לדראקו זה
לא שינה, הוא ניסה להרדם במרפאה אבל כשלא הצליח עבר לקרוא
עיתון ולחכות שיבואו לבקר אותו.
הוא הסתובב במיטה, מנסה להירדם. השעה היתה שבע בערב ודראקו
השתעמם מאוד. אף אחד לא בא למסור לו שיעורים והוא התחיל לחשוב
שהוא כבר לא יצא משם. בשעה שבע וחצי, הוא שמע את הדלת נפתחת.
הוא התרומם על ערימת הכרים כדי לראות את מדאם פומפרי נכנסת
לחדר. הוא צנח חזרה אל הכר באכזבה אבל קפץ שוב כששמע אותה
אומרת
"יש לך אורחים". הוא נשען על מרפקיו כדי להביט במי שנכנס לחדר.
זאת היתה בת, לפי הצעדים הקטנים שנשמעו בבירור על ריצפת העץ
ודראקו חיכה לראות את מדיאה אבל במקום זאת, הוא הופתע. זאת
היתה ג'יני וויזלי.
חיוך מלגלג התפשט על פניו של דראקו. "מה קרה וויזליונת, לא
יכולת רגע בלעדי?".
ג'יני חייכה בסרקסטיות "לא, באתי לראות אותך סובל" היא אמרה
וחיכתה שמדאם פומפרי תצא מטווח ראייה לפני שהתיישבה, בכוונה,
על רגלו הפגועה של דראקו. דראקו צווח בכאב וג'יני קמה בקלילות,
מאושרת.
היא קמה וכיחכחה בגרונה "האמת, מאלפוי, באתי ל-להודות לך על זה
שעזרת לי" היא אמרה. דראקו הרגיש מעין חמימות נעימה רוקדת
בבטנו.
"אה, זה, זה כלום" הוא אמר, והסתכל הצידה.
"טוב, תודה בכל אופן ואה... תהנה" היא אמרה בספק, מביטה על
סביבות המרפאה.
היא יצאה ודראקו הרגיש את הבטן שלו, שהלכה והתמלאה במעין חום
מוזר, מתרוקנת כמו אמבטיה שהוציאו ממנה את הפקק. הנה הלך המבקר
היחיד שלו והוא הולך לבלות את עשרים וארבע השעות הקרובות
בשיעמום מוחלט וקריאה חוזרת של המגזין קסם הנעורים.  
אחרי יום וחצי משעממים, שעברו על דראקו בבחינה עצמית על התוכן
של העיתון וניסיונות התעלמות מהכאב העז ברגלו, דראקו שוחרר
מהמרפאה. במשך שלושים ושש השעות האלה, שום תלמיד מסלית'רין (או
כל בית אחר) בא לבקר אותו, והוא לא ידע מה היו מרבית שיעורי
הבית. הוא ירד למרתפים, לחדר המועדון של סלית'רין וכשנכנס,
התיישב על אחת הכורסאות שם והביט סביב בזעף. אף אחד לא נראה
מעונין לדבר איתו, מי שהציל גריפינדורית עלובה, אף אחד חוץ
מ..."מדיאה! טוב שמצאתי אותך, אני צריך לעשות את השיעורים
ב..."
אבל מדיאה קטעה אותו באמצע. "לא עכשיו. בוא" היא אמרה ומשכה
אותו בשרוול הגלימה. דראקו נגרר אחריה, מנסה למנוע ממנה למשוך
את הגלימה אל מתחת לכתפיו.
היא יצאה החוצה ואל המדשאות. דראקו הלך אחריה. היא התיישבה על
חלקת דשא שהיתה מאחורי גבעה קטנה באדמה, שהסתירה אותם משאר
התלמידים שישבו בחוץ. דראקו התיישב לידה. "אני חייבת לשאול
אותך משהו" היא אמרה, מחייכת אבל הקול שלה היה רציני מאוד.
"אתה לא... באמת אוהב אותה נכון?". דראקו הביט בה בבילבול.
"את מי?". מדיאה עשתה פרצוף
"אל תשחק אותה תמים, דראקו. חייבת להיות סיבה למה הצלת
גריפינדורית מפגרת שלא סובלת אותך, אלא אם כן היא סובלת אותך"
היא אמרה בכעס. דראקו הרים גבה "ולמה זה אכפת לך?".
עכשיו היא נראתה עצבנית. "אתה ממש עיוור נכון?" היא הטיחה בו
בכעס. דראקו משך בכתפיו. "אם מה שמציק לך הוא שאני יוצא עם
גריפינדורית מטומטמת אז רק שתדעי שהיא וויזלית ואני לא סובל
אותה".
מדיאה חייכה בהקלה. "אז אתה לא חושב עליה?" היא שאלה ותוך כדי
כך התקרבה אליו, שמה את ידה על עורפו ונישקה אותו. לרגע אחד,
דראקו נישק אותה בחזרה ואז קלט מה הוא עושה, מה היא עושה.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" הוא שאל, מתרחק ממנה.
היא ניערה את עצמה מההלם "מה זאת אומרת מה? מנשקת אותך".
דראקו קם וניער מעצמו את הדשא שנדבק לו לחלוק. "אם ככה אני
מעדיף את וויזלי" הוא אמר, לא בקול רם מדי. מדיאה נראתה פגועה
אבל לא היה לו אכפת, הוא קם והלך.
"אתה עוד תשלם דראקו מאלפוי" היא צעקה בתגובה.

הוא נכנס לחדר המועדון של סלית'רין והתיישב בכבדות על אחת
הכורסאות, שלא היו מרופדות כמו הכורסאות בגריפינדור ולכן השמיע
אנקת כאב קטנה כשהכורסא-כיסא כמעט ריסק לו את החוליות. הוא
הרגיש בודד מתמיד. מדיאה לא תדבר איתו, רוב הסלית'רינים לא
דיברו אותו מפני שבגללו נדחה המשחק שבו הם יכלו סוף-כל-סוף
לנצח את גריפינדור וקראב וגויל לא היו מדברים הרבה גם ככה, אבל
גם הם לא היו שם. הוא הלך לחדר השינה של הבנים, לקח ספר
("הוגוורטס: תולדות") מאחד המדפים שלו והתחיל לקרוא.
הוא בדיוק העביר לעמוד שמונה-מאות-ארבעים-וחמש כשדלת חדר
המועדון נפתחה ובפתח עמדה מדיאה. היא נכנסה לחדר המועדון
בהליכה יהירה, התעלמה מדראקו כשעברה לידו והלכה לשבת בפינה עם
בלייז זאביני. הוא הביט אחריה כשהיא הלכה וכשקלטה שהוא מסתכל
עליה היא העיפה לעברו מבט אכזרי וקר כקרח.

הוא התעורר בבהלה ביום למחרת. היה לו חלום מוזר מאוד: הוא הלך
בלילה במדשאות הוגוורטס והגיע למה שנראה כמו גדר של בית קברות,
אבל בפנים לא היו קברים. הוא עבר בשער שהיה בגדר והסתבר שבתוך
השטח המגודר היו המון אנשים בגלימות ומסכות-אוכלי מוות. הוא
הביט סביב בבהלה וראה אחד מהם שעמידתו הזקופה וצדודית פניו
נראו מוכרות. באותו רגע אוכל המוות שדראקו הסתכל עליו הסיר את
המסכה ודראקו ראה את פניו של אבא שלו. אביו חייך חיוך קר
ומרושע, כרגיל, ואז שלף משום-מקום מסכה זהובה והושיט אותה
לדראקו.
דראקו התרחק ממנו בבעתה ואביו לחש לו: "אתה לא רוצה להיות אוכל
מוות דראקו? הרי זה הגורל שלך". הוא קירב את המסכה עוד ועוד
לדראקו, שהתרחק ממנו כל פעם עד שנתקל בגדר הברזל הוא צרח
והתעורר.
הוא הביט בשעון הזהב שליד מיטתו, מנגב את הזיעה הקרה שכיסתה את
מצחו. השעה היתה, דראקו שיפשף את עיניו כדי לוודא שהוא לא
טועה, השעה היתה תשע וחצי בבוקר, מה שאמר שהוא איחר מאוד
לשינויי צורה.
הוא קם מהמיטה בחצי קפיצה, שוכח מהאציליות האופיינית, וחיפש
במהירות את המדים שלו. הוא נעל במהירות גדולה מאוד נעליים,
והגלימה שלו היתה הפוכה, אבל הוא לא שם לב.
הוא רץ במעלה המדרגות של הקומה השניה, מחזיק בחוזקה את הספרים
שלו. הוא בדיוק עמד להיכנס למעבר סודי כאשר פתאום-
"אוך!" נשמע קול צעקה של ילדה בדיוק כשדראקו צעק את אותו הדבר
בדיוק. הוא הרים את מבטו לילדה שנתקל בה ולא חדלה מלשפשף את
ראשה ולהתנצל. היא לא הביטה בו אבל דראקו זיהה מי זאת לפי
השיער, שהיה אדום בוהק. היא הרימה את ראשה.
"אה, מאלפוי, אז תמחק את ההתנצלות, ותיזהר לאן אתה הולך" היא
קמה במהירות, והשאירה את דראקו תוהה. למה לעזאזל וויזלי בחוץ,
באמצע השיעור והולכת לכיוון הכללי של מה שנראה כמו היציאה
מהטירה?
הוא נזכר שהוא מאחר מאוד לשיעור. הוא לא יכול להגיע רק בשעה
הבאה מפני שגם השיעור הבא הוא שינויי צורה. הוא רץ את שאר
המדרגות ופתח את הדלת ברעש. עשרים זוגות עיניים נעצו בו מבט
נוקב כשנכנס לכיתה, מלמל משהו לפרופסור מקגונגל, שנאנחה ביאוש,
והתיישב בחיוך יהיר ליד קראב וגויל, שכבר קיבלו שניהם שני
דביבונים וניסו באופן נואש להפוך אותם לגורי תנינים לפי הוראתה
של הפרופסור. הפרופסור מקגונגל התקרבה אליהם, נושאת כלוב ובו
דביבון קטן והיסטרי.
"זה שלך מאלפוי. הלחש הוא דיפרנציה אליגטרו, אני רוצה לראות
שאתה מצליח לשנות את הדביבון. ובתור עונש על האיחור אני רוצה
סיכום של שני גיליונות קלף על איך משנים את סוג הדם של הגוף
המשתנה מדם חם לדם קר ולהיפך". דראקו סינן חלק נכבד מאוצר
הקללות העשיר-מאוד שלו לעברה אחרי שהסתובבה.
הוא שלף את שרביטו ומלמל את הלחש בשיעמום. הוא תמיד היה תלמיד
טוב. לא כמו גריינג'ר המלוקקת אבל הלימודים והקסמים באו לו
בקלות, לפחות הקסמים שלא היו קשורים לקסם אפל. הוא אולי לא ידע
את זה אבל הוא נחשב קוסם עם הרבה מאוד כוח קסם. אבא שלו,
כמובן, ידע את זה.
הדביבון המסכן כבר הפך לאליגטור ונכלא יחד עם שאר התנינים
בכיתה. הוא פנה להביט סביב על שאר הכיתה כשהפרופסור הסתובבה
כדי לכתוב על הלוח.
גויל, שלא הצליח לשנות את הדביבון שלו, מצמץ תוך בהיה בקראב.
פנסי לחשה משהו לבלייז, ומדיאה... מדיאה הביטה בדראקו, והסיטה
את מבטה ברגע שהיא שמה לב שהוא מסתכל בה.

אחרי ארוחת הערב, דראקו, שהשתעמם, החליט לצאת לטייל בחוץ. השעה
היתה שמונה בערב, הרוח היתה קרירה, כיאה לכמעט-חג-המולד. לא
היו הרבה אנשים במדשאות, כמה תלמידים שיצאו לטייל, כמה חיות
מחמד של תלמידים כמו חתולים ואולי מורה אחד שיצא כדי לבדוק
שכולם ייכנסו לטירה. לדראקו לא בא להיכנס לטירה אז הוא החליט
ללכת לכיוון האגם.
ליד האגם נשבה רוח עם ריח של מים. על שפת האגם ישבו, משכשכים
את רגליהם במים, בן ובת. דראקו התכוון להתעלם מהם עד שהבין מי
אלה היו: שני תלמידי החמישית בגריפינדור, פוטר וגריינג'ר. הוא
החליט שזה יהיה מאוד מענין לדעת מה הם מנסים לעשות שם ולכן עמד
בדיוק איפה שהוא היה: מאחורי שיח ליד האגם במקום שבו הוא יוכל
לשמוע מה הם אומרים.
"אה... הרמיוני?" שאל פוטר בקול שנשמע לדראקו לא אופייני.
גריינג'ר הביטה אליו.
"אני... אני ביקשתי מרון ללכת אל הספרייה כי... כי הייתי צריך
להגיד לך משהו" הוא מלמל והוריד את ראשו כדי להביט בשכשוך
המים. דראקו ציחקק לעצמו.
"אני... כבר כמה זמן שאני... אני כבר לא... היא, את... אני..."
הוא גמגם ואז:
"אני... אני אוהב אותך". דראקו ראה את פיה של גריינג'ר נפער
בתדהמה ודראקו ראה את כתפיו של פוטר צונחות כאילו ירד מהם משא
כבד.
"א-א-אב-אבל הארי אנחנו לא יכולים... רון הוא... ואתה והוא
והכל" היא אמרה בעצב.
"אבל... רק תעני לי. את אוהבת אותי?" הוא שאל. הרמיוני הביטה
הצידה.
"אני לא... יוד...-כן הארי. אני כן אוהבת אותך" היא אמרה בקול
חצי-חנוק. דראקו התאפק מאוד לא לצחוק בקול רם. זה היה יותר מדי
מצחיק. פוטר... וגריינג'ר... הם כל-כך... מגוחכים.
"אז את תהיי?" שאל אותה פוטר. היא הנהנה ואז התקרבה אליו
ונישקה אותו. דראקו הביט הצידה כדי לא להתפקע מצחוק ולחשוף את
עצמו.
הם התרחקו אחד מהשני בדיוק באותו רגע שדראקו, למרות כל השליטה
העצמית, לא הצליח לשלוט בעצמו ויצא החוצה מאחורי השיח.
"את-אתם? חברים?" הוא שאל, משחרר צווחת צחוק מדי פעם. פוטר
וגריינג'ר הסתכלו עליו במה שנראה כמו בהלה.
"מאלפוי!" קרא פוטר בזעם אחרי שהתאושש. "תספר למישהו ואני
נשבע, אני אהרוג אותך" הוא קרא בזעם. דראקו לא הבין עד עכשיו
מה הוא ראה קודם זה סתם היה מצחיק אבל עכשיו... היה לו עכשיו
ידע, וידע, זה כוח. פוטר לא רצה שיידעו... הוא יכול לאיים
עליהם בכל מה שירצה ואם הם לא יעשו, הוא יספר. כמה משתלם להיות
מאלפוי.
הרמיוני קפצה ממקומה.
"בבקשה מאלפוי... אתה לא יכול לספר..." היא אמרה במבט נואש.
לדראקו זה לא הזיז הרבה.
"אני אומר לך מאלפוי, רק תוציא מילה ואני-" פוטר לא סיים לדבר.
דראקו שלף את שרביטו, שיתק אותו ואת גריינג'ר והלך משם, צוחק
לעצמו עוד יותר.

היה מאוד קשה להתאפק ולא לצעוק בקול רם באולם הגדול שפוטר
וגריינג'ר חברים, אבל דראקו ידע, כך יש לו כוח ביד, כוח שהוא
יכול לנצל לטובתו. הוא היה עוקב אחריהם מדי פעם. לבד. הוא היה
משכנע את קראב וגויל לבדוק אם הוא נמצא בחדר המועדון ואז בורח
ויוצא החוצה אחרי פוטר וגריינג'ר שיצאו מהאולם הגדול. דראקו
אהב להסתכל על אנשים. לדעת עליהם הכל בלי שהם ידעו עליו. להבין
איך מה שהוא יודע ואחרים לא משפיע על כולם. בגלל זה הוא עקב גם
אחרי וויזלי. בזמני הארוחות הוא היה מביט לעבר שולחן
גריפינדור. פוטר וגריינג'ר תמיד ישבו אחד ליד השני, וויזלי
תמיד הביט בהארי בקנאה כשגריינג'ר צחקה עם פוטר או פנתה אליו.
עכשיו דראקו הבין עוד משהו: וויזלי, הג'ינג'י המעצבן, אוהב את
גריינג'ר.זה היה אפילו יותר מצחיק והקשה על דראקו עוד יותר
בלשמור את הסוד.

אחרי כמה ימי איפוק, דראקו החליט לנסות ולראות מה המידע שיש
בידו (או ליתר דיוק- בראשו) שווה משהו.

פרק שלישי: ניסיון.

דראקו הלך אחרי פוטר וגריינג'ר עד אולם הכניסה ואז אל מסדרון
בדרך אל המרתפים. כשהיה בטוח שלא היה שם אף אחד, הוא יצא ממעבר
לפינה וכיחכח בגרונו. שניהם הסתובבו בבהלה.
"אתם יודעים, אתם ממש לא צריכים להסתובב ככה ביחד... מישהו
עוד עלול לראות אותכם. אז מה אם זה במסדרון נידח, בשמונה בערב"
אמר דראקו ברשעות.
הארי הביט בו בשנאה. הרמיוני משכה חזק בגלימתו של הארי כדי
למנוע ממנו להכניס לדראקו אגרוף.
"נו, נו פוטר... לא כדאי לך לנסות לעשות משהו. אתה יודע... זה
עלול במקרה- אה- להיפלט לי שאתם זוג... באולם הגדול, בקול רם
במיוחד, ליד שולחן גריפינדור" פרצופו נהיה זדוני יותר, אם זה
היה אפשרי. הארי נגרר על הרצפה עוד צעד קדימה מפני שלא היה
יכול ללכת הרבה, הרמיוני משכה חזק יותר.
"טוב. אני רק רציתי לוודא שאתם יודעים את זה" מלמל דראקו. הוא
שם את ידיו על מותניו.
"ולהודיע לכם שאם לא תרקדו סטפס באמצע השיעור של סנייפ בשבוע
הבא אני עלול לשכוח שאני אמור לשמור סוד" הוא הוסיף.
"אני אראה לך איך שומרים סוד מאל-" התחיל פוטר אבל הרמיוני
נעמדה לחשה לו משהו במהירות והוא נרגע.

יום שלישי הגדול הגיע. דראקו ציפה בקוצר רוח להצגה היומית:
פוטר וגריינג'ר בהתקפת סטפס קטלנית. זו היתה אמורה להיות פסגת
הסיכון, בשבילם הכוונה, במיוחד לאור העובדה שהם היו אמורים
להפריע לסנייפ באמצע דיבורו. דראקו ציחקק בהנאה כל פעם שהעלה
במוחו את העובדה שהוא הגה את הרעיון המבריק הזה.
הוא התיישב בשולחן הקבוע בכיתת שיקויים-ליד קראב וגויל וסקר
במבט מרוצה את הסביבה:
שתי בנות מגריפינדור שדראקו מעולם לא טרח ללמוד את שמם, משהו
בסיגנון לארוואטי ופבנדר, פטפטו במהירות שיא, שדראקו היה בטוח
שלא ניתן להאט גם באמצעות קסם שיתוק. וויזלי, פוטר וגריינג'ר
ישבו אחד ליד השני. וויזלי הביט בקנאה בגריינג'ר, פוטר כסס
ציפורניים בעצבנות והתעלם מהרמיוני, שדראקו שם לב שניסתה ללטף
את ידו של הארי בצורה שאמורה להיות מרגיעה.
"ועכשיו, כיתה" פתח סנייפ כשראה שכולם נרגעו. "אני דורש מכם
להוציא את מרכיבי השיקוי שבחרתם להכין מעמוד שמונה-מאות
ולהתחיל" הוא אמר בקול לא נעים.
דראקו פתח את הספר והתחיל להכין את המרכיבים לשיקוי התהילה
שהוא בחר להכין.
סנייפ התקרב אליו והביט אל הספר שנח על שולחנו של דראקו
בשביעות רצון.
"מר מאלפוי, שיקוי תהילה, מורכב במיוחד" הוא השתעל כדי להסב את
תשומת הלב ופנה לכיתה.
"מר מאלפוי כאן מכין שיקוי תהילה. מכיוון שזה שיקוי מורכב
ומסובך במיוחד, לפחות לחלקכם, אני רואה שזו סיבה להעניק
לסלית'רין עשר נקודות". נשמעו מלמולים מרירים של גריפינדורים
למיניהם.
דראקו הירהר מעט בשיקוי שלו. יכול להיות מענין לנסות...
אולי... לשתות ממנו?
תהילה. זה בדיוק מה שהיה חסר לו בימים האחרונים. תהילה, וריקוד
סטפס. הוא הביט לעברם של פוטר וגריינג'ר והשתעל בקולניות. הארי
שלח בהרמיוני מבט מבועת מעט.

כעבור חצי שעה רוב השיקויים היו מוכנים וסנייפ התחיל להסביר
להם על המשותף ביניהם (ארבעה שיקויים שעין-לטאה משמשת בהם
כמרכיב מרכזי בעל כוח לשינוי תכונות אופי. משעמם!).

"אז כפי שניתן לראות יש לטאות מסוימות שבהן צבע העין משפיע על
גל-"
סנייפ הופסק באמצע כשפוטר וגריינג'ר קמו ממקומם והתחילו לקפוץ
בתנועות מוזרות באמצע הכיתה.
וויזלי הביט בהם בעיניים קרועות מהלם, סנייפ הביט בהם בהירהור
וכל שאר הכיתה לא הביטה בהם מפני שרובם שכבו על הרצפה או נמרחו
על השולחנות,בוכים מרוב צחוק.

"מה זה צריך להיות?" צעק סנייפ לבסוף כשלא היה נראה שהם
מתכוונים להירגע. "פוטר! גריינג'ר! אתם נשארים פה כדי לנקות
אחרי כולם וכמובן שתקבלו עונש על ההפרעה הבוטה הזו, כל השאר,
אני פוקד עליכם להירגע" הוא אמר בפסיקה. הארי והרמיוני
המבוישים חזרו לשבת ליד רון, שציחקק.
דראקו החליט להקשיב לשלושתם, מרחק שני שולחנות ממנו.
"מה נפל עליכם?" שאל וויזלי בסקרנות. לחייו של פוטר היו אדומות
וגריינג'ר הביטה בדראקו בלחץ, או לפחות כך זה נראה. הם העדיפו
לא לענות ורון משך בכתפיו וחזר אל הקדרה שאותה חלק עם נוויל.
הם הכינו, כך הבין דראקו, שיקוי פחד: גורם לשותה אותו פרנויה,
ארכנופוביה, אגרופוביה, קלסטרופוביה ועוד כל מיני סוגי פחד
שעוד לא הומצא להם שם. שיקוי שימושי בהחלט, חשב דראקו. למען
האמת הוא יכול ל... כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה.

שיעור השיקויים המשעשע ביותר בשנתיים האחרונות חלף, לצערו
העמוק של דראקו ולשמחתם של כמה גריפינדורים בשם הארי פוטר
והרמיוני גריינג'ר. כולם ירדו לארוחת הצהריים. דראקו התיישב,
מן הסתם, בשולחן סלית'רין, ונהנה מאוד לשמוע את קולות הגיחוך
שעלו מהאזורים שבהם ישבו תלמידי חמישית. הוא הביט אל שולחן
גריפינדור, מצפה לראות את תוצאות מעשיו. פוטר וגריינג'ר ישבו
אי-שם בקצה השולחן והתלחשו. וויזלי הביט במרירות בשניהם, היתה
לדראקו הרגשה שאולי... הוא יודע? גם הוא יודע?

דראקו ישב על הדשא ההולך-ומאדים בשקיעה. הוא, כרגיל השתעמם.
הוא בדיוק חשב אם לחזור כדי לקחת את הספר שלו כשתנועה ליד
הבקתה של שומר הקרקעות צדה את תשומת לבו. זו היתה דמות שנעה
תוך ניסיון לא להיראות.
הוא קם ממקומו בהחלטיות והתקדם לעבר הבקתה. הוא התקרב אל הבקתה
בשקט, נזהר שלא יראו אותו. הוא זיהה את הדמות, דבר שגרם לו
להרים גבה ולהיזהר עוד-יותר שלא יראו אותו...
הוא צפה בה כאשר היא חיכתה כמה דקות, מביטה מדי פעם בשעונה
ביאוש. כשנראה היה שמי-או-מה שהיא לא מחכה לו לא מגיע היא משכה
בכתפיה ביאוש, נאנחה, הסתובבה והלכה. כלומר, הלכה עד ש-
"מ-מ-מאלפוי, מה אתה עושה פה?" היא גמגמה.
דראקו חייך בסיפוק.
"יותר נכון לשאול מה את עושה פה וויזלי?" הוא שאל בקול
מתגרה. ג'יני שילבה את ידיה על חזה, השמיעה אנחת כעס קטנה
וירתה:
"אני לא חייבת לספר לך שום דבר מאלפוי, ואם תסלח לי..." היא
הסתובבה וחזרה אל הטירה.

ביומיים הבאים לא היה לדראקו כל ספק: רון ידע על הארי
והרמיוני. כמובן, הם לא היו טובים בהסתרת רגשות. במיוחד לא
פוטר, שהביט בה כל רגע כאילו היא מראת ינפתא לכל הפחות.
יש גם את העובדה שוויזלי הוא חברו הטוב ביותר של פוטר ומן הסתם
הוא מספר לו הכל.
עוד כמה רמזים קצת יותר ברורים ושלום לבדיחות בשיעורי
שיקויים.
הוא החליט לנצל את הכוח שוב. השאלה היא רק... איך?

למחרת, פורסמה מודעה בחדר המועדון:

נשף חג המולד המסורתי יערך השנה בעשרים וחמישה בדצמבר, בשעה
שמונה בערב. תלמידי השנה הרביעית ומעלה מוזמנים.

דראקו נאנח. אחרי משחק הקווידיץ' הגורלי נגד גריפינדור נראה
היה ש... בלשון המעטה, נראה היה שהסלית'רינים מחבבים אותו
פחות, אם הם מחבבים מישהו, או לא מחבבים אותו בכלל. לא תהיה לו
בת זוג. שוב, אידיוט מושלם בפני כל בית הספר. ואם הוא כן רוצה
בת זוג, יש לו רק שבועיים להזמין אותה.
אבל, היתה לו את תוכנית הסחיטה המושלמת לפוטר וגריינג'ר. זה
הולך להיות כל כך כיף!

הוא עקב אחריהם יום אחד עד ה"מסדרון הקבוע שלהם". איזה מסדרון
במרתפים שאף אחד לא מגיע אליו. וכשהיה בטוח שאין שם אף אחד...
הוא יצא.
"נו, נו, נו. מי יש לנו פה?" הוא שאל את שניהם בזילזול מופגן.
הרמיוני קפצה קפיצה קטנה של בהלה.
"עוף מפה מאלפוי! נמאס ממך" צעק פוטר. דראקו העדיף להתעלם
ממנו.
"רק רציתי לוודא שאתם זוכרים אותי" אמר דראקו לשניהם. מבטו של
הארי הצטמצם בשנאה.
"ולהגיד לכם שאני רוצה שתכינו לי את העבודה בכשפומטיקה" הוא
אמר אחרי מחשבה קצרה.
"אתה יודע מה מאלפוי?" התפרצה גריינג'ר "נמאס לי! בוא הארי.
ומחר אני אספר לכולם, גם לרון, שאנחנו זוג!" היא צעקה, הסתובבה
על עקביה, תפסה את הארי בשרוול ועלתה במדרגות.

באותו רגע גמלה בליבו של דראקו החלטה. לפוטר יש הכל, חברים
טובים, חברה, משפחה אוהדת, אם כי לא ממש המשפחה שלו והוא
מפורסם. עכשיו, דראקו החליט, את כל זה יהיה גם לו, ורצוי יותר:
יהיה רק לו.

למחרת בבוקר, פוטר וגריינג'ר נכנסו לאולם הגדול כששניהם
מחזיקים ידיים ומביטים אחד בשני באושר. מבט אחד לשולחן
גריפינדור הבהיר לדראקו שוויזלי אכן ידע שהם חברים, ולא סבל את
זה. רוב התלמידים הפסיקו לאכול ברגע שהם נכנסו, חלק מהבנות
נעצו מבטיו רווי קנאה בגריינג'ר, חלק הביטו עליהם באושר, בדרך
כלל אלו היו אנשים מהסוג שרואה סדרות דביקות בטלוויזיה. חלק
סתם פערו את הפה כשראו במי "הארי פוטר המפורסם" בחר בתור חברה.

אבל לא דראקו. הם עשו טעות חמורה... חמורה מאוד, לסרב לו. והוא
ידע בדיוק מה הוא יעשה. למען האמת, כבר שבוע שהוא יודע מה הוא
יעשה, וזה ישיג בדיוק את מה שהוא רצה להשיג. השאלה היתה רק:
איך הוא יצליח לעשות את זה בלי שיעלו עליו?
אבל, הוא הזכיר לעצמו, עכשיו... כשכולם יודעים, יש לו תומכים.

פרק רביעי: יוצאים לצייד.

יש לו תומכים. והוא יצליח. הוא גם ידע בדיוק ממי לבקש, אבל,
האם הם יקשיבו לו?
הוא ידע ששניהם שונאים את המצב, הוא ידע ששניהם ירוויחו אם
המצב ישתנה. הוא רק לא ידע איך לדבר איתם. הם לא סבלו אותו,
ולמען האמת, הוא היה די בטוח שהוא לא סובל אותם.
אותו יהיה הרבה יותר קל לתפוס כדי לשאול אותו, דראקו כבר ראה
אותו לבד, בורח מהארי והרמיוני שהעלו לו את הסעיף. היא תהיה
קצת יותר בעיתית... אין לה משהו נגד הארי והרמיוני, כלומר חוץ
מהעובדה שהם ביחד, הוא יתחיל ברון.

"וויזלי, חכה" קרא דראקו, מתגבר על הצירוף הבלתי הגיוני הזה של
מילים בלי איזו קללה באמצע. רון הסתובב ונתן בו מבט שהבוז
שנשפך ממנו היה יכול להציף חדר עד גובה הברכיים.
"מה אתה רוצה מאלפוי? אם בא לך לרדת עלי אתה צריך לקבוע תור
והרשימה מלאה עד שבוע הבא" הוא הסתובב חזרה והמשיך ללכת אל עבר
הטירה.
שיער טיפול בחיות הפלא נגמר בזה הרגע והארי והרמיוני הלכו
לאנשהו, מחזיקים ידיים. וויזלי נשאר, כרגיל, מאחור.
"ההצעה מאוד מפתה אבל יש משהו חשוב שאני צריך לשאול אותך" אמר
דראקו ועצר במקום. רון עצר חמישה מטרים לפניו ושילב את ידיו על
חזהו במבט שהביע מה שמביעה תנועת זנב עצבנית של חתול.
"דבר".
דראקו חשב איך לנסח את דבריו. ברור שהוא חייב להישמע כאילו הוא
לא מתכנן את זה בשביל עצמו. למען האמת, לא היה לו שמץ מושג למה
הוא תכנן את זה. זה פשוט נראה כיף.
"אתה לא סובל לראות את פוטר וגריינג'ר ביחד נכון?" הוא אמר
בטון רגוע, אדיש ויהיר.
פניו של וויזלי התקדרו. "מה אכפת לך?".
"אתה לא צריך להעמיד פנים וויזלי, כל בית הספר יודע".
רון השמיע קול בליעה קטן.
"אז" המשיך דראקו, הידע שרון יסכים מתפשט בתוכו "חשבתי על משהו
קטן כדי לזרז את הפרידה שלהם". הג'ינג'י שמולו נראה שוקל בענין
ברצינות. לבסוף, הוא החליט.
"לא מאלפוי, תעזוב אותי" הוא אמר בזעם והתרחק ממנו אל עבר
הטירה. הנה הלך מתחרה מספר אחת.
ונשארה השניה. אם הוא לא הלך כמו שדראקו ציפה, אולי זה יעבוד
עליה.

ג'יני טיילה במרתפים. לא היה לדראקו מושג מה היא מחפשת שם אבל
זה שהיא לבד שם בהחלט יהווה יתרון. דראקו הלך מעט אחריה, נזהר
שהיא לא תראה אותו.
"וויזלי!" הוא קרא כשראה שאין מישהו שעלול לשמוע אותם מסביב.
ג'יני הסתובבה אחורה בבהלה ונרגעה, פחות או יותר, כשראתה מי
קרא לה.
"מאלפוי, אם לא אכפת לך באמתי הנה בשביל שיעזבו אותי, לא כדי
לראות אנשים כמוך. אז עוף מפה, תודה" היא אמרה בהחלטיות
והסתובבה חזרה כדי להמשיך ללכת.
"היי, אני הצלתי אותך, את חייבת לי" הוא ציין בפניה. הוא עלה
על נקודה רגישה. היא הסתובבה חזרה ונעצה בו מבט.
"אז הלוואי והיית נותן לי ליפול" הקול שלה היה קר כמו קרח.
האפס המוחלט נראה חמים למדי לעומתו. דראקו לא התכוון לוותר.
"את פשוט חושבת שחבל שפוטר לא הציל אותך, כך היתה הזדמנות
להודות לו, נכון וויזלי?" הוא ידע שהוא פוגע בה, הוא ידע
שהיא אוהבת את הארי וידע שהעובדה שהוא לא מתייחס אליה היתה
תמיד פוגעת בה.
"טוב, תתמודדי עם המצב, אני לא פוטר, אני לא מציל את העולם
בשביל הכיף, מה שאומר שאת חייבת לי" הוא שילב את ידיו. הוא
הרגיש שהיא רוצה ללכת. הוא ידע שהיא היתה מעדיפה להיות בכל
מקום אחר, אבל היא לא זזה, מה שגרם לו לתחושה נוחה יותר. "ואני
חושב שאולי זה אפילו ימצא חן בעיניך".
"אני יודעת שזה לא ימצא חן בעיני".
"חשבתי שאת רוצה להיות חברה של פוטר" ציין דראקו עובדה שנדמה
לו שהיתה ברורה. הוא רק קיווה שהיא עדיין בתוקף. פיה של ג'יני
נפער, היא שמה לב לכך וסגרה אותו.
"אז" המשיך דראקו "לי יש איזה... אמ... ענין עם הגיבור
והבוצדמית ואני הנחתי, או בעצם, אני אוכל להיות בטוח שבעוד דקה
את תסכימי לעזור לי".
"ולמה זה?" היא הרימה גבה.
"כי אם תעזרי לי" אמר דראקו בשקט "פוטר יהיה מאוהב בך". הוא
קלע בול. ג'יני לא הגיבה אבל המבט המופתע בעיניה ידע שעוד רגע
היא תסכים.
"טוב..." אמר דראקו כשראה שהיא לא מתכוונת לענות "אני מניח שאת
יודעת איפה למצוא אותי" הוא התחיל ללכת לכיוון העליה לאולם,
משאיר את ג'יני לעמוד באותו מקום.
חמש... חשב דראקו ארבע, שלוש, שתיים, אחת.
"מאלפוי חכה" ג'יני רצה אחריו. "א-אני... אני אעזור לך" היא
אמרה במהירות. יותר נכון היה לומר: התנשפה במהירות. דראקו חייך
בשביעות רצון.
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" היא שאלה, קולה עדיין קר ועצבני.
"טוב... קודם כל צריך את הספר ואז"

דראקו ישב בחדר המועדון של סלית'רין וקרא ספר. שיקוי
השיקויים נראה מענין יותר מאי-פעם. הוא שלח מכתב הביתה וכעבור
שבוע קיבל את העותק החדש-לגמרי שלו. היישר מסימטת דיאגון.
הוא תכנן את כל הענין בקפידה. אסור שיראו שהוא וג'יני עובדים
ביחד כי גם ככה הרומנים שתפרו להם סיבכו את שניהם בצרות.
התוכנית היתה שיקוי אהבה עם שערה משיערות ראשה של וויזלי,
שיגרום לפוטר להתאהב בה. במקביל, כמה טיפות של שיקוי פחד במיץ
הדלעת של גריינג'ר יגרום לה לפחד נטישה, בתוספת עוד כמה
פאניקות נחמדות. הוא היה חייב את שיתוף הפעולה של וויזלי בכל
הענין כי, טוב, חוץ מהשערה, חבל שהוא יתאמץ כל כך להכין את הכל
לבד. עיני סלמנדרות מאוד מזיקות לעור הידיים.
חבל שסנייפ לא יוכל לדעת מזה. הכנת כל כך הרבה שיקויים מתקדמים
יזכו אותו במאה בטוח, גם בלי להשתתף בכל השיעורים בהמשך השנה.
למרות שהוא היה רגיל למאה בשיקויים.
הוא אמור ללכת אל הכיתה הריקה בסוף המסדרון בקומה השניה בעוד
כמה דקות, הוא קבע עם וויזלי באחת עשרה. חדר המועדון האפלולי
של סלית'רין התחיל להתרוקן. פנסי פרקינסון התקרבה אליו.
לא! לכי חתיכת מטומטמת חשב דראקו. אני צריך ללכת, אל
תתקרבי, אל תתקרבי.
אבל היא התקרבה...
"דראקו" היא שאלה בקול מתוק. הוא שם לב שמתחת לחלוק היא לבשה
מה שהיה אמור להיות גופייה סקסית ותוך כדי התקרבות היא פתחה
מעין... חריץ הצצה. הוא קיבל בחילה.
"חשבתי" היא המשיכה בקול מצועף. היא התקרבה אליו והתיישבה על
משענת הכיסא שלו, מאוד קרוב אליו. "אתה יודע... הנשף" היתה לו
הרגשה שהוא יודע מה היא מתכוונת לומר. הוא ידע מה תהיה
התשובה.
"אז... חשבתי" היא "במקרה" הניחה יד על זרועו. גלי הציניות
איימו להישפך עליה מכיוונו של דראקו, אבל הוא התאפק. "אולי,
אתה יודע" היא חייכה חיוך שגרם לה להיראות יותר כמו בולדוג
שחושף שיניים "תבוא איתי" היא אמרה בהדגשה.
"אני מצטער מאוד פנסי, אני חייב ללכת" הוא קם במהירות מהספה,
לוקח את שיקויי השיקויים ומפיל אותה הצידה תוך כדי.

"איפה היית?" שאלה ג'יני בזעף. היא עמדה בכיתה ריקה. הכיסאות
סביבה היו מורמים על השולחנות יחד עם הרבה מאוד קורי עכביש.
שכבה עבה של אבק כיסתה הכל.
"את לא רוצה לדעת" הוא התחיל "פנסי פרקינסון ניסתה להת- רגע,
בעצם אני זה שאמור לשאול את השאלות פה" .
פניה של ג'יני היו מוארים בלהבות התכולות שהיא הציתה בתוך קערת
מים על אחד השולחנות המפונה-מכיסאות. היא הרימה קדרה והציבה
אותה על הלהבה. הקדרה היתה מלאה מים.
"את שיקוי הפחד נתחיל להכין ביום שבו שיקוי האהבה יהיה מוכן"
אמר דראקו, מביט באש הכחולה.
ג'יני הביטה בו בפה פעור.
"איזה שיקוי פחד? על מה אתה מדבר?" היא בדקה את העמוד המסומן
בשיקויי השיקויים.
"ההוא בשביל גריינג'ר" הוא אמר כאילו זה מובן מאליו. ג'יני
נראתה מופתעת.
"לא אמרת כלום על לפגוע בהרמיוני!" היא קראה בכעס. "אני לא
מוכ-" היא הפסיקה כשדראקו שם יד על פיה.
"אם את רוצה שכל המורים ישמעו פשוט לכי לאמצע האולם הגדול" הוא
לחש בזעם. הוא האזין כמה שניות כדי לראות אם מישהו מגיע וכשראה
שלא, התרחק מג'יני.
"זה לא היה הכרחי" ציינה ג'יני בזעף, אבל סוף כל סוף בשקט. "לא
אמרת כלום על לפגוע במישהו" היא הוסיפה.
"אה, כן? ושיקוי אהבה לא פוגע באף אחד נכון?" אמר דראקו בטון
הציני ביותר שלו. ג'יני מלמלה משהו.
"א-אבל זה לא אותו הדבר, בשיקוי אהבה הארי רק-"
"רק יתאהב בך, כשהוא בעצם רוצה לאהוב מישהי אחרת" אמר דראקו
בקול שלא היה עד כדי כך קר. ג'יני הרהרה בכך כמה שניות.
"צריך את שיקוי הפחד רק כדי ששניהם יסבלו" אמר דראקו ברשעות.
"אבל אני לא רוצה שהם יסבלו" היא ענתה בטון מתחרט.
"אה, אה, אה, תזכרי שאת חייבת לי" הוא ענה בטון שבו מדברים אל
ילד קטן שעושה משהו אסור. כתפיה של ג'יני צנחו ביאוש.
"אבל תזכור" היא התחילה להציב תנאים "אם מישהו מהם נפגע, נפגע
פיזית אני מתכוונת, אני הולכת ישר אל דמבלדור, לא אכפת לי
שיעיפו אותי מבית הספר".
"ויש את הענין הקטן של ההתגנבויות" אמר דראקו, נזכר באותו יום
ליד הבקתה של שומר הקרקעות, "זה מאוד ירשים את המנהל".
"בוא נתחיל" אמרה וויזלי, מצביעה על הקדרה. השיחה התחילה להעיק
עליה.
"טוב" אמר דראקו בקול זועף ופתח את הספר בעמוד המסומן.
"זנגביל, שלם, חתוך לפרוסות" קראה ג'יני בקול, מציצה בספר מעבר
לכתפו. דראקו נאנח.
"ביצי רוחון אפר, דודאים!" היא המשיכה, הפחד מתגנב לקולה.
"איך נשיג את כל זה?" היא הביטה בדראקו בספק הולך-וגדל.
"או, זה פשוט".

"אם תופסים אותנו, אתה מת" לחשה ג'יני בזעף.
"גם את, סנייפ לא יתן לך לחיות" ציין דראקו בקרירות. שניהם
התגנבו לאורך מסדרון קרוב מאוד לכיתת שיקויים.
"זה לא יהיה הרבה יותר פשוט אם תשלח מכתב לבית שלך לבקש את
החומרים או משהו?" הציעה ג'יני.
"זה יהיה בטוח הרבה יותר אם פשוט תסתמי". ג'יני דרכה על רגלו
בכוונה, דראקו שלח בה מבט אזהרה והמשיך ללכת, מביט בה מדי פעם
בזעם.
"הנה זה" הצביעה ג'יני על הדלת משמאלם. זו היתה דלת עץ שמסמרי
ברזל עבים חיזקו את קורותיה. האור במשרד של סנייפ, עשרה מטרים
משם, דלק. הם יכולים להיכנס לצרות רציניות אם ימצאו אותם שם.
"חכי!" קרא דראקו ותפס בשרוול החלוק של ג'יני לפני שהספיקה
לנסות לפתוח את הדלת. "יש על זה איזה קסם נעילה מסובך, תני לי
לנסות" הוא התקדם, מזיז אותה הצידה.
ג'יני מלמלה משהו על אפליה של נשים כשדראקו ביצע לחשי פתיחה
מוזרים על הדלת. חריקה קטנה והמחסן היה פתוח בפניהם.
הם נכנסו פנימה והביטו סביב. שניהם לא פה אף פעם וזה היה מקום
מסקרן ביותר.
בקבוקים מלאים תמסות זוהרות נחו על מדפים לצד אבקות מנצנצות
ועיגולים קטנים חשודים במיוחד. שורשים שונים היו תלויים לייבוש
מעל משטח מיוחד ליד מנורת חימום, שהיתה גם הדבר היחיד שהאיר את
החדר.
קרניים היו תלויות מהתקרה ושיוו לחדר מראה מאיים מעט. דראקו
הציץ ברשימה שבידו.
"דודאים קצוצים, אם יש אז לא מיובשים" הוא קרא, ג'יני סרקה
במהירות את אגף השורשים. באחת הצנצנות נחו פיסות דודא. דראקו
הושיט לה שקית והיא לקחה חופן בעזרת כף גדולה והכניסה את השקית
לשקית נייר יותר גדולה שניצבה על הרצפה.
"פיסת קרן של חד-קרן" הוא המשיך. חתיכה מקרן לבנה זוהרת
שהשתלשלה מהתקרה סיפקה אותו.
הדרישה לביצי רוחון אפר נענתה על ידי שקית מלאה כדורים אדומים
בוהקים. בדיוק כשג'יני הרימה את השקית נשמע מהחוץ קול צעדים
ופיזום מזייף של מוזיקה מאיימת.
"מהר! לכאן!" קראה ג'יני, תפסה את דראקו בצווארון הגלימה ומשכה
אותו אל כוך נסתר וקטן הרבה יותר מדי מאחורי חבית.
"את-יכולה-לקום-ממני" אמר דראקו בקושי רב, ג'יני לחצה על
הצלעות שלו. בתגובה היא קמה ונתנה לו מכה בתוספת "סתום
מאלפוי".
כמה שניות אחר כך סנייפ נכנס למשרד, מפזם לעצמו משהו.
"עכשיו" קולו של סנייפ היה משבר רעות ממש כמו איש בברדס שחור
עם חרמש ביד שעומד מולך. "מה אני צריך מפה?". הוא חיטט זמן קצר
בצנצנות ואז נזכר. דראקו שם לב שיש לו נטייה לדבר אל עצמו.
"כמובן, ריר דרקונים". למרבה האימה, הוא ניגש היישר אל החבית
מאחוריה התחבאו דראקו וג'יני. עוד כמה צעדים והוא היה רואה
אותם. דראקו חשב במהירות והביט בג'יני המבועתת לידו. הוא פשט
את חלוק בית הספר שלו. מדי בית הספר מתחתיו היו מסוג איכותי
במיוחד.
הוא דחף את ג'יני אל הרצפה, שהיתה מאבן שעכשיו היתה מקפיאה
למדי, נשכב לידה וכיסה את שניהם בגלימה השחורה.
שניהם התקפלו כמה שיותר מתחת לבד השחור, שאמנם היה במידה של
דראקו ולכן ארוך, אבל לא הסתיר היטב את רגליהם שהיו כמה שיותר
קרובות לקיר, לפחות כך הם קיוו.
"אכפת לך להפסיק לנשוף עלי? תודה" אמר דראקו בלחישה לג'יני.
היא היתה, כמוהו, מתחת לגלימה ומרוב שהיתה קרובה הוא היה יכול
לראות רק את עיניה, שהיו קרועות בפחד, ועד קצת מתחת לסנטרה.
קצוות שיער אדמונית במיקום אסטרטגי גרמה לו לרצות להתעטש.
בתגובה הוא נענה בבעיטה ברגלו הימינית. קולו המזמר כרגע של
סנייפ התקרב אליהם עוד יותר.
נשימתם של השניים מתחת לגלימה נעצרה כשנשמע קולו המצמרר של
סנייפ: "תראו, תראו. מה יש לנו כאן?".

פרק חמישי: טביעה

"תראו, תראו. מה יש לנו כאן?" סנייפ התכופף והרים מהרצפה חתיכה
קטנה של
דודא. דראקו וג'יני נשפו בהקלה, אך בשקט.  
סנייפ המשיך להתקדם, נטל מצקת ובקבוק מאחד המתלים על הקירות,
פתח את
החבית, מניח את המכסה על המקום שבו שיערו של דראקו היה מפוזר
על הרצפה,
מה שגרם לתוצאה מכאיבה למדי בשביל מישהו בלונדיני אחד במרתפים.
הוא
התאפק מלשחרר צעקת כאב כשסנייפ מילא את הבקבוק בריר צמיגי, שלא
דראקו
ולא ג'יני ראו, ואז סגר את החבית והתרחק משם.
דראקו סובב את ראשו בזהירות מתחת לגלימה והציץ אל הדלת. סנייפ
סגר אותה
ומשום מה לא נעל. היה זה סימן שהוא מתכוון לחזור.
"בואי" אמר דראקו בטון קר, לוקח את הגלימה שלו ולובש אותה.
ג'יני קמה
מהרצפה, השקית עם המצרכים עדיין בחיקה, ויצאה אחרי דראקו.

"זה היה ממש קרוב" התנשפה ג'יני רבע שעה לאחר מכן, מתיישבת על
שולחן
בכיתה הנטושה. דראקו לא הגיב אלא קצץ את הקרן והוסיף לחמש
כוסות מים
שהרתיח בקדרה הריקה.
"אם את רוצה להועיל תחתכי פרוסות מזה" הוא זרק לה את שקית
הביצים.
"אני לא רוצה להועיל, אתה מכריח אותי" היא העלתה את מהעובדה
שעיצבנה
אותה כל השבוע.
"אז עכשיו אני מכריח אותך לפרוס את אלה" הוא שלח בה מבט מאיים.
לא נראה
שג'יני מתרשמת במיוחד אבל היא לקחה סכין והתחילה לחתוך את
הביצים
האדומות.

דראקו חזר אל חדר השינה בשעה אחת. הוא היה עצבני מאוד. הוא
נחתך באצבע
וכולו הריח מזנגביל. הוא פתח בתנופה את דלת החדר ושיחרר אנקת
תדהמה
קטנה.
פנסי פרקינסון שכבה על המיטה שלו, לבושה בפיג'מת סאטן שחורה,
שכללה
גופייה ומכנסונים שחורים, שניהם קצרים באופן שהיה יכול להיות
מושך אילו
היה מתאים למי שלבשה אותם.
"מ-מה את עושה פה?" הוא שאל בתדהמה. פנסי נשענה על מרפקה האחד,
פניה
פונים אליו. הוא עדיין נשאר בכניסה לחדר, מתפלל שהיא תעוף משם.

"זה לא ברור?" היא שאלה בטון שבו היא השתמשה יותר מדי פעמים
בזמן האחרון
ליד דראקו. פנסי אמנם לא היתה כל כך מכוערת, אבל היא היתה
טיפשה ומעצבנת
למדי. דראקו לא סבל אותה.
"איפה קראב וגויל?" הוא שאל בקול שכבר לא גמגם אלא היה קר
כרגיל. נראה
שהוא התגבר על ההלם והיה פשוט נכון להעיף אותה משם וכמה שיותר
מהר יותר
טוב.
"תתפלא מה אפשר לעשות עם שתי קערות מוס שוקולד וקרשי רצפה
חלשים במיוחד"
היא הביטה בו במבט מצועף. "ועכשיו" היא הוסיפה בחיוך מתוק, קמה
מהמיטה
ומתקרבת אליו בצעדים שניסו להבליט את רגליה הארוכות.
"עוד לא ענית לי, אתה בא איתי לנשף?" היא עמדה עכשיו ממש
לפניו. הדלת
נטרקה מעצמה עוד קודם ולכן נותר לו רק מרחב קטן כדי להתרחק
ממנה אחורה.
הוא כבר הרגיש את העץ של הדלת לוחץ על גבו.
"את אף פעם לא תתיאשי נכון?" הוא נאנח. פנסי נראתה נעלבת לרגע
ואז
הבליגה והמשיכה להתקדם, מניחה יד אחת על כתפו.
"נו באמת דראקו" היא אמרה בטון מתפנק "אתה לא יכול להשאיר אותי
ככה,
תלויה באוויר" היא הושיטה אצבע אחת והעבירה אותה מבסיס צווארו
עד מעט
מעל קו החגורה. הוא השמיע קול בליעה קטן וניסה לזוז הצידה כמה
שיותר מהר.
"א-אני הולך עם מישהי" הוא גמגם, זז במהירות ימינה וקדימה כך
שעכשיו היא
היתה קרובה לדלת והוא עמד לפניה. פנסי נראתה נעלבת.
"טוב..." היא הביטה בו בעיני עגל המובל לשחיטה. "אם אתה לא
רוצה ללכת
איתי, לא צריך" היא ייבבה ואז פתחה את הדלת ויצאה משם כדי
לבכות לבלייז
שדראקו לא רוצה אותה.
דראקו נאנח בהקלה. זה לא שהוא לא רצה לצאת לנשף, זה שהוא לא
רצה לצאת
איתה. אבל היא היתה היחידה שהציעה לו לצאת לנשף. היא
הסלית'רינית היחידה
שלא היה לה אכפת שכולם לא סובלים אותו. הוא ידע שהיא לא אוהבת
אותו בגלל
שיש לו אופי מדהים או חוכמה נשפכת, טוב, לפחות הוא יכול להיות
בטוח שהוא
עדיין נראה טוב.
הנשף. הוא חייב למצוא בת זוג. השאלה היא מי תרצה ללכת איתו?
טוב, ברור
היה שהוא דראקו מאלפוי. חתיך, עשיר, חכם, עשיר, ציני ומרושע,
וכמובן:
עשיר. קיימת גם העובדה שכולם בטוחים שהוא מאוהב בוויזלי, או
שהוא הומו
(הטענה שלו היתה שהם מקנאים בזה שיש לו טעם בבגדים). זה לא
הועיל במיוחד.

שיקוי האהבה היה אמור להיות מוכן, למרבה צערו של דראקו, אחרי
הנשף. או
ליתר דיוק: בדיוק בזמן הנשף. את שיקוי הפחד דראקו יתן
לגריינג'ר ביום
למחרת, כדי לא לגרום לזה להיראות חשוד בפני כל המורים.
עכשיו הוא ישב בכיתה הריקה בה הציבו הוא וג'יני את הקדרה מלאת
השיקוי.
המים ברובם התאדו ועכשיו שכבה בקדרה רביכה סמיכה ודביקה בצבע
אדום בוהק.
מי אמר שאהבה היא דבר יפהפה?
השעה היתה עשר בלילה והשמים השחורים שנשקפו מחלונות הכיתה
האפלולית היו
שחורים וזרועי כוכבים. ירח דק השקיף עליהם. הירח השתקף באגם,
שנראה יפה
ורגוע, ושיקף הרבה ניצוצות קטנים ולבנים. הכל נראה מאוד מזמין,
אז הוא
החליט לצאת לטיול קטן שאולי יכלול גם שחיה.
הוא ירד בריצה אל המרתפים, מתעלם מהאנשים בחדר המועדון שנעצו
בו עיניים,
לקח את בגד הים שלו (מכנסי גלישה שחורות עם שרוך דקיק וכסוף
במקום
חגורה) ולבש אותו מתחת לגלימת הוגוורטס עם חולצה קצרה. ממילא
הוא התכוון
לעשות מקלחת אחרי זה והחופש כבר התחיל והוא יכול ללכת לישון
בלי הדאגה
שהוא יאחר לשיעור למחרת.

הוא יצא אל המדשאות. לא היה כל כך קר והשלג היה אמור לרדת רק
עוד שבוע.
זה היה מושלם. הוא הלך אל האגם, מביט סביב אל השיחים הכהים.
הכל היה ריק
למדי.
הוא פשט את הגלימה והחולצה ונכנס אל המים. המים היו קרירים
ונעימים.
דראקו שחה במעגלים כמה זמן, צולל מדי פעם להרטיב את הראש שלו.
הוא כבר
כמעט התכוון לצאת כשראה במרחק דמות הולכת בהתגנבות. הוא חשב
שעדיף
להישאר עוד טיפה במים.
עברה רבע שעה של ציפה ושחיה ודראקו כבר עמד לצאת כשלפתע משהו
תפס ברגלו.
הוא הרגיש שהמשהו הזה מושך אותו למטה ונאבק ובעט כדי למנוע את
זה. הוא
ראה דמות רצה במהירות אל שפת האגם ומניפה שרביט. הוא הביט
בבהלה אחורה
כדי לראות ראש רכיכתי ענקי מציץ מהמים, ומקור פעור. הדיונון
הענק.
הדיונון משך אותו יותר ויותר קרוב אל פיו הפעור כשהדמות על שפת
האגם
צעקה שתק. הדיונון קפא.
אבל הוא המשיך לאחוז ברגלו של דראקו וכשהחיה הענקית שקעה אל
מצולות
האגם, דראקו שקע איתה... הוא רק יכול להוציא בועות ולנופף
בידיו ביאוש
לפני שהכל נהיה שחור...  

ג'יני היתה צריכה ללכת לטפל בענין ההוא... היא יצאה אל המדשאות
ואל מקום
המפגש הרגיל ליד הבקתה של שומר הקרקעות. אחרי שסיימה את הענין
היא חשבה
ללכת לחשוב קצת בטיול מסביב לאגם. כשהתקרבה לאגם ראתה את
הדיונון הענק
מחזיק באחת הזרועות שלו דמות. היא ידעה מי זה וידעה שמה שהיא
עמדה לעשות
יעצבן אותו, אבל היא הניחה שהוא מעדיף לא למות. היא לקחה את
השרביט שלו,
שהיה מונח על שפת האגם ליד חולצה וגלימה, וביצעה לחש שיתוק.
היא הבינה שזה היה צעד מוטעה כשמאלפוי התחיל להיגרר עם גופת
הדיונון
המשותק אל תוך המים.
בלי לחשוב יותר מדי היא קפצה אל המים, שוחה במלוא המהירות. היא
לקחה
נשימה עמוקה וצללה אל האגם, מחפשת כמיטב יכולה את דראקו במים
הכהים.
משהו בהיר וקרוב מאוד אליה צד את תשומת ליבה. היא תפסה בידו של
דראקו
ושחתה איתו אל החוף, מניחה אותו על החול שעל שפת האגם.
היא התנשפה כמה מאיות שניה ואז קלטה שהוא לא נושם.
היא נזכרה  בקיץ, בחופש הגדול. אבא שלה התעקש שכחלק מהבנת
המוגלגים כל
המשפחה צריכה לעבור קורס של רפואת מוגלגים. "זו תהיה רפואת
העתיד" הוא
אמר בהתלהבות.
בקורס עזרה ראשונה שאליו הלכו היא, רון פרד וג'ורג' עם אימם
היא למדה
לעשות החייאה, ואת זה היא עמדה לנסות לעשות עכשיו.
היא סתמה את אפו של דראקו, לקחה נשימה עמוקה, ניסתה לשכנע את
עצמה שזה
למטרה טובה (אם השארת מאלפוי כלשהו בחיים נחשבת מטורה טובה)
ואז פתחה
מעט את פיו והצמידה את שפתיו אל פיה.
היא ניסתה זאת פעמיים, ואז חמישה עשר עיסויי לב. אחרי פעמיים,
זה עבד.
דראקו השתעל הרבה מאוד מים והתחיל לנשום בכוחות עצמו.

"את... יכולה..." הוא לחש לג'יני. כל הגוף כאב לו כאילו נמחץ
על ידי סלע
או... או נגרר לאמצע האגם על ידי דיונון ענק. "יכולה... לעזוב
אותי...
עכשיו" הוא נאנק ושקע חזרה אל החול. ג'יני הביטה בו בעיניים
מבוהלות.
"אתה כמעט מתת" היא אמרה בזעזוע. דראקו היה מטושטש מכדי לחשוב.
כאב לו
מאוד הראש, האף שלו היה מלא מים וכרגע הוא גם שכב חצי ערום
ורטוב למדי
על יד האגם כשאהובתו לפי טענתו של חצי בית הספר הרגע....
אוי ואבוי חשב דראקו כשההכרה הגיע למוחו. אמנם היא הצילה את
חייו אבל
היא גם כמעט נישקה אותו בדרך. לא כמעט, בעצם...
היא ישבה לידו במבט אומלל. זה לא שהיא לא דאגה לו. עד כמה שהיא
לא סבלה
אותו, ובזמן האחרון היא בהחלט לא סבלה אותו, היא לא יכלה הרי
לתת לו
למות. אבל למה המוגלגים לא יכולים למצוא שיטות טובות יותר
להציל אנשים?
ולמה היא לא למדה עזרה ראשונה של קוסמים?
דראקו הצליח להגיע לתנוחת ישיבה. הוא ירק עוד קצת מים הצידה
ואז הביט אל
האגם, שחזר להיות רגוע כמו לפני שלושת-רבעי השעה.
"תודה וויזלי" הוא אמר, מתגבר על הבושה. אם לה היה את האומץ
להודות לו,
למה שהוא ישתפן בגלל וויזלית ענייה אחת?
"צריך להביא אותך למרפאה" היא אמרה בקול חלוש. דראקו ניסה לקום
בלי
ליפול חזרה אל הקרקע.
אחרי חמישה ניסיונות זה הצליח. ג'יני עזרה לו ללבוש את הגלימה
ותמכה בו
כשניסה ללכת עד המרפאה, בפעם השניה בחודש הזה.

מדאם פומפרי פתחה להם  את הדלת אחרי הרבה מאוד דפיקת. היא לבשה
חלוק
לילה כחול והבעה זעופה מעט.
"שוב אתה?" היא נאנחה. מביטה בדראקו וג'יני הרועדים-מקור. היא
זזה הצידה
כדי לאפשר להם להיכנס. הם התיישבו על המיטה הקרובה ביותר, כמה
שיותר
רחוק אחד מהשני. מדאם פומפרי נתנה לכל אחד מהם שמיכה וביקשה
מהם להסיר
את הגלימות שניתן היה להסיר. דראקו ישב עכשיו על המיטה, לובש
חולצת
טריקו שחורה שבדרך כלל היתה פיג'מה ובגד ים. ג'יני נשארה במדי
בית הספר
שלה. שניהם היו עטופים בשמיכות צמר עבות. שפתיה של ג'יני הפכו
לכחולות
למרות השמיכה ודראקו ניסה לבדוק אם הבהונות שלו זזות כמו שצריך
כשמדאם
פומפרי דחפה להם ליד כוס עם נוזל שהעלה אדים.
שניהם בלעו את השיקוי בבת אחת. השיקוי היה חם מאוד וגרם לשניהם
להוציא
עשן מהאוזניים במשך כמה דקות. דראקו הביט אל הקצה השני של
המיטה. זה היה
נראה כאילו שיערה של ג'יני בוער עם כל העשן. הוא גיחך לעצמו.
"מה כל כך מצחיק?" היא שאלה בטון עצבני, מביטה על עצמה כדי
לוודא
שהאפודה עדיין מסתירה את מה שהחולצה הלבנה היתה עלולה לחשוף.
הכל היה
בסדר.
"שיטות ההחייאה שלך מאוד מענינות" הוא ציין בציניות. ג'יני
הסמיקה בכעס.
"אבל זה הציל את החיים שלך נכון? אז תגיד תודה ותשתוק!" היא
נופפה בזעם
בידה.
"מה קרה ל'תהיה יפה ותשתוק?".
ג'יני לא יכלה ולא רצתה להגיד לו שהוא כבר יפה, אז היא שתקה
ובהתה
בברכיה. הוא חיכה שמדאם פומפרי תתרחק בשנית לפני שאמר:
"עוד לא סיימנו עם השיקוי" היא אמר, בוחן את שיערה, זה שחתיכה
ממנו
אמורה להיות מרכיב בשיקוי. כשהוא היה רטוב היה לו צבע אפילו
עוד יותר
יפה. אדום כהה כמו דם או ורדים, רק יותר חום.
"אני מציעה" אמרה מדאם פומפרי, חוזרת עם חלוקיהם שעברו קסם
ייבוש, "ששניכם תלכו למיטות ותשנו קצת. להסתובב בחוץ באמצע
הלילה, באמת,
איזה עוד שטויות כבר יעשו..." היא ניענעה בראשה ביאוש.

דראקו ישב על אחד הכיסאות הישנים מול הקדרה. השיקוי יהיה מוכן
מחר,
בדיוק בשעה שתים עשרה בלילה.
ג'יני ישבה על השולחן והביטה בקדרה.
"מאלפוי" היא התחילה "אני לא רוצה לעשות את זה" היא נדנדה את
רגליה מעבר
לקצה השולחן.
"חשבתי שאת אוהבת את פוטר" הוא אמר, מביט אליה בקרירות.
"נכון" היא ענתה, מביטה הצידה כדי להימנע מלפגוש בעיניים
האפורות, שהיו
די מטרידות. "ובגלל זה אני לא רוצה לפגוע בו". תוך כדי דיבור
היא קמה
מהשולחן והלכה אל עבר הדלת.
"אל תשכחי" אמר דראקו, קם מהכיסא והולך לעברה. "שאת חייבת
לי".
"חייבת לך מה? הרי אתה עזרת לי פעם אחת, אני עזרתי לך פעם...
אנחנו
תיקו" היא נעצרה במקומה והביטה בקדרה כשדראקו התקרב אליה יותר
ויותר.
"לא... את חייבת לי משהו אחר" חיוך שטני קטן הופיע בזוויות
פיו.
הוא עשה עוד צעד אחד קדימה ואז התכופף אל ג'יני, מניח יש אחת
על עורפה.
"לא מאלפוי" מלמלה ג'יני "זו היתה רק החייאה..." פניו עכשיו
ניצבו במרחק
חצי סנטימטר מפניה.
"או... את כן חייבת לי... את הבטחת" היא הביטה באפור בתוך
עיניו, כמו
עננים של לפני סערה. "את פשוט אמרת מהתחלה שתתני לי" הוא הושיט
את ידו
השניה אל מאחורי ראשה.
נשמע קול משיכה קטן וג'יני קפצה אחורה במהירות, משפשפת את
אחורי ראשה.
"שערה" סיים דראקו בחיוך מתוק.
"מאלפוי!" היא קראה, לחייה מאדימות מזעם.
"את התחייבת לעזור, זה כולל גם שערה" הוא ציין את העובדה
בפניה.
"אבל אמרתי לך שאני לא רוצה!" פניה התאימו לשיערה עכשיו. מה
שלא עשו
הנמשים עשה הזעם.
"חבל" הוא לקח את השערה וזרק אותה אל תוך הקדירה שהיתה מלאה
בנוזל אדום
וצמיג. השיקוי פצפץ קלות ואז הפך לורוד שקפקף.
"מחר זה יהיה מוכן" הוא הביט בקדרה והאש התכולה מתחתיה השתקפה
בעיניו
וגרמה להן להיראות יותר קרות. "כדאי לך מאוד לא לספר על זה
לפוטר או
שאני נשבע לך וויזלי, אם את חושבת שסבלת אי פעם בחיים שלך,
הסבל שתסבלי
אם תספרי לפוטר יגרום לכל השאר להיראות כמו הבית שלכם לעומת
הבית שלנו"
הוא חיכה שהיא תצא וסגר את הדלת.

עכשיו היה לו זמן לשכב קצת על המיטה שלו, שהיתה עכשיו נקייה
מכל פנסי עם
פיג'מה, ולחשוב על הנשף שאמור להתקיים בתוף פחות מעשרים וארבע
שעות.

פרק שישי: נשף חג המולד.

דראקו התעורר בבוקר למחרת כשרעש של 'בום' גדול נשמע מהמיטה על
יד. הסתבר
שקראב נפל תוך כדי שינה.
שלושת המחשבות הראשונות שהגיעו להכרתו היו: הנשף, אפילו גויל
הולך עם
מישהי ולמה לעזאזל קראב לובש חוטיני. לא בהכרח בסדר הזה.
הוא קם בקפיצה מהמיטה אחרי שקילל את קראב המרעיש בקללת שיתוק
והלך
להתלבש.

את רוב היום הוא העביר בקריאת ספר, תהייה משועממת וניסיות
כושלים
לסילוקה של פנסי מהמרחב האישי שלו. בשעה שבע וחצי הוא הלך
ללבוש את
גלימת הטקס החדשה שלו (הוא לא היה מוכן שיראו אותו פעמיים עם
אותו בגד),
שהיתה בצבע שחור עם אבזם כסף עגול ופס כסוף לאורך המכפלת. אם
כבר ללכת
לבד אז ללכת בסטייל, ושפנסי תאכל את הלב.

השלג שירד ביום אתמול כיסה את כל החלונות באולם הגדול בכפור
נוצץ. שנים-
עשר עצי חג-מולד שמקושטים בנטיפים זהובים, באורות כחלחלים,
בשרשראות
ארוכות של קרח שנראה כמו יהלום ובאריזות קטנות של ממתקים ניצבו
שם.
האולם בשעה זו כבר היה מלא באנשים. רובם לבושים בהידור, מחפשים
את
חבריהם או מפלרטטים עם בני זוגם. במקום שולחנות הבתים היו,
כרגיל, כמאה  
שולחנות קטנים עם מקומות לשנים-עשר אנשים.
דראקו התיישב בשולחן עם תלמידי החמישית מסלית'רין. פנסי,
הסתבר, יצאה עם
נוט ונעצה כל רגע מבטים עורגים בדראקו. מדיאה גם ישבה שם. זו
היתה פעם
ראשונה בהרבה זמן שהוא לא התעלם ממנה לגמרי. היא לבשה גלימת
טקס ממשי
בצבע תכלת שהבהיקה בברק עמום ויצאה עם טיילר קמלוט משנה שישית.

היא שלחה בדראקו מבט קריר מעיניים בצבע תכלת עמוק, תוך הישענות
על כתפו
של קמלוט. דראקו הביט סביב אל השולחנות האחרים. פוטר וגריינג'ר
היו שם,
צמודים אחד לשני כמו לשלוש לחסה שלו. שני הוויזלים הנטושים
ישבו מולם.
רון ישב לצידה של תלמידת רביעית מתולתלת מהפלפאף וג'יני היתה
עם טרי בוט
המעצבן מרייבנקלו.
"נו דראקו" התחילה מדיאה, מניחה את ידה על ידו של טיילר
'במקרה'. קמלוט
המעצבן יכל רק לחייך חיוך מלא בשיניים מושלמות להגעיל. "איפה
בת הזוג
שלך?" היא חייכה חיוך מתוק.
"אה... היא... אין לי מושג איפה היא" הוא מלמל ואז קם מהשולחן
ואמר בקול
החלטי "אבל אני חושב שאני אלך לחפש אותה".

הוא יצא מהאולם הגדול. העובדה שמדיאה היתה עכשיו צוחקת עליו,
מסתובבת עם
מישהו שהיה הרבה יותר מקובל מדראקו (הוא שנא להודות בזה)
וגורמת לכל
הנוכחים באולם לסובב את ראשם אחריה. זה היה יותר מדי בשביל
דראקו והוא
לא התכוון לסבול את זה.
הוא יצא אל הגינה, שהוצבו בה כמה ספסלי אבן ושיחי ורדים
מקושטים
במנורות. הוא התיישב בכבדות על ספסל וניסה לחשוב על התוכנית
שתכנן אתמול
בערב.
הוא יקח בקבוק של שיקוי בשניה שהוא יהיה מוכן, ויטפטף טיפה
לבקבוק
הבירצפת של פוטר. ברגע שהוא יראה את וויזלי הוא ירגיש שהוא לא
יכול
להתקיים בלעדיה ויחפף את גריינג'ר לכל הרוחות.
היא אמנם תהיה מדוכאת אבל זה יהיה כלום לעומת פחד הנטישה שהיא
תקבל אחרי
שתיית כמה לגימות של חלב או משהו כזה, מעורב בשיקוי פחד.
שיקוי פחד שהוא עוד לא הכין.
הוא קם במהירות מהספסל, והתחיל לרוץ אל עבר דלתות הכניסה, מפיל
בדרך שני
הפלפאפים. הוא רץ כל הדרך למרתפים, ואל הארון שלו שבו שמר
מרכיבים
לשיקוי הפחד. הוא אסף את כולם אל תוך שקית נייר ואז המשיך
לרוץ, עדיין
בגלימת טקס שגרמה לפניו להיהפך אדומות מחום, אל הכיתה הנטושה.
הוא נבהל כשראה שמישהו ישב על השולחן בכיתה.
"את רודפת אותי או משהו?" הוא שאל את הילדה הג'ינג'ית שישבה על
השולחן,
לבושה בגלימת טקס זהובה.
"לא, רק רציתי לוודא שלא תעשה משהו טיפשי, כמו להשתמש בשיקוי
למשל" היא
קיפצה מהשולחן.
"לכי לשבת עם בוט המפגר למטה ותעזבי אותי, ואת השיקוי, בשקט"
הוא ניסה
לעבור אל הקדרה. ג'יני חסמה את דרכו.
"אתה יכול ללכת לאזקבאן על זה אתה יודע" ציינה ג'יני, מונעת
ממנו לדרוך
לה על הרגל כדי לעבור.
"על מה? הכנת שיקוי אהבה? זה חוקי לגמרי".
"כן, אבל לא כשאתה משתמש בו באמ... נסיבות כאלו".
"תשתקי ותעופי טוב? תודה" הוא דחף אותה הצידה.
"אתה לא..." קולה עלה לטון גבוה הרבה יותר "לא! מאלפוי תעזוב
אותי,
אתה לא תשתמש בשיקוי ה-"
ג'יני הפסיקה לדבר כשדראקו שיתק אותה. הקללה הזו מתחילה להיות
שימושית
במיוחד.
הוא עבר את וויזלי, שכרגע שכבה על הרצפה והביטה בו בפחד, מפני
שזה הדבר
היחיד שיכלה לעשות, לקח את הבקבוק מכיסו ומילא אותו בשיקוי
הורדרד.
"עכשיו" התחיל דראקו, פונה אל ג'יני המשותקת, "את לא תעשי
בעיות?" הוא
הרים את שרביטו "כי כמו שאמרתי, אם רק תעזי לגלות לפוטר... או
לאחד
המורים, יהיה מאוד חבל שאימא שלך תצטרך לשלם על לוויה". היא
שיחרר אותה.
"מאלפוי אני נשבעת לך שא-"
"אה, אה, אה. את לא רוצה שאני אשתק אותך שוב נכון? וחוץ מזה,
תספרי משהו
למישהו ואת שותפה לפשע" הוא הכניס את ידו לכיס והרגיש את
החמימות של
הבקבוק שהיה מלא בנוזל כנגד אצבעותיו.
"ועכשיו" המשיך דראקו "אם כבר... תעזרי לי להכין את שיקוי
הפחד?" הוא
השתמש בקסם ציחצוח על הקדרה שעד כה הכילה את שיקוי האהבה ואז
חיטט בשקית
שג'יני שמה מתחת לשולחן שבוע קודם לכן והכילה את המרכיבים
שגנבו מהמחסן
של סנייפ, את ספר השיקויים של דראקו ואת שיקויי השיקויים.
"לא!" ענתה ג'יני בזעם, משלבת את ידיה ומסתובבת.
"אז עופי מפה, עלולים לשמוע אותך".
ג'יני יצאה, זועמת, טורקת את הדלת אחריה ודראקו נאנח ביאוש.
הדבר האחרון
שהתחשק לו באותו רגע היה שוויזלי תעשה הצגות של צדיקה טהורה
ומיוסרת
ותספר לפוטר, או יותר גרוע, תגיד לאחד המורים.
כמה שניות אחרי שהדלת נטרקה אחרי וויזלי, היא נפתחה בשנית
בחריקה. דראקו
קפץ לפני הקדירה כדי להסתיר אותה בדיוק מאית שניה לפני שמדיאה
נכנסה
פנימה.
היא חייכה את חיוכה הציני והמושלם הרגיל.
"אתה יודע דראקו, אתה לא צריך להסתיר את הקדירה, אני יודעת מה
יש לך שם"
היא צעדה צעד קדימה, במעין התגרות.
"אם באת כדי לוודא שאת צודקת אז את צודקת, מאושרת? אז עופי מפה
גם את"
קרא בזעם. מדיאה הרימה גבה במבע לא-מאמין.
"לא באתי לראות מה יש לך שם, באתי לדבר איתך" היא צעדה עוד צעד
קדימה.
"חשבתי שאת שונאת אותי" הוא זז הצידה כדי לאפשר לה להתיישב על
אחד
הכיסאות. היא ישבה באציליות, כמו חתולה. כשהמבע הזה על פניה
וגלימת הטקס
שלה יושבת עליה באופן מושלם כל כך. היא נראתה כמו פסל יווני.
"מה את רוצה? ואיפה החבר הקטן שלך?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אויש, דראקו, אל תהיה כל כך לחוץ. אמרתי לטיילר שאני הולכת
ל... אמ...
חדר ישיבות" היא אמרה בקלילות "ואני כן כועסת עליך, אבל אל
תדאג, אני לא
אגלה על התוכנית הקטנה שלך... מה קרה? מקנא בגריינג'ר?" היא
חייכה
בקרירות, נראית רעננה כמו בפרסומת למסטיק מנטה.
"שתקי" הוא דיבר בטון חסר-סבלנות למדי.
"סתם רציתי לדעת... אמרת שאין לך שום ענין עם וויזלי, ושאתה לא
סובל
אותה, אז למה אתה מסתובב איתה כל כך הרבה?" היא העבירה את רגלה
השמאלית
מעל רגלה הימינית וזרקה את שיערה לאחור.
"או... אה... היא... עוזרת לי להכין את השיקוי" הוא מלמל
במהירות. חיוכה
של מדיאה הפך לזדוני.
"גם באמצע הלילה ליד האגם?" היא אמרה במתיקות. דראקו החוויר.
"לא!" הוא קרא בזעם. "אני יצאתי לבד.. היא פשוט... היתה שם".
מדיאה היתה
היחידה שלידה דראקו גימגם. היא היתה היחידה שהעזה להתנהג אליו
באותו יחס
שבו התנהג לאחרים.
"היתה שם באופן מענין ביותר" חיוכה של מדיאה הפך למרושע יותר,
ואז היא
קמה מהשולחן ונעמדה פנים-אל-פנים עם דראקו.
פנים-מאוד-קרובים-אל-פנים.
"אתה יודע" היא לחשה, מחייכת במתיקות כמו שד שבזה הרגע עומד
לצפות באדם
שעומד ליפול אל תהום
"אני יכולה לעשות אותך אומלל דראקו, אומלל יותר ממה שאתה
עכשיו. אני
יכולה לסבך אותך בצרות שלא חלמת שתעשה אותם" הקול שלה היה לוחש
וארסי,
כמו נחש, נחש שנראה כמו גרסה משופרת של חווה...
"אז תחשוב טוב עם מי אתה מתחבר דראקו... ותהנה בנשף" היא
התקרבה את
המרחק הנותר בין ראשיהם, הניחה יד על כתפו, נישקה אותו נשיקה
ארוכה ואז
יצאה מהחדר, משאירה בתוכו דראקו מאלפוי אחד מהורהר למדי.

השיקוי היה מוכן אחרי שעה, ואז היה לדראקו זמן "ליהנות" מהנשף.

הוא ירד חזרה אל האולם הגדול, שם כבר אנשים היו בשלבי סיום של
ארוחת
הערב. הוא הספיק לאכול חתיכת עוף ותפוח אדמה (ברוטב פלפל) לפני
שכל
המנות העיקריות התנדפו מהצלחות. דראקו החליט שזה בדיוק הזמן
המתאים
להשתמש בשיקוי ולכן קם ממקומו, מתעלם מכדור גלידת השוקולד
שהופיע לו
בצלחת, והלך אל השולחן בו ישבו פוטר, גריינג'ר שני הוויזלים
ובני זוגם
שנראו מאוד לא מרוצים, ועוד שני זוגות מגריפינדור ורייבנקלו
ודיברו על
שיעורי בית לחופש. הוא העמיד פנים כאילו הוא מתכוון ללכת להציק
להרמיוני
ותוך כדי טיפטף כמה טיפות שיקוי לתוך כוס מיץ הדלעת של הארי.
ג'יני היתה היחידה בשולחן שראתה מה דראקו עשה אבל היא רק הביטה
בכוס
במבט עצוב וזועם ולא אמרה כלום.
"תראו מה יש לנו פה" הוא התכופף אל הרווח בין הכיסאות של פוטר
ווויזלי.
"עוף מפה מאלפוי" אמרו הארי ורון באותה שניה.
"רק רציתי לאחל בהצלחה לזוג המאושר" הוא חייך אל הארי
והרמיוני, שנעצו
בו מבט רווי שנאה. הוא הלך הצידה כדי לחכות ולראות מה יקרה.

הוא הביט כמה דקות כשפוטר טעם חתיכת עוגה, ואז הרים את כוס
המיץ שלו
ושתה.
הוא אף פעם לא ראה השפעה של שיקוי אהבה אבל הוא רק קיווה שזה
לא יהיה
בולט מדי, ואכן. הוא פשוט שתה, והניח את הכוס. דראקו שם לב
שמיד אחרי זה
הוא נעץ מבט ארוך בג'יני, שהביטה אל דראקו בחזרה בזעם.
עכשיו דראקו היה רגוע. השיקוי חייב להשפיע. השיקוי השפיע.
ואז הוא יכל ללכת לשבת, וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב בשולחן
שהיה קרוב
מאוד לשולחן של הארי. מבטם העצבני של תלמידי רייבנקלו משנה
רביעית ננעץ
בו כשעשה זאת בשולחן שלהם.
האוכל נעלם ודמבלדור העלים את השולחנות כדי לאפשר להם לרקוד.
מזנון ארוך
עם בקבוקי בירצפת וקערות פונץ' פירות הופיע באחת הפינות.
דראקו ראה את הארי קם ממקומו וניגש היישר אל ג'יני. הוא שמע
אותו מזמין
אותה לרקוד ונתן מבט מרושע בגריינג'ר, שנראתה נזעמת.
במבט מלא זעם אחרון לעבר דראקו, וויזלי קמה ממקומה וחייכה אל
פוטר.
דמבלדור נופף שוב בשרביטו ומוזיקה בקעה מאנשהו, מוזיקה מוזרה,
מכשפת.
כל מי שהיה לו בן זוג רקד, כולל הארי וג'יני.

עכשיו דראקו היה בטוח לחלוטין, השיקוי עבד. הוא התיישב (רגל על
רגל,
פחות-או-יותר), עדיין בחברת כמה וכמה רייבנקלואים זועמים.
"נו גריינג'ר, רוצה לרקוד?" הוא שאל את הרמיוני בחיוך מרושע
כשזו חלפה
על פניו, לחייה אדומות מזעם.
רון קם במהירות ממקומו וחצה אחריה את האולם, מבט אומלל על
פניו. דראקו
קם ממקומו באציליות, מביט פעם אחרונה בג'יני שרקדה עם הארי
בהבעת
אומללות מעורבת באושר, שילוב מוזר בהחלט, ובהארי. שהסתובב
באיטיות מחבק
את ג'יני בהבעת אושר עילאי. יאק.
עכשיו דראקו יכל לעלות למעלה, לקחת את שיקוי הפחד המוכן שלו,
לקחת את כל
השקיות מהחדר באופן סופי וללכת לישון. עד הפעם הבאה מחר
בבוקר...

דראקו התעורר מהשינה בהרגשה של יציאה מתחת לשמיכה חמימה היישר
אל סופת
שלגים.
למען האמת, הקטע על סופת השלגים היה מדויק למדי מפני שאחת כזו
השתוללה
עכשיו בחוץ, לא שהוא יכל לראות את זה מהמרתפים אבל היה שם פשוט
קור
מקפיא עצמות. סוהרסנים היו כלום ליד זה.
הוא הוציא את עצמו בכוח מהחום הנעים והרגשת הטימטום השלווה של
שינה,
התלבש וירד אל האולם הגדול כדי לבצע את החלק האחרון של
המשימה.

היה קשה במיוחד להגיע אל שולחן גריפינדור. היה צריך למצוא
תירוץ, למנוע
ממדיאה לשלוח בו את המבטים החשודים האלה, להתעלם ממבטי השנאה
של האנשים
מסביבו (זה לא היה דבר חדש) ו... לתת לגריינג'ר את השיקוי בלי
שישמו לב.
דבר מסובך בהחלט. בהתחשב בכך שהשולחן של גריפינדור הוא בקצה
השני של
האולם.
ואז הוא חשב על רעיון מבריק. הוא לקח את הבקבוק בו שם אתמול את
השיקוי
המוכן, רץ במהירות אל אולם הכניסה הריק שם זימן לעצמו עט נוצה,
גליון
קלף ומעטפה.
הוא שירבט במהירות משהו על פיסת הקלף, הכניס את הבקבוקון
למעטפה יחד עם
המכתב ואז עלה אל הינשופייה. ארוחת בוקר הוא כבר לא יאכל
היום.
הוא כתב את כתובת המקבל על המעטפה ושיחרר את הינשוף, שיגיע אל
האולם
הגדול בדיוק בזמן שבו דראקו יחזור כדי לאכול חתיכת טוסט אחרונה
ולראות
איך תוכניתו תתבצע בלי שהוא ייאלץ לנקוף אצבע.
הוא חזר בנינוחות אל האולם הגדול, מתיישב בשולחן סלית'רין
ומביט בענין
בחלון הגדול דרכו היו נכנסים הינשופים כל בוקר.
צווחות ינשופיות ומשק כנפיים הפריעו את פטפוטי התלמידים כשכולם
פנו
להביט אל הינשופים שנכנסו אל האולם. דראקו איתר בים החום את
הינשוף
השחור שעופף אל שולחן גריפינדור.
הוא ידע בדיוק מה עומד לקרות עכשיו:
הינשוף ינחת ליד צלחתה של ג'יני וויזלי, שעכשיו היתה עסוקה
בשיחה עם
פוטר, היא תתיר את המעטפה, תראה את הכתובת לעיניך בלבד, תפתח
את המעטפה
כשפוטר לא יסתכל ותקרא בדיוק את מה שהוא כתב:

במעטפה נמצא שיקוי הפחד, שימי טיפה במיץ של גריינג'ר או
שדמבלדור ידע
שאת מכינה שיקויים מעבר לשעות הלימודים, לפני, או אחרי, שאת
נפגשת עם
הדמות בברדס.

הוא ידע שזה מה שיקרה. וזה קרה. עכשיו רק צריך לדעת מה ג'יני
תעשה...

פרק שביעי: יום רע.

דראקו הביט אל עבר שולחן גריפינדור. הוא ראה את וויזלי, שישבה
בכיוון
שפונה אל דלת האולם, שולחת אליו מבט שירה ברקים של זעם. הארי,
שישב
לידה, לא הבחין בכך.
"נו" שאל קול משמאלו "איך היה לך אתמול?". דראקו הסתובב, זו
היתה מדיאה,
שישבה עדיין ליד טיילר קמלוט. דראקו ניסה עדיין להבין למה היא
בכלל
מדברת עם האידיוט הזה. היא צריכה מישהו הרבה יותר חכם, מישהו
עם הרבה
יותר רמה. מישהו כמוהו.
"מדהים" הוא השיב בטון מריר. היא חייכה בשביעות רצון.
מדיאה התכופפה לכיוונו ולחשה לו משהו באוזן:
"אתה יודע בדיוק למה אני סובלת את הנודניק הזה" היא גלגלה את
עיניה אל
עבר קמלוט, שהיה עסוק בשיחה נלהבת-יתר-על-המידה עם מישהו שישב
מולו. "אז
למה שלא תחסוך מכולנו את הטרחה?" היא הוסיפה בקול מתוק. היא
עמדה להגיד
עוד משהו כשטיילר קטע אותה.
"בובה, למה שלא תבואי איתי רגע לחדר המועדון, את יודעת, המקום
הזה כל כך
רעשני" הוא משך בעדינות בכתפה.
"למען האמת," אמר דראקו מעל ראשה של מדיאה "אני בדיוק ביקשתי
ממנה לבוא
איתי רגע החוצה" הוא אילתר. מדיאה הנהנה.

מדיאה התנשפה בהקלה כשעמדו באולם הכניסה הריק. החלונות הענקיים
היו
מצופים שכבה עבה של כפור ואם היו מוחים את הקרח היה ניתן לראות
את השלג
שגרם לסערה די רצינית בחוץ.
"למה עשית את זה?" היא שאלה בחשדנות.
"כדי שתעזבי אותי בשקט" הוא השיב. השתררה דממה מאוד מעיקה
שהפרו רעשי
האכילה מהאולם הגדול. היא השמיעה קריאת כעס קטנה שגרמה לדראקו
משום מה
שביעות רצון.
"עכשיו," הוא התחיל "אני יכול לחזור לאולם לראות אם-"
"השיקוי שלך עבד" המשיכה אותו מדיאה.
דראקו הסתיר את התדהמה הקלה שאחזה בו והנהן.
"תזכור מה אמרתי לך אתמול דראקו" היא קראה אחרי גבו המתרחק אל
הדלתות של
האולם הגדול.

כשהתקרב לאולם הגדול נשמע מתוכו קול שגבר על הקולות האחרים
וכשנכנס ראה
בדיוק מי השמיע אותו. הרמיוני גריינג'ר עמדה במקומה בשולחן
גריפינדור
וצעקה בקול רם למדי על הארי, שהיה מקופל במקומו. ג'יני וויזלי
כבר לא
ישבה שם, ליד הארי, ולמען האמת: היא בכלל לא היתה באולם. דראקו
תהה איך
היא יצאה בלי שהם שמו לב.
"אתה רוצה לעזוב אותי!" צעקה גריינג'ר על פוטר. "אתה לא אוהב
אותי
יותר!" היא כבר היתה על סף בכי ואז נעצרה והביטה ברעד סביבה.
נראה כאילו
היא מפחדת ממשהו.
השולחן שבו ישבו המורים היה כבר ריק, פרט לפילץ' שישב בקצהו
והיה עסוק
מדי במנת הדיסה שלו בשביל לשים לב ל"קבוצת ילדים היסטריים".
כל האולם הגדול הביט על העלמה גריינג'ר, שכפי שזה נראה היתה
עכשיו עומדת
לצאת מהאולם הגדול בריצה מבוהלת. הדלת חרקה קצת מאחוריה כשעשתה
זאת ורון
וויזלי, שעד עכשיו הביט בה, המום למדי, קם ממקומו ונעץ מבט מלא
חימה
בהארי, מנסה ללכת אחרי הרמיוני לאן-שהיא-לא-הלכה.
דראקו גיחך לעצמו בשקט, זוכה עקב כך למבטים ספק-מוזרים
ספק-אוהדים
משולחן סלית'רין.
בהדרגה התחילו אנשים להמשיך לדבר. השקט המופתע הפך חזרה לקרקוש
אכילה
ופטפוטים מנומנמים.
לדראקו זה הספיק, והוא עכשיו היה עסוק בחשיבה על משהו מענין
שהוא יוכל
לעשות. הוא בדיוק עמד להיכנס אל הספרייה-המקום החביב עליו
לחשיבה,
כשמישהו צץ מאחוריו וטפח על כתפו. מישהו מאוד נמוך.
"מר מאלפוי" אמר פליטיק ממרומי נמיכותו. "יש לי סיבה דחופה
ביותר לשוחח
איתך, אבקשך לבוא איתי". דראקו משך בכתפיו ועקב אחרי פליטיק אל
המשרד
שלו. הידית של המשרד, דראקו שם לב, היתה בגובה שלושים סנטימטר
מהרצפה.
הוא חייך לעצמו, משועשע למדי.
"לא הייתי צוחק אם הייתי אתה ברגע זה" אמר לו פליטיק בתקיפות,
מבלי
להסתובב. פניו של דראקו הרצינו.
"אני מאוד מצטער להגיד לך, אדון מאלפוי,". דראקו נבהל. כל מיני
הודעות
אפשריות רצו במוחו וחלקם הגדול כלל בתוכן את המילים "מת" או
"ראו
אותכם". הוא חשב על ג'יני. היא לא היתה אשמה. הוא הכריח אותה
להכין את
השיקוי, לא מגיע לה שישעו אותה ה-הפושעת הקטנה! היא בטח הלשינה

עליו. "אדון מאלפוי!" חזר פליטיק שנית בקול רם יותר כדי להסב
את תשומת
ליבו. "אני חוזר וכמעט-אומר לך, אם תואיל בטובך לא להפריע לי,
שאתה חייב
לעשות משהו כדי לשפר את הציון שלך או שאתה צפוי להיכשל הסמסטר
הזה!" הוא
אמר בנוקשות. דראקו לא הופתע במיוחד אבל זה בהחלט לא תרם לשמחה
הכללית
שלו. זה לא שהוא היה גרוע בקסם, זה שפשוט בשיעורים היתה לו
נטייה לא
לעשות מה שמבקשים ממנו. לו זה היה קל מדי, והוא פשוט לא ראה
טעם בלנסות
את זה כי כשפים כאלו הוא ידע לעשות בגיל תשע, אבל המורים חשבו
שהוא פשוט
משתחצן ודראקו לא הכחיש.
"אה..." התחיל דראקו לגמגם. פרופסור פליטיק, שכבר התיישב על
כיסא מוגבה,
נעץ בו מבט. "אני אשתדל" הוא אמר לבסוף. הוא שנא כל כך להיראות
מטומטם.
אפילו אם זה להיראות מטומטם בפני מישהו שחשיבותו היתה עד כדי
כך מזערית
(תרתי משמע). הוא מאלפוי, הוא צריך להיות מעל כולם, אפילו אם
אלו
מבוגרים, תלמידים, הארי פוטר או הלורד וולדמורט. במיוחד הלורד
וולדמורט.
בכלל, כל העסק של להעריץ מישהו כדי לקבל קצת מהכוח שלו נראה
לדראקו
מטומטם במיוחד.
הציונים במבחנים ובבחנים אצלו תמיד היו מעל ה-99 אחוזים, פשוט
היתה לו
נטייה לזלזל במורים. טוב, מי לא היה מזלזל במורה שמגיע לו עד
המותניים?
פליטיק השתעל בכחכוח גרוני עמוק ודראקו הסב את מבטו למטה.
"כן פרופסור פליטיק," נאנח דראקו. משלא נשמעה תשובה דראקו הניח
שהוא
משוחרר. הוא יצא מהכיתה, מקפיד לטרוק את הדלת מאחוריו.

אחרי השיחה עם פליטיק, דראקו חזר לספרייה, הוא התכוון לבלות שם
את היום.
כלומר בילה עד ש-
"מאלפוי, חיפשתי אותך" הוא שמע קול מאחורי גבו.
"עופי מפה וויזלי"
"אני צריכה לדבר איתך"
"עופי מפה וויזלי"
"זה בקשר לאתה-יודע-מה"
"עופי מפה וויזלי"
"אני אספר לדמבלדור"
"עופי מפה וויזלי"
"מר מאלפוי" נשמע קול מאחורי אחד המדפים. מדאם פינץ', הספרנית,
הגיחה
משם, עיניה מאחורי משקפיה העבים מצטמצמות בכעס. "אתה מדבר פה
בספרייה,
אם אתה רוצה להרעיש צא החוצה".
"א-א-אבל" התחיל דראקו.
"החוצה".
ג'יני וויזלי חייכה חיוך מרוצה כשעקבה אחרי דראקו אל מחוץ
לספרייה.
"עכשיו," התחילה ג'יני שוב "אפ-"
"לא"
"אבל זה ח-"
"לא"
"עד שהצלחתי להגיע הנה בלי-"
"לא!". ודראקו הלך משם, משאיר את ג'יני עומדת במסדרון במצב רוח
קרבי
ועצבני.

דראקו שהלך משם הלך אל חדר המועדון של סלית'רין. אחרי בדיקה
מלווה
בהיסטריה קלה שלא הופנתה כלפי חוץ הסתבר שפנסי לא היתה שם,
למרבה המזל.
הוא התיישב על אחת הכורסאות.
גויל, שעד עכשיו שיחק עם קראב בגוגואים (הם ניסו לברר מה עושים
איתם)
נעמד לידו ומיצמץ בטימטום.
"אה, גויל," אמר דראקו בסיפוק. "בדיוק מי שרציתי לראות" הוא
המשיך בטון
שגרם לכל המשפט להישמע כאילו גויל הוא אוצרות האנושות האבודים.
למען
האמת, גויל לא ידע את זה אבל הוא היה יכול אכן להיות אוצר
אנושי חשוב:
האדם היחיד בעולם שיש לו איי.קיו במספרים שליליים.
דראקו שיווה לקולו גוון של פצוע קרב שלמד לחיות עם הפציעה.
"אתה יודע?
בשעה האחרונה נורא כואב לי הגב" הוא השתדל לזוז לפוזה שגרמה
לגב שלו
להשמיע 'קליק' קטן. "אז אולי תהיה נחמד ותביא לי את הספר שלי
מחדר
השינה? הוא על המיטה". גויל הנהן, הבעת אושר נמרחה על פניו
כשהפנים את
העובדה שהצליח להבין מה דראקו מבקש ממנו.
דראקו חייך בסיפוק כשגויל נכנס לחדר השינה של בני החמישית וחזר
עם...
אוי ואבוי נאנח לעצמו דראקו. חזר עם דובי פרוותי וורוד.
"לזה התכוונת נכון מאלפוי?" צעק גויל מדלת חדר השינה מרים
גבוה לאוויר
את הדובי ורדרד.
חתיכת... התחיל לחשוב דראקו כשכל חדר המועדון של סלית'רין,
שהביט לעבר
מקור הצעקה, התפקע מצחוק.
"לא אידיוט, אמרתי לך הספר שנמצא על המיטה שלי!" קרא דראקו מעל
ההמולה.
"אבל... אבל..." צעק גויל גם הוא. כל חדר המועדון השתתק
בציפייה לשמוע
מה יש למקבילה הקוסמית של איינשטיין להגיד "זה הדבר היחיד שהיה
על המיטה
שלך".
זה היה המשפט המיותר שנאמר בהימלאיה וגרם למפולת שלגים. זה היה
המשפט
שנאמר לפני המפץ הגדול. זה המשפט שיאמר לפני שהוגוורטס תתמוטט
סופית. כל
חדר המועדון צווח מרוב צחוק. כמה תלמידי רביעית פשוט נמרחו על
הרצפה,
חובטים עליה באגרופיהם ומנגבים את הדמעות שירדו להם מרוב
צחוק.
תלמיד שישית אחת שהתאושש מהר יחסית לשאר שאל את דראקו מאמצע
חדר המועדון
אם זה מה שעוזר לו להירדם בלילה או שזה התחליף כשאף בחורה לא
רוצה לצאת
איתך.
הילה ורודה של זעם התחילה להופיע סביב לחייו של דראקו. כמו שני
עלי ורד
בהיר על מדרון מלא שלג. הוא קם בזעם מכסאו, עובר את כל תלמידי
סלית'רין
שרובם עדיין צחקו בקול רם. אלה שלא צחקו כבר, התחילו לצחקק
כשעבר לידם,
חוטף מגויל שעמד על המדרגות את הדובי הורוד האידיוטי שכרטיס
היה מודבק
לאוזנו, נכנס אל חדר בני החמישית, וטורק את הדלת.
דראקו התיישב בזעם על המיטה. היום הזה כבר כל כך רע, שדראקו
שקל ללכת
לישון ולהתעורר רק כשמישהו ישפוך עליו דלי עם מים קרים מחר
בצהריים.
הוא העיף מבט בדובי שבידיו. זו היתה בובת דובון בינונית, בצבע
ורוד
חיוור עם אף אדום בצורת לב. דראקו לקח את הפתק שהיה מחובר אליו
וקרא:

דראקו יקירי

סתם מתנה קטנה של תשומת
לב  ליצור הכי מדהים בעולם
      שלך
       בהערצה מלאה והמון אהבה
                      פנסי פרקינסון

הבחילה הקלה שאמורה להיות עתידה להפוך לבחילה כבדה שאיימה
לתקוף אותו
נמנעה על ידי העובדה שהוא קיפל את הפתק, דחף אותו עמוק אל הפח,
תפס באחת
מאוזניו של הדובי והעיף אותו בכוח אל הקיר.
הורוד-הורוד הזה נחת ליד הקיר הנגדי במעין ישיבה, אחורי ראש
הפרווה
הורוד שלו נשענים אל האבן ונועץ בדראקו מבט מאשים בעיני פלסטיק
שחורות.
דראקו קבר את ראשו בכרית. הוא היה כל כך עייף מהיום הזה. הוא
כבר ניסה
לאכול בשקט, לא נתנו לו. לקרוא בשקט, לא נתנו לו, להסתובב
בטירה בשקט,
לא נתנו לו. הוא תהה אם עכשיו, כשינסה לנשום בשקט, ייכנס לו
זבוב לתוך
האף.
כדי לשחרר את העצבים הוא נתן מכה חזקה למזרון המיטה. ידו פגעה
במסגרת
העץ של המזרון. זה כאב, מאוד.
מלא עצבים דראקו קם מהמיטה ויצא אל חדר המועדון של סלית'רין,
כמה
סלית'רינים שראו אותו גיחכו, ויצא משם אל המרתפים. הוא התכוון
לעלות
לאולם הגדול כש-
"אדון מאלפוי, אם אתה כבר כאן" נשמע קול לא-כל-כך נעים מאחד
החדרים.
החדר היה כיתת שיקויים והקול היה של הפרופסור סנייפ. "בוא
בבקשה הנה"
המשיך סנייפ. דראקו נאנח בשקט ונכנס אל החדר.
בתוך החדר שרר ריח איום. משהו שהריח כמו בצל רקוב וחדר ההלבשה
של נבחרת
הקווידיץ' אחרי אימון ארוך במיוחד. הוא העדיף לנשום דרך הפה
כשהתקרב
לסנייפ, שמסביבו על השולחן היו כל מפיצי הניחוח למיניהם:
קופסאות קטנות
עם שורשים ואבקות מוזרות, כלוב קטנטן עם פרפר כחול שהיה חי
לגמרי ועופף
בתוכו הלוך-ושוב, ושני בקבוקים מלאים עיסה ירוקה.
"אני מניח שאתה טוב בשיקויים" אמר סנייפ. דראקו זיהה בקולו שמץ
של
שביעות רצון. משהו היה ללא ספק לא בסדר. סנייפ? שביעות רצון?
דראקו הינהן בשקט. סנייפ חייך חיוך לא נעים. למעשה, דראקו חשב
לעצמו, כל
החיוכים של סנייפ היו לא נעימים.
"אז אני מניח שתוכל לשבת פה במשך השעה הקרובה ולהשגיח על
השיקוי הזה
בזמן שהוא מתבשל. עוד חצי שעה תצטרך להוסיף מאה מיליליטר דם של
קרנף
ואני אחזור עוד שעה". זו לא היתה בקשה.
"למעשה פרופסור אני-"
"ידעתי שתסכים, עכשיו שב". סנייפ הציע לו את השרפרף שעד עכשיו
היה ליד
הקדרה. דראקו התיישב וסנייפ יצא מכיתה, סוגר את הדלת.
דראקו בהה בשיקוי. זה היה אחד הדברים היותר מסריחים שהריח
אי-פעם. דראקו
שיער שבעוד שעה, כשיצא מהחדר הזה, הוא יריח פחות-או-יותר כמו
האדים
האלו. זה לא עודד אותו במיוחד.

עברה שעה. השעה היתה כבר בערך שלוש בצהריים. דראקו היה מורעב
לחלוטין.
הוא לא אכל ארוחת בוקר או כל דבר אחר במשך היום. למרות שהריח
של השיקוי,
כשהוא קירב את הראש מספיק, גרם לו לאבד חלק גדול מהתיאבון. הוא
שפך את
דם הקרנף אל הקדרה וחיכה חצי שעה, מעביר את הזמן במחשבות שהלכו
ונהיו
מוזרות יותר ולבסוף כללו תוכנית לניסוי המשלבת את מהירות האור,
גורי
מרמיטות ושיקוי אבעבועות.
נשמע דישדוש מהמסדרון וכעבור שניות מעטות סנייפ נכנס פנימה.
דראקו אמנם
לא הבחין בזה אבל עכשיו החלוק של סנייפ היה הפוך.
סנייפ עיקם את אפו כשנכנס למכת הריח שהיתה השיקוי, מה שהוא לא
יהיה.
"מר מאלפוי, אתה משוחרר" הוא אמר בטון
השמור-לתלמידים-האהובים-עליו שלו
לדראקו. דראקו שמח רק לצאת משם כמה שיותר מהר, ואז נזכר שהשעה
עכשיו-
לעזאזל חשב דראקו השעה רבע לארבע. מה שאמר שהיתה לו רק רבע שעה
כדי
להגיע אל האולם הגדול לאכול את ארוחת הצהריים. והאולם הגדול
היה מרחק
עשר דקות של הליכה ממרתף השיקויים, ועכשיו גם היה לו פנאי
להיזכר בעובדה
שהוא לא אכל ארוחת בוקר והוא גווע מרעב.
אבל הוא דראקו מאלפוי. דראקו מאלפוי לא רץ אלא אם כן המוניטין
שלו תלוי
בזה. על החיים אפשר לוותר. המוניטין בשביל דראקו היה משהו
אחר.
הוא הלך לאורך כל המעברים והמסדרונות, מרבה בקיצורי דרך עד כמה
שאפשר.
הוא עמד לעבור בדלת, דלת אחת לפני הדלת לאולם הכניסה ומשם
לאולם הגדול,
כשנתקל במשקוף ונפל. כדי לבלום את הנפילה הוא הושיט את ידיו
קדימה ונפל
על כפות ידיו וברכיו. הברכיים שלו השתפשפו על רצפת האבן של
המרתפים.
היתה לו הרגשה שכשיקום הוא יהיה מודע יותר לעובדה שהוא יצטרך
לקנות
מכנסיים חדשות.
הוא פחות-או-יותר צדק. אמנם המכנסיים שלו לא נקרעו, אך כשכופף
את הברך
תקף אותו שם כאב חד. כשהפשיל את המכנס (א.ר.- מלמטה, סוטים!,
אולי
מתישהו, אבל לא באמצע המסדרון!) הסתבר שיש לו שפשוף גדול, מדמם
ומכאיב
מאוד בחלק התחתון של הברך.
דראקו קילל כמה וכמה פעמים הרבה מאוד אנשים שהיו יכולים להיות
קשורים אל
המקצוע של אימא של מי שבנה את המשקוף בדלת. הוא הפעיל על הברך
קסם שיכוך
כאבים שאביו לימד אותו בגיל שש כדי שיפסיק לבוא אל הוריו בכל
פעם שנפל
או קיבל מכה. לוציוס מאלפוי תמיד לימד את בנו להיות מעל כולם
וטען שבכי
הפך אנשים לחלשים. דראקו לא זכר את עצמו בוכה מעולם.
הוא קם והלך לכיוון האולם הגדול. אם יהיה לו קצת מזל הוא יספיק
לאכול
פרוסת לחם.

הוא הצליח להתיישב בשולחן סלית'רין. חמישה תלמידי סלית'רין
התבוננו בו
בתהיה תוך כדי לעיסה איטית של פאי שזיפים. חלקם עיקמו את האף
בשל הריח.
דראקו התכוון לאכול כף גדושה מאוד של אורז כשנשמע המהום ינשופי
ואל
האולם נכנס ינשוף אפור גדול. כל זה לא היה מטריד את דראקו לולא
במקרה
הזה הינשוף עבר מעל שולחן סלית'רין, מנמיך מעט את מעופו
וכשנשמע רעש
מוזר מכיוון גוש הנוצות שעופף כרגע מעל דראקו משהו צנח מהינשוף
ונחת
באמצע הכף של דראקו, על האורז, גוש חום-לבנבן ומסריח. הוא
הרחיק את הכף
מהרדיוס שלו בסלידה הולכת וגדלה. למזלו שאר התלמידים באולם לא
שמו לב
לאירוע שהיה עלול להיות מביך ביותר. רק תלמידי סלית'רין חזרו
לסיטואציה
שחזרה לעיתים קרובות מדי ופרצו בצחוק מרושע. בדיוק אז נשמע
'פופ' קטן
וכל האוכל נמחה מעל הצלחות. לפחות תוצאה חיובית אחת היתה
לתקרית הינשוף:
דראקו איבד לגמרי את החשק לאכול.

בשעה ארבע ורבע, עצבני מאוד וכבר רעב שוב, יצא דראקו אל
המדשאות ומשם
התכוון ללכת לאימון הקווידיץ'. במשחק הבא הוא לא מתכוון לתת
לכל אחת או
כל אחד, אפילו מדיאה, להפריע לו לנצח.
דראקו שם לב שעכשיו חשוך יחסית, אפילו שחורף. הבזק אור מהיר
אחד ומבט
בשמים הבהיר לו שהרבה מאוד עננים מתכוונים לעשות את היום רטוב
יותר.
השלג שכיסה את המדשאות מהסופה שהיתה בבוקר לא הוסיף וכשהוא
עוטה את מדי
הקווידיץ' שלו ומתחת רק מכנסיים וסוודר, היה לו די קר.
נימבוס-המחץ (הכי טוב בשוק) היה כבד מאי פעם כשדראקו נשא אותו
על כתפו,
גורר את עצמו אל מגרש הקווידיץ'.
מונטגיו טען שצריך לתרגל בכל תנאי מזג אוויר מפני שאי אפשר
לדעת איך
יהיה מזג האוויר לקראת המשחק עם רייבנקלו.
כשהגיע אל חדר ההלבשה רוב הנבחרת כבר ישבה בפנים על הספסלים.
הריח הלא-
מלבב-במיוחד היכה בפניו, ודראקו חשב לעצמו שלפחות פה לא יריחו
את
השיקוי. מונטגיו עצבני למראה עמד לפני כולם והסביר משהו על
טקטיקה חדשה
לחובטים.
"אני רק מנסה להחדיר למוח שלכם, חבורה של נבובים, שאתה" הוא
הצביע על
בול, אחד החובטים, "צריך לנסות לפגוע בשחקנים ואתה" הוא הצביע
על דריק,
החובט השני "צריך לחסום אותם". שני החובטים מצמצו בטימטום.
דראקו ניסה
לא-פעם לחשוב כמו מטומטם אבל אף פעם לא הבין איך אנשים כמו
קראב ובול לא
יכולים להבין משפט פשוט כמו "לך לעזאזל". גויל ניסה פעם באמת
ללכת
לעזאזל. הוא השתחרר מהמרפאה אחרי שבוע.
"ועכשיו," נבח מונטגיו "צאו לשם". דראקו נאנח ויצא אל המגרש.
רוחות
מקפיאות הקדימו את פניו וגרמו לו להיות יותר חיוור מבדרך כלל.
אם פנסי
היתה שם, שני לבבות קטנים היו מופיעים במקום העיניים שלה.
מונטגיו שרק ודראקו, ועוד שישה שחקנים, בעטו באדמה. הכדורים
שוחררו
איכשהו ודראקו חיכה שתי דקות והתחיל לחפש את הסניץ'.
שבעת המחליפים של שחקני הנבחרת הביטו עליו מהספסלים כאשר ריחף
באציליות
סביב עמודי השער ואז ירד לצלילה.
הרודפים שיחקו אחד נגד השני וניסו לחטוף אחד לשני את הכדורים.

נשמע קול של מישהי מכיוון היציעים ודראקו הסב את מבטו כדי
לראות תלמידת
שנה שביעית מסלית'רין עם שיער שחור ואף קטן-מדי וסולד-מדי.
"אנטון" היא קראה אל עבר דריק והוא חייך לפתע חיוך טיפשי ועופף
במהירות
אל היציעים. בדיוק אז חבט בול בעוצמה במרביצן ודראקו, שעדיין
עקב בעיניו
אחרי דריק לא זז מספיק מהר ו-
המרביצן פגע בו בעוצמה מכאיבה מאוד בבטן. משתדל מאוד לשמור על
האחיזה
במטאטא, דראקו הסתובב שלושה היפוכים אחורה מעוצמת המכה.
"שלדון" קרא מונטגיו אל נער עכברי שישב אל אחד הספסלים. "בוא
תחליף
אותו" הוא הצביע על דראקו.
"לא, לא!" קרא דראקו, משפשף את בטנו ומנסה להתאושש מהבחילה
ששלושה
היפוכים באוויר בלי כל הכנה מוקדמת יכולים לגרום לך "אני בסדר
גמור,
בואו נמשיך".
דראקו התכוון להסתובב ולהמשיך לחפש את הסניץ' כשבול חבט בעוד
מרביצן.
דריק, שעדיין עופף מול חברתו, מחייך אליה חיוך מטופש למדי, לא
התעמק במה
שקורה על המגרש. הפעם המרביצן פגע לדראקו בגב. נשמע 'קראק' קטן
ומטריד
ודראקו עף סופית מהמטאטא ונפל שלושה מטרים אל השלג.
השלג היה עבה ולכן חוץ מכאב גב רציני לא נגרמו שום פגיעות.
דראקו הוציא
את ראשו מתוך תבנית דראקו עשויה משלג וקילל את בול בכמה קללות
נבחרות
ומובחרות במיוחד.
"תגיד לי מה לא בסדר איתך?" קרא לעבר בול אחרי שסיים לקלל את
עברו
המיני "אתה רואה שאין עוד חובט, אתה עד כדי כך מטומטם?".
בול האדים והתכוון לנחות בשלג ולגרום לדראקו קצת יותר נזק מכאב
גב כאשר
מונטגיו צעק משהו מלמעלה.
"סתום את הפה מאלפוי, שלדון, תיכנס". עצבני מאוד להיות מוחלף
בתלמיד
שלישית ומושפל למדי דראקו יצא מתוך ערימת השלג. כמה פתיתים
לבנים נראו
על שיערותיו כמו יהלומים במשטח זהב-כסוף בהיר.

דראקו בוסס בשלג בדרך לטירה. קווידיץ' הוא כבר לא ישחק היום.
הוא הרגיש
כאילו חטף מכות בגלל הכאבים בגב ובבטן וכאב הראש שקיבל משתים
עשרה השעות
האחרונות. הוא החליט שעכשיו באופן סופי הוא הולך לישון ולא
יוצא מהמיטה
עד מחר בשעה שתהיה כמה שיותר מאוחרת. הוא עמד להיכנס לטירה
כששמע מעליו
שריקה של ציפור. זה היה ינשוף, קטן ושחור. דראקו נזכר בתקרית
הצהרים
כשהינשוף השחור נחת על כתפו ונופף ברגלו מול פניו של דראקו. אל
הרגל
השמאלית של הינשוף היה מחובר נייר קטן מגולגל. דראקו שיחרר את
ההודעה
מהינשוף, ששמח מאוד לעוף אל הטירה כדי להתאושש בינשופייה.
דראקו התיר את הסרט ששמר את ההודעה מגולגלת (בצבע סגול) ופתח
את המכתב.

תהיה בשמונה וחצי בערב ליד הערבה המפליקה. אני אהיה שם,
וסבלנות היא לא
אחת מהתכונות הבולטות שלי, אז אל תאחר.

לא היתה חתימה ודראקו לא זיהה את הכתב. נהדר, עכשיו הוא גם לא
יכול ללכת
לישון כי הוא יצטרך להתעורר בשמונה בשביל הדבר הדבילי הזה.
המחשבה לא
ללכת לא עברה במוחו אפילו פעם אחת. זה לא שהוא פחד. הוא לא
הודה בזה
בפני עצמו אבל הוא היה מאוד מסוקרן לראות מי זה.
הוא קיפל את הפתק ודחף לכיס הגלימה, ממשיך ללכת לכיוון הטירה.
השמים ללא
ספק איימו להוריד גשם, ועכשיו הם התחילו לממש את האיום. טיפות
זעירות
התחילו לרדת. שקעים קטנים הופיעו על השלג במקום שבו נחתה טיפת
גשם.
הטיפות גדלו ודראקו, שכבר נמאס לו לרוץ כל היום, המשיך ללכת
דרך המסך
ההולך ומתעבה של טיפות.
הוא הגיע אל מדרגות האבן של הטירה. הדלתות לאולם הכניסה היו
סגורות
ודראקו, עצבני וספוג מים, התחיל לעלות במדרגות. הוא עלה כמה
וכמה
מדרגות, שעל כולן כעת ניתכו טיפות גדולות שהמסו את השלג שהצטבר
עליהן
בפינות, ואז באחת המדרגות הוא דרך על ערימת שלג והחליק.
הוא נפל שתי מדרגות אחורה ונחת על הגב, בדיוק במקום שבו פגע בו
המרביצן
לפני כמה דקות. למזלו הוא שמר את ראשו באוויר, ולא, היה נחבט
באבן.
הוא התאושש במהירות יחסית, קילל את המדרגות וכל מה שקשור
אליהן, בלע קצת
גשם תוך כדי ואז המשיך ונכנס לטירה.

דראקו לא אכל ארוחת ערב באותו יום. הוא הלך כמה שיותר מהר אל
מעונות
סלית'רין ואז משם הלך לעשות אמבטיה.
לסלית'רינים היתה אמבטיה ענקית, שהספיקה לפחות לעשרה אנשים.
למרבה ההקלה
עכשיו לא היה שם אף אחד. הדבר האחרון שהתחשק לו היה שמישהו ישב
שם.
דראקו מילא את האמבטיה במים רותחים וקצף. הוא פשט את הבגדים
שהיו מאוד
רטובים ונכנס לאמבטיה.
לא היה לו חשק או כוח לזוז ולכן הוא פשוט התיישב על אחת
מבליטות השיש
שיצאו מדפנות האמבט וטבל את אחורי ראשו בתוך המים.
אחרי שהעייפות הסוחטת הכללית שחש בזמן האחרון פחות-או-יותר
פגה, דראקו
התפנה להביט סביב. כל הזמן הזה, בזויות העין, משהו נראה לו לא
כשורה, אך
הוא היה עייף מדי מכדי לשים לב לכך קודם. עכשיו הוא שם לב
והתפלא מאוד.
החדר לא היה מואר באורה הרגיל של הנברשת שהשתלשלה מהתקרה.
עכשיו ניצבו
על הרצפה במקומות אחדים נרות דולקים שהפיצו אור רך. שתי מגבות
נחו בפינת
החדר, מול הפינה שבה שם דראקו את המגבת שלו.
ואז נשמע רעש מהמסדרון המוביל לאמבטיה ומישהו נכנס. מיד אחריו
נכנסה עוד
מישהי. אם הוא לא היה אוהב כל כך לחיות אז ללא ספק עכשיו היה
הרגע שבו
דראקו היה מכניס את הראש למים ועובר לעולם טוב יותר.
שני האנשים היו טיילר קמלוט, שמבט נלהב היה שפוך על פניו
ומדיאה סאורון,
שנגררה אחריו ביאוש וכל הבעתה אמרה "תעיפו את הקרצייה הזה
ממני".
כששניהם ראו את דראקו יושב במים הם החליפו הבעות.
קמלוט היה די בהלם ומבט לחוץ נוסף הופיע על פניו כשראה את
הבעתה
המשועשעת וחיוכה הזדוני של מדיאה.
"טיילר, כשאמרת שיש לך הפתעה בשבילי לא חשבתי שאתה מכיר אותי
עד כדי כך
טוב" היא אמרה, לא מסירה את עיניה מדראקו המבוהל שישב ברגליים
מקופלות
היטב בבריכה.
"א-אב-א, זו לא ההפתעה. הוא," הוא הצביע על דראקו, שניסה בכל
כוחו
להתעתק בלי שרביט, "לא היה בתוכנית".
"מה אתם עושים פה?" צעק דראקו. הוא היה די בטוח שמישהו שם
למעלה יושב
וצוחק עכשיו בקול רם מאוד.
"זה לא ענינך" אמר טיילר בקול נעלב.
"טיילר רק ביקש ממני לבוא איתו, שהוא מארגן לי הפתעה או משהו"
הסבירה
מדיאה, עיניה קלטו את הנרות וקופסת השוקולדים שהונחה ליד
המגבות "רק
שעכשיו אני מבינה שאתה, דראקו, היא ההפתעה הכי ממוזלת שנתקלתי
בה בזמן
האחרון" מבט נגעל למדי התפשט על פניה כשהבינה מה היתה ההפתעה
המקורית.
דראקו העדיף שלא לדעת.
"אם לא אכפת לכם אני רוצה לצאת עכשיו" אמר דראקו בקוצר-רוח
עצבני.
מדיאה הלכה לאורך גדת האמבטיה עד שהגיעה אל דראקו, שהיה לחוץ
מאי פעם
והודה לעובדה שכל האמבט היה ממולא היטב בקצף. היא התכופפה
לעברו.
"אתה יודע שהייתי שמחה להישאר" היא טבלה אצבע אחת במים, נשענת
בידה
השניה על כתפו שהיתה מחוץ למים "אבל אני צריכה לגרום למישהו
לראות הרבה
שחור" היא נעצה מבט זועם בקמלוט, שהחזיר מבט רווי קנאה
בדראקו.
מדיאה הזדקפה והביטה אל הדלת.
"בוא טיילר, אני רואה שההפתעה היתה בעיקר לך" היא חייכה אליו
חיוך מתוק.
דראקו הכיר טוב-מדי את החיוך הזה. זו היתה מתיקות של רעל
קטלני.
"רק רגע בובה" הוא צימצם את עיניו בזדוניות ואז הלך אל עבר
הפינה בה שם
דראקו את המגבת שלו, את הבגדים הרטובים ואת הבגדים שהתכוון
ללבוש אחר כך.
"תוריד מזה את הידיים שלך" אמר דראקו בשקט בקול ארסי. קמלוט לא
התרשם.
דראקו שחה במהירות אל גדת הבריכה השניה וכמעט יצא החוצה כשנזכר
שגם
מדיאה שם. היא הביטה בכל הענין במבע משועשע מאוד.
טיילר לקח את הבגדים של דראקו ואת כל המגבות ויצא החוצה, משאיר
את
דראקו, שנשען בזרועותיו על שפת האמבטיה, להביט אחריו בעיניים
יורות
גיצים.
"אל תדאג" היא אמרה לדראקו. "אני אחזור תכף להביא לך.... אה...
משהו
ללבוש, קודם אני צריכה לטפל במפגר הזה". והיא יצאה.
דראקו הביט אל החדר העכשיו-ריק. רק השרביט שלו נח באמצע הרצפה,
בפינה בה
היו הבגדים שלו קודם. הוא הקשיב כמה שניות כדי לוודא שאף אחד
לא עובר
במסדרון ואז יצא מהמים ונעל את הדלת במהירות.
מכיוון שלא היה לו הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שמדיאה תחזור הוא
חזר למים.

כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה בדלת.
"זו אני" נשמע קולה של מדיאה.
"יש לך שרביט נכון?" שאל דראקו בחשש. המחשבה שייאלץ לצאת כדי
לפתוח לה
את הדלת לא גרמה לו להיות מרוצה ביותר כרגע.
"כן" היא צעקה מעבר לדלת.
"אז תפתחי את הדלת, היא נעולה".
נשמע רעש שהיה דומה לצלילים של פעמוני רוח והדלת נפתחה. מדיאה
עמדה שם,
חיוך פרוש על פניה.
"אני עדיין חייבת לציין שאתה חייב לי טובה גדולה לאור העובדה
שאני מביאה
לך בגדים ולא משאירה אותך ככה. תאמין לי שככה אתה נראה הרבה
יותר טוב"
היא הניחה את הבגדים על שפת הבריכה. "וקיימת גם העובדה שטיילר
עדיין
שומע צילצולים באוזניים מרוב שצעקתי עליו" היא אמרה בשביעות
רצון
מסוימת. דראקו גיחך.

"עכשיו" אמר דראקו, מזכיר לה שהוא בבריכה, ולצערו לא לובש כלום
"אפשר...
אהמ... להתלבש?".
"מצידי, תהנה" משכה מדיאה בכתפיה. דראקו השתעל בקולניות.
"נו, טוב" היא יצאה, סוגרת אחריה את הדלת. דראקו נאנח בהקלה.
הוא יצא
מהמים והתלבש. כשיצא מהמסדרון אל חדר המועדון של סלית'רין הוא
ראה את
טיילר קמלוט יושב על אחת הכורסאות, מבט רווי מרירות על פניו.
בקצה השני
ישבה מדיאה עם בלייז ומישהי בשם אמיליה (א.ר.-חיוך זדוני).
מדיאה הביטה
מעל ראשה של בלייז את הדלת של המסדרון וחייכה אל דראקו. הוא
חייך חיוך
ציני בתגובה.
הוא עלה אל חדר השינה של בני החמישית כדי להספיק לנוח קצת לפני
שיצטרך
לצאת. היו לו בערך שעה וחצי לישון, והוא התכוון לנצל אותן. הוא
נכנס אל
החדר והיה מאוד לא מרוצה ממה שראה:
פנסי ישבה על המיטה שלו. עכשיו, למרבה המזל, היא לבשה את מדי
הוגוורטס
הרגילים.
"היי דראקו" היא אמרה וחייכה אליו. הפעם דראקו לא חיייך
בחזרה.
"מה את רוצה?" הוא נכנס לחדר והתיישב על המיטה שלו, כמה שיותר
רחוק
מפנסי.
"רציתי לדעת אם אהבת את הדובי שקניתי לך" היא אמרה בקול מתגרה.

דראקו החליט לשנות טכניקה.
"פנסי" הוא אמר בקול מזמין "אכפת לך לעשות לי טובה". פנסי
פחות-או-יותר
רעדה מרוב התרגשות.
"כל דבר דראקו יקירי" אם זה היה סרט מצויר אז ברגע זה היא היתה
עכשיו
נמסה לשלולית.
"טוב תשמעי" הוא חייך וניסה להסיט את מבטו ממנה בתנועה שפנסי
הניחה
שהיתה ביישנות. הוא פשוט עשה את זה כדי לא להתחיל לצחוק. "את
יודעת, אני
חושב שאולי בכל זאת כדאי לתת לזה צ'אנס, אז למה שלא... המ..."
הוא
הסתובב חזרה אליה. היא היתה שיכורה מדי מאושר בשביל לשים לב
שהעיניים של
דראקו היו שני גבישי קרח נוטפים ציניות. "תחליפי למשהו יותר
נוח?" הוא
אמר בהדגשה. פנסי הינהנה בהתרגשות ורצה, מצייצת מאושר אל הדלת
והחוצה.
דראקו ניסה לא לדמיין למה היא הולכת להחליף כשהלך במהירות אל
הדלת ונעל
אותה.
הוא השתרע על המיטה ונאנח, טומן את פניו בכרית. הוא כיוון את
השעון
המעורר לשעה שמונה ונרדם.

השעון צילצל. דראקו קם מהמיטה. הוא שם לב שלפני שהלך לישון הוא
לא לבש
פיג'מה. זה לא הפריע לו. הוא יישר קצת את מדי בית הספר שהתקמטו
תוך-כדי
שינה ויצא מהחדר. השעה היתה שמונה ורבע כשיצא מחדר המועדון של
סלית'רין
אל עבר הערבה המפליקה ואל מי-שזה-לא-יהיה שאמור היה לפגוש
אותו.    
                     

פרק שמיני: פגישה לא כל כך עיוורת.

המדשאות היו מכוסות בשכבת שלג דק. רוב השלג נמס עם הגשם שירד
קודם
ועכשיו היתה שם רק שכבה דקיקה שמתחתיה הדשא היה רטוב ובוצי.
דראקו עבר את המדשאות האלו, משלם על כך בזוג גרביים שהיו במצב
מצוין עד
לפני כמה דקות.
הוא הגיע אל האיזור שבו עמדה הערבה המפליקה הידועה, בדרך כלל
לשמצה. לא
היה שם אף אחד. דראקו הציץ בשעונו, השעה היתה שמונה שלושים
ושש. מי-שזה-
לא-יהיה מאחר. רוח קרירה למדי נשבה מאיפשהו, והשיער הרטוב של
דראקו לא
הוסיף לחום שעטף את אותו. הוא התעטש.

דמות הופיעה מרחוק, מגבול היער האסור. הדמות, שלבשה גלימה
שחורה וברדס,
הלכה במהירות והתקרבה אל דראקו.
היא נעצרה במרחק חמישה מטר ממנו, הברדס מסתיר את פניה והגלימה
מתעופפת
סביבה ברוח. מי-שזה-לא-יהיה הביט בבהילות הצידה כדי לוודא שאין
אף-אחד
בסביבה. לא היה שם אף אחד, מלבד דראקו.
"איחרת" ציין דראקו בפני הברדס השחור, מתעלם מהעובדה שיש סיכוי
די גדול
שמי-שזה-לא-יהיה יודע לפחות אחת מהקללות-שאין-עליהן-מחילה.
ואז הוא/היא פצה את פיו. דראקו קיווה שהיה לו פה.
"חיפשתי אותך". הקול היה מוכר לדראקו בצורה מחשידה. בצעד מהיר
ותנועת יד
זריזה הוא הצליח למשוך אחורה את הברדס השחור, השיער האדום
הבוהק שצנח על
כתפי הדמות הסגיר אותה. זו היתה ג'יני וויזלי, והיא נראתה
כועסת.
"את?!" שאל דראקו בטון שעצבני היתה מילה עדינה במקצת כדי לתאר
אותו. "מה
קרה מאלפוי? מדוכא מהעובדה שאתה לא מספיק חשוב כדי שיחטפו
אותך?" היא
שאלה בזילזול. דראקו הביט בה ביהירות.
"מה את רוצה וויזלי?" הוא שאל. העצים מסביבם התעופפו ברוח קלה
והשמים
הלכו ונהיו שחורים יותר.
"מהבוקר אני מנסה לדבר איתך ועכשיו תהיה חייב להקשיב לי" היא
הניפה
באיום את שרביטה. דראקו עדיין הביט בה ביהירות. "אתה חייב
לבטל את
ההשפעה של השיקוי הזה!!!" היא צעקה. דראקו עדיין לא הגיב.
"מאתמול בלילה הארי לא נותן לי לזוז לשום מקום, לא ישנתי כל
הלילה מפני
שהוא אמר שהוא חייב להישאר לידי והבנות העיפו אותי ואותו
מהחדר, לא
הצלחתי לאכול כי הוא התעקש לבדוק את כל המאכלים בשולחן
גריפינדור כדי
שאני לא אקבל הרעלת קיבה, בקושי הצלחתי ללכת לשירותים. בבוקר
כדי להיפטר
ממנו נעלתי אותו בארון של פילץ'. אם אתה לא מבטל את ההשפעה של
השיקוי
הזה אני אדאג לכך שדמבלדור יבטל אותו!" היא עצרה כדי לקחת
אוויר. דראקו
ניצל את פסק הזמן הזה.
"תביני, אין לי כוח לבעיות שלך. את התחייבת לעזור לי מה שאומר
שאת צריכה
לשאת בתוצאות, עכשיו, אם לא אכפת לך, אני הולך" הוא עקף אותה
בזריזות,
הולך אל עבר הדרך הראשית אל היציאה מהטירה.
"מאלפוי! תחזור הנה מיד!" היא קראה מאחורי גבו
ההולך-ומתרחק.
"תשמעי וויזלי," הוא הסתובב אליה, עומד באמצע מדשאה מכוסה שלג
"היה לי
יום רע, אני עייף, ותאמיני לי שיש לי דברים יותר טובים מאשר
לשמוע את
הצרות שלך".
"הצרות שלי יהיו כלום לעומת הצרות שאני אעשה לך" היא אמרה בקול
נוטף
שנאה.
"אני הולך" חזר דראקו בהדגשה. דראקו צעד באיטיות בהמשך
השביל, היישר
אל עבר הוגסמיד.
קול רגלים רצות נשמע מאחוריו כשג'יני מיהרה בעקבותיו
לאן-שהוא-לא הולך.

דראקו הגיע אל הוגסמיד. הדרך לא היתה בעיתית: לא היו שומרים
ליד השערים
וכולם היו כבר בתוך הטירה. האדם היחיד שהיה בחוץ מלבד דראקו
היתה ג'יני,
שעדיין הלכה אחריו בנחישות, הילה של ברקים בלתי-נראים קורנת
ממנה.
"עופי מפה וויזלי" אמר דראקו לבסוף. הוא שירך את עצמו אל שלושת

המטאטאים וג'יני הלכה היישר אחריו, למגינת ליבו. "באתי הנה כדי
להירגע
מכאב הראש שלי, לא כדי לקבל אחד חדש".
"סתום מאלפוי, עכשיו אתה זה שמקשיב לי" היא שלפה את שרביטה
ונעצה אותו
במרכז גבו של דראקו, שלא הראה כל סימן של בהלה. הוא רק ניסה
לחשוב על
דרך לזוז בלי שג'יני תגרום לו לעשן מהאוזניים. "השיקוי הזה
הורס לי את
החיים ואתה תבטל אותו או שאתה תהיה היחיד בעולם שיסבול יותר
ממני".
דראקו החליט שהוא שמע את המשפט הזה יותר מדי פעמים ביומיים
האחרונים.
העיירה הוגסמיד היתה מקושטת לכבוד חג המולד והכל נצץ, הבהיק
והבריק.

התחיל שוב לרדת שלג. הפונדק היה מקושט במנורות קטנות אדומות
וירוקות
ופסלי קרח של איילים, מבחוץ הכל נראה חמים ומפתה.
"תשמעי וויזלי," התחיל דראקו "אם אני אבטיח לך שההשפעה תפוג
בשבוע הקרוב
זה יהיה מספיק?". התחיל להימאס לו והיה לו ללא ספק קר למדי. עם
כל הברה
יצאו אדי קרח מפיו. ג'יני לא הגיבה אבל ניכר היה שהשרביט כבר
לא איים
לעשות לו חור בגב.
הוא פנה ונכנס אל הפונדק, ג'יני עדיין עוקבת אחריו. הוא קנה
שמיניית
בקבוקי בירצפת והתיישב בשולחן הפינתי והנסתר ביותר, לוקח בקבוק
אחד.
ג'יני התיישבה מולו.
"מה את רוצה עכשיו?" הוא שאל בחוסר סבלנות, מרוקן את הבקבוק
בלגימה אחת.
"לדעת איך בדיוק ההשפעה תפוג, אם בספר מובטח שהשיקוי אמור
להחזיק מעמד
לנצח?"
"אני אסדר את זה" שיקר דראקו בלי היסוס. "ואם את כבר פה תעשי
משהו
מועיל:" הוא מסר לעברה בקבוק בירצפת, ג'יני תפסה אותו. "תגרמי
לי לא
לשתות את כל זה".

"אז אתה מבין?" שאלה ג'יני. היא ודראקו היו אחרי בקבוק הבירצפת
השלישי
שלהם כל אחד וניהלו במשך דקותיים שיחה מעמיקה על מה בנות
אוהבות בבנים.
אם דראקו לא היה עכשיו במצב מוזר של ריחוף שנגרם עקב שתית יותר
מדי
בירצפת הוא היה קם משם והולך, משתדל להעליב כמה שיותר אנשים
בדרך. אבל
הוא כן היה עכשיו במצב מוזר של ריחוף שנגרם עקב שתית יותר מדי

בירצפת. "הם לא חייבים להיות יפים, רק חשוב שיהיה להם את...
נו... זה"
היא לקחת את בקבוק הבירצפת הרביעי שלה, עוד אחד נשאר בקופסה
ודראקו לקח
אותו וקם מהשולחן.
"לאן אתה," היא עצרה כדי לקחת לגימה ארוכה "הולך?". דראקו לא
ענה.
"חכה לי" היא ניסתה נואשות. היא בהחלט שתתה יותר מדי בירצפת,
חשב לעצמו
דראקו. המחשבה שעברה במקביל בראשו היתה למה הוא עוצר ומחכה
לה.

עכשיו הם הילכו להם בשלווה לאורך הרחוב הראשי של הוגסמיד.
החנויות היו
פתוחות כולן ואנשים שמחים למראה עברו בדרכם לקנות שוקולדים
ומתנות
מאוחרות לכבוד חג המולד. שלג צנח ברכות על המדשאות והגנים
שלצדי השביל.
ג'יני הביטה בחלונות הראווה, שותה מדי פעם מהבירצפת. דראקו
תיאר לעצמו
שאם היה עכשיו בצד שלא שתה כל כך הרבה היה בוודאי שם רגל
לעצמו.
"תגידי" שאל דראקו לבסוף. ג'יני הפנתה את מבטה מחנות ספרים
מכושפים "מה
בעצם יש בפוטר שכולן אוהבות אותו?". מבטה של ג'יני הפך למריר
מעט אבל
דראקו לא שם לב.
"טוב הוא..." היא ניסתה לחשוב "הוא הוא, זה מספיק" היא פנתה
אל עבר
הדובשנרייה, שממתקים מיוחדים לחג המולד כמו פתיתי שלג מתוקים
ועוגיות
זנגביל מהלכות הוצבו בחלונה. דראקו, בלי לשים לב יותר מדי למה
שהוא
עושה, הלך אחריה.
"הו, מה שאומר שאני לא הוא?" ?" שאל דראקו בטון שזייף
היעלבות.
"אתה לא ההוא הנכון" הסבירה ג'יני, מתנדנדת קלות.
"חשבתי כך".
הם עצרו לפני מדף שהכיל סוכריות-רחף. דראקו לקח שקית ומילא
אותה בכדורים
הקטנים. עוד שקית עם שוקולד אגוזים, עוד בקבוק עם טיפות דבש,
עוד שקית
עם בערך מדף שלם של כדורים ורודים וצמריריים שנכתב שהיו בטעם
תות ודראקו
היה מרוצה. ג'יני יצאה אחריו, מחזיקה סוכרייה על מקל בטעם קרמל
שקנתה
לעצמה.  
"לאן אתה הולך עכשיו?" שאלה ג'יני בסקרנות, מורידה את עטיפת
הצלופן
הכחול שעטפה את הסוכרייה.
"אני הולך לשבת, את הולכת לטירה" פסק דראקו, ג'יני הרימה גבה.
"לא שאלתי לאן אני הולכת, שאלתי לאן אתה הולך. אני באה איתך,
עוד לא
הקשבת לי עד הסוף." היא טעמה לראשונה מהסוכרייה. דראקו נאנח.
"ובכל זאת, לאן עכשיו?" ניסתה ג'יני.
"לא יודע," משך דראקו בכתפיו. "מתחשק לי לעשות משהו מענין".
"כמו מה?".
"כמו זה" אמר דראקו ותוך כדי דיבור צלצל בפעמון אחת הדלתות כמה
פעמים,
ובקול רם. ג'יני מצאה את עצמה מופתעת. "בואי!" קרא דראקו במין
תחושה
מוזרה שהוא לא הצליח להבין. זה לא שהוא פחד שיתפסו אותו, זה
שהוא לא
רצה שיתפסו אותה. הוא משך בפרק ידה ושניהם רצו, מצחקקים מעט.
דראקו
ידע שלהכל יש קשר כלשהו אל כמות הבירצפת, אבל עכשיו כבר לא היה
לו אכפת.

"מאלפוי," אמרה ג'יני כמה דקות מאוחר יותר. היא ודראקו עמדו,
מתנשפים,
הרחק מהישג ידיו של אדם שהתעורר משנת הלילה שלו עקב צילצול
בפעמון. "לא
הייתי מאמינה שמישהו כמוך יעשה דבר כזה". היא ציחקקה כשנזכרה
בפנים
הזעופות שיצאו מהדלת שבה צילצל דראקו ושהגוף שהיה מחובר אליהן
רדף
אחריהם לאורך שני רחובות.
דראקו התיישב על הספסל מאחוריו באלגנטיות שהיתה מרשימה למדי
בשביל אחד
שרץ כרגע בערך קילומטר. ג'יני, עייפה הרבה יותר, התיישבה
בכבדות לידו.
"עכשיו..." התחיל דראקו "רצית להגיד לי משהו קודם?".
"כן!" היא קראה בהחלטיות. "אתה חייב לבטל את השפעת השיקוי הזה,
זה נורא
זה מעצבן ז-".
"מישהי משננת מנטרה?" הפסיק אותה דראקו. ג'יני עשתה פרצוף
זועף.
"היי וויזלי," אמר דראקו לפתע, כאילו נזכר במשהו "מה החברים
שלך היו
אומרים אם הם היו יודעים שאת פה עם המ... דראקו מאלפוי?" הוא
שאל את
השאלה בצחוק, פחות או יותר, אבל ג'יני להפתעתו נראתה כאילו
התעצבה מעט.
"איזה חברים?" היא שאלה בפרצוף מריר.
"את יודעת, גריינג'ר, פוטר...".
"הם לא חברים שלי," היא ירתה "הם חברים של אח שלי". דראקו
הרגיש שזה
הזמן לעזוב את הנושא.
"ומה את היית עושה אם הייתי עושה את זה?" הוא שאל ותוך כדי
דיבור חפן
שלג בידו וזרק עליה. הוא קם במהירות ממקומו כדי לצאת מטווח
האש.
"כנראה שכלום" ענתה ג'יני בסתמיות, מתכופפת כנראה כדי לקשור את
השרוכים
שלה.
"אז את הרבה יותר פחדנית ממה שחשבתי שאת" הוא חייך בזדוניות
מאחוריה.
"ואתה הרבה יותר תמים ממה שחשבתי שאתה" היא הסתובבה והטיחה בו
כדור שלג
גדול. הכדור פגע ודראקו, שונא להרגיש מופסד, חיפש דרך לנקום.
ההזדמנות המושלמת באה כשג'יני, במהלך מסוכן, הסתובבה כשגבה
מופנה אליו.
היתה דרושה רק דחיפה קלילה כדי לגרום לה להגיע לפגישה
פנים-אל-פנים עם
השלג, וזה בדיוק מה שהוא גרם לה לעשות.
הוא החזיק כמה שניות בכתפיה כדי לוודא שהנקמה תהיה מושלמת ואז,
עצבנית
וסמוקה, היא הסתובבה ומשכה בגלימתו כך שעכשיו דראקו היה זה שעל
השלג.
במין בעיטה מחוכמת (ודי כואבת, באורך לא מכאיב שכזה) הוא היה
עם הפנים
אל השלג והרגיש ארבעים וחמישה קילוגרם ג'יני וויזלי מתיישבים
על הגב שלו.
"ק-ק-ומי מ-מ-מני" מלמל דראקו, רועד מקור למרות גלימתו
היוקרתית וחסינת
המים. שלג חדר לו לצווארון והיה ללא ספק קר ביותר בחוץ. כשראה
שזה לא
עובד, ניסה בכל כוחו להתהפך, והצליח, אבל שכח את הגבעה הנמוכה
שבפסגתה
התחיל קרב השלג ולכן הופתע מעט כשהוא, וג'יני מעליו, התגלגלו
במורד
מדרון מכוסה שלג.
הם נחתו נחיתה רכה, מושלגת פחות או יותר, בתחתית המדרון. דראקו
עדיין
שכב על השלג אבל בעקבות הנפילה ג'יני לא היתה ישובה על גבו אלא
רכונה
מעליו באופן שהיה יכול להיות מביך בהחלט אילו היה מתקיים בכל
הזדמנות
אחרת.
"היי" אמרה ג'יני וחייכה, לא זזה ממיקומה האסטרטגי ומחייכת
חיוך קטן.
משהו בתחתית מוחו של דראקו, בחלק שעוד פעל במישור ההגיון הישר,
רמז
לדראקו שאם יש רגע לקום וללכת לטירה לפני שיתחיל כאב הראש זה
הרגע. אבל
לעזאזל עם קולות פנימיים. בינתיים דראקו נתקל רק באחד מהם-
המצפון-
והגיע למסקנה שהוא מיותר למדי.
"היי" הוא ענה והרשה לעצמו להזיז מפניו קווצת שיער אדומה בוערת
שהציקה
לו ולהעביר אותה אל מאחורי אוזניה של ג'יני.
הסיטואציה הנוכחית היתה יוצאת דופן אפילו עבור דראקו. כל
זכרונות היום
המעצבן נעלמו, כולל הדובי הורוד, כשהביט מעל קצה ראשה של ג'יני
אל השמים
השחורים. בינות לעננים נצצו כוכבים ואורות חג-מולד מהסביבה
האירו את
פניה של ג'יני מעליו באור כתמתם-אדמדם.
"המ..." המשיכה וויזלי, כשהמחשבה על מה יגיד תלמיד הוגוורטס
שיעבור ברגע
זה ויראה אותם לא חלפה לרגע בראשה, גם לא בראשו של דראקו.
דראקו עצמו
הביט ישר למעלה במבט חולמני. באותו רגע הדבר שהיה היישר מעליו
היה ראשה
של ג'יני. הוא ראה את הצללית של עצמו משתקפת בעיניה. כל זה היה
יכול
להיות בהחלט רומנטי אם לא היה מדובר בדראקו מאלפוי וג'יני
וויזלי, שבכל
מצב או זמן אחר מתעבים אחד את השני. מכיוון שכן היה מדובר
בדראקו מאלפוי
ובג'יני וויזלי הם פשוט ניצלו את הרגע כמיטב יכולתם.
ידו של דראקו, שעד עכשיו היתה עדיין מאחורי אוזנה של ג'יני,
מעבירה
באיטיות את שיערה אחורה, החליקה לאורך כתפה עד המקום בו היתה
ידה של
ג'יני נתמכת בכתפו של דראקו. לא נראה היה שזה הפריע לה.
נשמע צילצול מרוחק מאנשהו, צילצול של השעון הגדול בהוגסמיד.
ג'יני הרימה
יד אחת והביטה בשעונה. כשסובבה את ידה דראקו ראה שכבר שתים
עשרה. הקסם
שהיה באורח מוזר ברגע נעלם, וג'יני הסתובבה ונשכבה על הגב בשלג
ליד
דראקו.
"מאוחר" היא ציינה. דראקו הרגיש כאילו עובר הרבה זמן עד
שהמילים מגיעות
מאוזניו למוחו.
הוא קם ממקומו והתחיל לטפס במעלה הגבעה המושלגת. הד התחלתי של
כאב ראש
ביצבץ בתחתית הכרתו. הוא שמע רעש מדשדש כשג'יני עקבה אחריו,
הוא עצר ליד
הספסל כדי לקחת את שקית הממתקים שלו וגרר את עצמו באיטיות אל
הטירה,
נכנס אל אולם הכניסה, שם, מסיבה כלשהי שהוא לא הצליח להפנים
אבל נראתה
לו לגיטימית, הוא נעצר והסתובב לחכות לג'יני.
"טוב את יודעת," הוא התחיל, ג'יני נעצה בו עיניים חומות ענקיות
"את לא
כל כך נוראית בשביל וויזלי". ג'יני התקשתה להחליט אם לקחת את
זה כמחמאה
או עלבון.
זה היה רגע מוזר ביותר כששניהם עמדו אחד מול השני ותהו מה
לעשות,
משתדלים להביט לכל מקום אחר כדי לא להביט על האדם שמולם.
"טוב, לילה טוב לך מאלפוי" מלמלה וויזלי. אם זו היתה כל אחת
אחרת (חוץ
מגריינג'ר), חשב לעצמו דראקו, הוא היה מנשק אותה. עכשיו הוא
הסתפק בחיוך
קריר ואופייני.
היא פנתה במעלה מדרגות השיש ואל חדר המועדון של גריפינדור,
איפה שלא
יהיה ודראקו עקב אחריה בעיניו עד שנעלמה מעבר למסדרון ואז הלך
אל
המרתפים ואל חדר המועדון של סלית'רין. בלי כל סיבה נראית לעין
היה לו
חשק לשרוק.

הבוקר הביא רק אור לבן ערפילי שהאיר פחות או יותר (יותר פחות)
את
המסדרונות שהובילו אל האולם הגדול. דראקו הלך לאורכם בשעה
מאוחרת מאוד
לקום בה. כאב הראש שהיה לו השאיר אותו במיטה במשך רוב שעות
הבוקר
והצהריים, ועכשיו השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים.
הוא כבר ניסה לעצבן שני תלמידי הפלפאף, לשכנע את פנסי לפגוש
אותו
במסדרון מבודד רק כדי לשאול אותה מה השעה, לגרום לקראב להרביץ
לגויל
ובאופן כללי: להתעלל בכמה שיותר אנשים, אך זה לא שיפר את מצב
רוחו.
מהדקה שבה התעורר (בשעה מוקדמת למדי, לצערו) ועד אותו הזמן שבו
היה הולך
במסדרון, דורך על כל אבן-ריצוף כאילו הוא עושה לה טובה שהוא
מסכים לגעת
בה, היתה לו הרגשה מעצבנת. מין תחושה שרבצה באוויר שגרמה לו
לחשוב שמשהו
לא בסדר.
אבל הכל היה בסדר גמור, חשב לעצמו דראקו בשעה שהביט מהחלון תוך
כדי
הליכה. השמש לא זרחה (דראקו שנא שמש. כמה שיותר גשם
ועננים-יותר טוב),
טיילר קמלוט לא התקרב אליו במשך כל הבוקר, הוא ידע שהוא נראה
טוב מתמיד
למרות שהיה עייף ביותר ואף תלמיד מגריפינדור לא החליף איתו
מילה במשך
השעתיים שבהם לא היה במיטה.
ואולי זאת היתה הבעיה. הוא קיווה מאוד שג'יני וויזלי לא סיפרה
לאף אחד
על מה שקרה אתמול בלילה. אבל בעצם, הזכיר לעצמו דראקו, למה לה?
הרי
בעיקרון הוא שונא אותה, והיא שונאת אותו, וכך גם כל תלמיד אחר

בגריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין (לא כולל את פנסי,
מדיאה קראב
וגויל). לא, חשב לעצמו דראקו בקול שאם היה מבטא אותו בקול רם
היה תקיף
והחלטי, אין שום דבר שיגרום לה לספר את זה למישהו.
אבל ליתר ביטחון הוא החליט לדבר איתה בהזדמנות הראשונה.

אך כשהגיע לאולם הגדול הגיע אליו ההכרה שעכשיו קשה יותר מתמיד
לדבר עם
וויזלי. פוטר עדיין, אם להשתמש בביטויים ציוריים, ישב לה על
העורק,
וכשלא היה שם היא היתה מוקפת בתלמידי שנה רביעית.
דראקו גם שם לב שגריינג'ר לא ישבה בשולחן גריפינדור. בטח
מתחבאת מתחת
למיטה, אחרי שהיא בדקה שאין שם עכבישים כמובן  חשב לעצמו
דראקו, משועשע
למדי.

עברו שעתיים שאותם העביר דראקו בתפילה לישות אלוהית כלשהי
שג'יני לא
דיברה על אירועי אתמול עם אף אחד, וכעבור השעתיים הוא הלך לחפש
את
ג'יני. הוא שוטט כמה דקות בטירה וכשהגיע לקומה הראשונה ראה את
ג'יני
חוצה מסדרון. הוא עצר אותה באמצע הדרך.
"היי וויזלי, יש לך שניה?" הוא שאל בקרירות, מביט בעצבנות
הצידה בתקווה
שאף אחד לא יראה אותם מדברים.
"למען האמת מאלפוי, אני בדיוק הייתי בדרך ל-"
"מצויין, ידעתי שאת פשוט מתה לדבר איתי" הוא ענה לעצמו. "אז,"
המשיך
דראקו "בקשר לאתמול-"
"אבל מאלפוי," היא קטעה אותו "אני פשוט ממש חייבת ללכת ל-"
"רגע וויזלי, אל תקטעי אותי באמצע. בכל אופן מכיוון שאני יודע
כמה זה
חשוב לאנשים לשמור על מוניטין" הוא העביר יד בשיערו, באופן שלא
היה
מבייש אף פרסומת לשמפו "והגעתי למסקנה-"
ג'יני התנדנדה במקומה תוך כדי שאמרה "אבל מאלפוי אני באמת-"
"רגע, אז הגעתי למסקנה שאם את לא תגלי אני לא אגלה" הוא סיים
את המשפט
סוף כל סוף.
"כן, מצוין, מה שתגיד מאלפוי עכשיו-"
"ורגע, תזכרי שאנחנו לא סובלים אחד את השני" הוא הוסיף.
"אבל אנחנו באמת לא סובלים אחד את השני" אמרה ג'יני, נעצרת
רגע, בקושי
רב מהריקוד התזזיתי למדי שלה.
"לא חשבתי אחרת" ענה דראקו בקול שהיה נשמע ג'נטלמני ביותר אילו
דראקו
היה ג'נטלמן.
"אני יכולה ללכת?" היא חזרה להתנדנד.
"אה, כן, בטח, אם לא היה לך זמן לדבר איתי למה לא אמרת?" הוא
שאל בפליאה
מזויפת והניח לג'יני לרוץ אל הדלת שבסוף המסדרון. עכשיו דראקו
הבחין שעל
הדלת היה כתוב "שירותי נשים".

הלימודים חזרו למסלולם הלימודי והדי-מעצבן כעבור שבוע, כשנגמרה
החופשה.
דראקו חזר לשגרת שיעורים-אימוני קווידיץ'-להוריד אנשים מהעורף
שלו, וזה
דווקא מצא חן בעיניו.
הוא בדיוק יצא משיעור שיקויים (מקווה מאוד שסנייפ, שהיה בעל
חוש מפותח
להריח צרות, לא יזהה השפעה של שיקוי אהבה) כששמע את פרופסור
סנייפ קורא
לו.
"מר מאלפוי, אני אמור ללוות אותך למשרד של דמבלדור". דראקו,
שלא הסגיר
את העובדה שהוא נבהל, הנהן.
הוא עקב אחרי הפרופסור אל הקומה השניה.
הם נעצרו מול פסל אבן של מפלצת, שאם היו צובעים אותה בירוק
זרחני היתה
יכולה להיות מכוערת כמעט כמו גויל. סנייפ מלמל משהו שדראקו לא
הצליח
לשמוע אבל כנראה היה סיסמה כלשהי מפני שהמפלצת ניתרה הצידה.
הם עלו במדרגות סליליות שנעו בכוחות עצמן ונעצרו מול דלת
עץ-אלון גדולה
במיוחד. סנייפ הקיש בה במקוש בצורת גריפין.
"יבוא" נשמע קולו של דמבלדור וסנייפ נכנס, מסמן לדראקו לעקוב
אחריו.
דראקו הופתע ביותר ממראה המשרד אבל הופתע עוד יותר לראות מי
ישב בתוכו.

דראקו מעולם לא היה במשרד המנהל, ולכן הביט סביב. על הקירות
היו הרבה
מדי דיוקנאות, די מכוערים החליט דראקו לעצמו. עוף חול ישב
בכלוב מוזהב
ונצץ לעצמו בשלווה ועל כורסה מרופדת נוחה למראה, במבע שכולו
הביע מרירות
וחוסר רצון להיות-איפה-שהיה, ישב לוציוס מאלפוי.
פרופסור דמבלדור היה שם גם הוא, נראה הרבה פחות עליז מבדרך
כלל, לשמחתו
של דראקו, ומסתכל באביו של דראקו במבט שהיה קרוב מאוד לשנאה.
אביו היה הראשון שדיבר:
"דראקו, לך למעונות סלית'רין וקח את הדברים שלך, אתה יוצא
לחופשה מבית
הספר" הוא אמר בטון סמכותי.
דראקו הנהן.
"אל תדאג, תוכל להשלים את החומר בבית" הוסיף לוציוס.
דראקו הנהן.
"או לקפוץ מצוק" אמר אדון מאלפוי בקול בלתי-נעים.
דראקו הנהן.
"דראקו, תקשיב ותקשיב לי היטב," אמר אביו של דראקו בטון
סמכותי. אותו
טון שבדרך כלל היה גורם לדראקו זיכרונות על שעות שהיה מבלה
נעול בחדרו
או על מלאכות טיפשיות או קשות שהיה עליו לבצע כדי ש"יתבגר".
רובן ניתנו
לו כשהיה בן חמש. דראקו התעורר מתרדמת ההלם שבה היה שרוי.
"החפצים שלך נארזו, אז לך לחדר השינה שלך וקח אותם, הכרכרה
מחכה לנו
בחוץ" הוא פקד על דראקו. דראקו הנהן, הפעם בהבנה מלאה, ויצא
מהחדר.

שלושה גמדוני בית סחבו לדראקו את המזוודה כשיצא מהטירה אל עבר
שביל
הגישה ואז מחוץ לשערי הטירה אל המקום בו חיכתה כרכרה שחורה
גדולה, שהאות
M בגוון כסוף הוטבעה בה. אבא שלו עמד לפני דלת הכרכרה, מזכיר
עץ עתיק
שהיה יכול להיראות מאוד במקום בבית קברות.
גמדוני הבית העמיסו את המזוודה, הענקית למדי, על הכרכרה, קדו
קידה קטנה
וברחו אל הטירה.
"לא אמרת שנוסעים?" שאל דראקו אחרי שעמד מול אביו במשך כמה
דקות בלי
שנראה סימן כלשהו שהם עומדים לזוז.
"כן" ענה לוציוס בתקיפות. דראקו התחיל לטפס אל הכרכרה. כשהיה
עם רגל אחת
בתוך הכרכרה קרא לפתע אביו:
"חכה רגע" אמר לוציוס לפתע, דראקו, שנבהל מעט, הסתובב לכיוון
אליו הביט
אביו וראה דמות דקה עם שיער אדום בוער סוחבת מזוודה.
"מה הבעיה אבא?" שאל דראקו לבסוף.
"אין בעיה" אמר לוציוס בקרירות "אני פשוט מחכה שהיא תבוא".

פרק תשיעי: אחוזת מאלפוי.

"אני פשוט מחכה שהיא תבוא".
דראקו צמצם את עיניו כדי לראות בבירור את הדמות
ההולכת-ומתקרבת, למרות
שכבר ידע בוודאות מי זאת, ואולי הוא לא רצה לדעת. הוא קפץ
מהכרכרה ונעמד
ליד אביו כדי לשמוע מה יש לו להגיד.
ג'יני יצאה משערי הטירה ועצרה לפני אדון מאלפוי.
"איחרתי אדוני?" היא שאלה בקול שלא נשמע לדראקו כמו הקול הרגיל
שלה, או
אולי זה היה בגלל שדראקו היה רגיל לשמוע אותה צועקת עליו.
לוציוס מאלפוי
לא ענה אלא החווה בתנועה מנומסת אל הכרכרה.
ג'יני עלתה למרכבה והתיישבה על אחד הספסלים. לוציוס עלה אחריה,
דוחף את
דראקו הצידה תוך כדי, ואחריו דראקו-עצבני למדי, אם כי לא מראה
את זה
כלפי חוץ. הוא התיישב בספסל ליד אביו, משתדל להתרחק ככל האפשר
מג'יני,
שישבה מולו.

הנסיעה היתה מתוחה ביותר. וויזלי העבירה מבט עצבני במאלפויים
ואז עברה
לבהות בתקרה, אדון מאלפוי נעץ מבט מוזר ביותר בג'יני, ודראקו
הביט החוצה
מהחלון.
הוא חשב.
במשך כל שלוש וחצי השנים שהכיר את ג'יני וויזלי הוא לא סבל
אותה. וגם,
טוב, היא היתה ממשפחת וויזלי, מה שאומר שכל אחד ממשפחת מאלפוי
אמור לא
לסבול אותה, ואכן כך היה, אבל עכשיו אביו של דראקו הביט בג'יני
במבט
מוזר, משהו שנראה כמעט כמו גאווה. דראקו ניסה לחשוב על סיבה
שבגינה
פתאום יכול לוציוס מאלפוי לרצות בקשר כלשהו עם משפחת וויזלי,
לא, מה
פתאום משפחת וויזלי. קשר עם ג'יני וויזלי, אחרת הוא בוודאי
היה מדבר
עם אבא שלה או משהו כזה.
מה כבר יכולה ג'יני וויזלי לעשות שיגרום למאלפוי כלשהו לשבת
איתה באותה
כרכרה?
דראקו היה כל כך עסוק בלחשוב על כך עד שהוא נרדם.

כשהתעורר הם היו בשטח האחוזה, בסביבת החורשות שהקיפו אותה.
וויזלי היתה
שרועה לכל אורך המושב, שקועה בשינה, ואדון מאלפוי נראה כרגיל.
אחרי חמש
עשרה שנים של היכרות דראקו הגיע למסקנה שאביו ייראה כרגיל גם
אם יכבה
שריפה אחרי שעבר בתוך הוריקן.
הם עברו את החורשה האחרונה, שהיתה מורכבת מעצי טקסוס וברוש
והזכירה
לדראקו בית קברות, והגיעו אל שביל הגישה לאחוזה.
הכרכרה עצרה בחריקה ווויזלי התעוררה, נראית די מבולבלת.
משרת חיוור ועגמומי למראה פתח את דלת הכרכרה ועוד שלושה אחרים
הורידו את
המזוודות וסחבו אותם אל האחוזה.
דראקו ירד מהכרכרה והלך אל עבר האחוזה כשנשמע שיעול מאחוריו.
זה היה
לוציוס שהשתעל. הוא התקרב אל דראקו ולחש לו משהו:
"אני סומך עליך שתדאג להראות לה את האחוזה והסביבה, היא תשהה
איתנו כמה
ימים". דראקו תהה אם זה לטוב או לרע כששני משרתים קדו לו ופתחו
את דלתות
הכניסה הענקיות. ג'יני חייכה אליהם וקדה חזרה. אם אביו לא היה
מסתכל
עליו בשמונה עיניים דראקו לא היה מתגבר על הדחף שלו ללעוג לה.

הם נכנסו לאחוזה. נרקיסה מאלפוי עמדה באולם הכניסה ונראתה מלאת
חיים כמו
בובת שעווה. היא גם היתה חיוורת כמו בובת שעווה (באופן טבעי)
ולבשה
בגדים שאף בובת שעווה לא היתה מוכנה ללבוש.
"איך עברה הדרך לוציוס?" היא שאלה את בעלה תוך הנחת יד על הכתף
שלו.
לוציוס לא ענה.
"גלתיאה!" קרא לבסוף אדון מאלפוי. מהמסדרון הגיחה בריצה משרתת.
היא
נראתה שברירית ויפה כאילו עשו אותה משיש, מה שהיה די נכון. היא
היתה פעם
פסל שאחד מאבות-אבותיו של דראקו הפיח בו רוח-חיים. היא שירתה
באחוזת
מאלפוי כבר שנים.
"הראי לעלמה וויזלי את חדרה." פקד לוציוס "ודראקו-" דראקו תהה
מה הוא
כבר עשה הפעם "לך איתן והראה לעלמה וויזלי את האחוזה. ארוחת
הערב תוגש
בשבע" דראקו הניח שהוא דיבר אל ג'יני. המשרתת הלכה בראש,
מאחוריה ג'יני
ומאחוריה דראקו. "אה, ודראקו" לוציוס אמר, שנייה לפני שנעלם
בפנייה ",
דראקו נעמד דום, אך לא הסתובב "הפעם השתדל לנהוג כג'נטלמן".

ג'יני ודראקו השתרכו אחרי גלתיאה לאורך המסדרונות המרובים של
האחוזה.
חדרה של ג'יני היה בקומה השניה, למגינת ליבו של דראקו, מפני
שהחדר שלו
היה בדיוק בצד השני של אותו מסדרון.
אחרי שגלתיאה הלכה "למטבח, אדון דראקו, לעזור עם ארוחת הערב"
דראקו עמד
במסדרון וג'יני יצאה מהחדר.
"טוב נו, בואי כבר, יש לי הרבה דברים לעשות". הוא מילמל.
"והם כוללים?" שאלה ג'יני.
"כל דבר חוץ משהייה איתך".

מכיוון שלא היה טעם להראות לה את הקומה הרביעית, שבה היו רק
המון עליות
גג ומחסנים, דראקו הסתפק בקומה השלישית, השניה והראשונה.
"יש גם את הגנים" הסביר דראקו. הגנים של אחוזת מאלפוי היו מקור
גאווה
ללוציוס, למרות שלא היה בדיוק מסוג האנשים שהיית יכול לראות
עומד בגן עם
מזמרה וכובע קש. כל גן באחוזה היה מגודר בגדר אבן עבה וגבוהה
ונעול בשער
ברזל. היו גני תבלינים, גנים עם פרחי אור שזהרו בלילה, גנים עם
פרחים
נדירים שלא צמחו אפילו בחממה שלוש בהוגוורטס וגנים שהיו
מורכבים מחצץ
וסלעים בצורות מענינות.
"אבל לא כדאי לצאת לשם בערב" הוסיף דראקו. לצמחים היתה נטייה
להיות
רעבים כשהשמש שוקעת, והוא רצה את האצבעות שלו לעצמו.

מכיוון שארוחת הערב היתה אמורה להיות מעין "קבלת פנים" לג'יני,
או משהו
בסגנון, דראקו ידע שהוא אמור ללבוש מה שאמור היה להיות הגלימה
היותר-
טובה שלו, אם כי לא גלימת טקס. זה מה שהוא עשה.

הוא ירד אל חדר האוכל של אחוזת מאלפוי. חדר האוכל של האחוזה
היה אחד
החדרים היותר-גדולים של הטירה, עם נברשות מפוארות שבתוכם המון
נרות,
שולחנות וכיסאות מעץ כהה ודיוקנאות של אבות המשפחה על הקירות.
לוציוס ונרקיסה כבר ישבו שם, בשני קצותיו של שולחן ארוך ומעוטר
במיוחד.
דראקו התיישב באמצע הדרך בין שני קצות השולחן.
"אז דראקו איך בבית הספר?" ניסתה נרקיסה. דראקו משך בכתפיו.
הוא הרגיש
טיפשי כשישב בחדר האוכל המפואר, לובש גלימה שחורה עם אבזם כסוף
ונועץ
מבטים בצלחת הריקה שלו.
"אימך שאלה אותך משהו, תענה" אמר לוציוס בקול תקיף.
"בסדר אימא" נאנח דראקו.
"והציונים שלך?" המשיכה נרקיסה. היו פעמים בהם דראקו פשוט לא
סבל את
ההורים שלו. הן היו נדירות-אך היו קיימות.
"אני חושב שהם בסדר" אמר דראקו, נזכר באפס הממשמש ובא בלחשים.


באותו רגע נשמע רשרוש מכיוון הפתח. דראקו הסב את ראשו כדי
לראות את
גלתיאה עומדת בפינת הדלת ואת ג'יני נכנסת לחדר האוכל, נראית
מבולבלת
למדי.
היא לבשה גלימה כחולה כהה שדראקו זיהה כגלימה שראה פעם באחד
הארונות
באחוזה. היא קדה בנימוס, אם כי במבוכה, לאדון וגברת מאלפוי
והתיישבה
לשולחן בכיסא מול דראקו.
"ארוחת הערב אדונילי" צייץ גמדון בית שדידה מהמטבח. כשלא נשמעה
שום
תגובה חזר הגמדון בשנית:
"ארוחת הערב אדונילי, מוכנה".
"אז תביא אותה חתיכת אידיוט" נבח לוציוס אל עבר הגמדון.
היצור המבוהל
התקפל מעט ואז רץ למטבח בהיסטריה. וויזלי הביטה בכל המחזה במבט
מבוהל,
אך לא נראה שמישהו מהנוכחים שם לב לכך.
ג'יני השתעשעה במחשבה מה הרמיוני הייתה עושה אם היא הייתה
יושבת פה
במקומה.
גמדון הבית, ועוד שני גמדונים ומשרת הביאו את ארוחת הערב על
מגשים. ניכר
היה שג'יני מרגישה מאוד לא נוח שם. היא רק נברה באיטריות
שהוגשו לה
והביטה על הדיוקנאות מסביבה, שהתלחשו ביניהם.
"אז... העלמה וויזלי," אמר לוציוס בקול חלקלק. "איך נראית לך
אחוזת
מאלפוי?".
"היא מאוד יפה" שיקרה ג'יני במצח נחושה. לא היה כל כך ברור אם
התשובה
מצאה חן בעיני אדון מאלפוי אבל הוא לא הראה את זה.
"אני סומך עליך דראקו" אמר בשנית לוציוס בקול מבשר רעות
לדראקו. דראקו
הלך כשידיו מאחורי גבו ושרק, מטפורית כמובן. "שתדאג לעלמה
וויזלי עד
שיגיע הזמן". דראקו רצה לומר שיש לו דברים הרבה יותר טובים
לעשות מאשר
בייביסיטר, שהוא רוצה לדעת מה לעזאזל ג'יני וויזלי עושה בבית
שלו ושהוא
גם רוצה לדעת את זה אחרי שיעיף אותה משם, אבל הוא לא אמר כלום.
הוא הנהן.
וויזלי נברה בפשטידה שלה.
"אל תדאגי" אמר לוציוס. "זה לא מורעל".
"לא הייתי מתערב על זה" לחש דראקו בינו לבין עצמו. לוציוס זרק
בו מבט
ארסי.
"הא, לא זה פשוט שאני לא כל כך רעבה אכלתי לפני הנסיעה... ו...
הייתי
מעדיפה ללכת לישון" היא מלמלה. נרקיסה חייכה חיוך מתוק.
"אל תציק לילדה, לוציוס" היא פקדה על בעלה בטון רך "עברה עליה
דרך
ארוכה. לכי לישון חמודה. אם את צריכה משהו או שתחליטי שאת רעבה
תקראי
לדראקו. החדר שלו בסוף המסדרון". היא קמה מהשולחן וליוותה את
ג'יני עד
דלת חדר האוכל.
דראקו כעס אפילו עוד יותר-אם זה היה אפשרי. למזלו, השליטה
העצמית שלו
היתה מפותחת בהחלט. מכל המשרתים וגמדוני הבית באחוזה- דראקו
מאלפוי,
דראקו מאלפוי צריך להיות השומר של העלמה וויזלי שלא יכולה לקום
לקחת
חתיכת טוסט?!
"גם אני לא כל כך רעב אבא" אמר דראקו לבסוף, מזיז את הצלחת
כלפי השולחן.
"שב ותהיה בשקט דראקו" פקד לוציוס. דראקו מצא את עצמו על סף
התפוצצות.
"מה קרה שפתאום אתה מראה כזה יחס לוויזלי הזאת?! אסור לה להיות
פה! היא
לא שייכת לפה!" הטיח דראקו בתחושה שאם כבר הוא מוציא את
העצבים-שילך עד
הסוף. העונש יהיה כאוב באותה מידה בסופו של דבר.
"זה לא ענינך דראקו. תדע כשיגיע הזמן, ועכשיו לך לישון" אמר
לוציוס בקור.
"אב-" התחיל דראקו.
"לך לישון". לוציוס לא היה אדם שצועק. במקום לצעוק הוא אמר
את מה שהיה
לו להגיד בטון קר ומפחיד כל כך, שאף אחד לא העז להתנגד לו. אם
הוא היה
הולך לקוטב הצפוני ופוקד על הקרחונים ללמוד לשיר, העולם היה
סובל ממכת
קרטיבים מזמרים.
דראקו הלך בכתפיים שפופות אל עבר הדלת, יוצא ממנה ומפספס
בעיניו את
ג'יני, שעמדה בפינת אולם הכניסה.
הוא הלך לחדר השינה שלו וזרק את עצמו על המיטה. העובדה שהוא לא
יודע מה
הלך בבית שלו עצמו עצבנה אותו. מאוד. הוא גם היה מופתע מעט מכך
שלא קיבל
עונש.

השעה היתה שתים עשרה בלילה. באחוזת מאלפוי לא היו יותר מדי
חיים בשעה
זו. כמה וכמה חיות מוזרות כירסמו חפצים עתיקים בעליות הגג. שתי
רוחות
רפאים עשו מסיבה בחדר האירוח של הקומה השלישית, ואי אפשר היה
לומר שהם
מוסיפות חיים לענין. דראקו מאלפוי, ער לחלוטין, התהפך במיטתו
וג'יני
וויזלי טיילה באחוזת מאלפוי.
רשרוש מבחוץ הקפיץ את דראקו והוא התרומם למצב ישיבה והאזין.
צעדים של
רגליים הולכות נשמעו מהמסדרון. דראקו חיפש את שרביטו על שולחן
הלילה
ובלי לחשוב יותר מדי לבש חלוק לילה (שחור), לקח את השרביט
ויצא. הצעדים
נשמעו כאילו הם מתרחקים ממנו והלאה ודראקו עקב אחריהם.

הרעש הוביל אותו למדרגות שירדו אל קומת הכניסה. היתה לו התחושה
שמי-שזה-
לא-יהיה (לא היו הרבה אפשרויות) נמצא ממש על גבול הראייה שלו,
וזה עיצבן
אותו למדי.
הוא נעצר, מופתע למדי, בקצה המדרגות המובילות אל אולם הכניסה.

במרכז האולם, ממש מתחת לעיטור התקרה (שהיה הציור שמיכלאנג'לו
צייר
כשהחליט שהקפלה הסיסטינית לא מוצאת חן בעיניו), עמדה ג'יני
וויזלי. ערה
למדי, מביטה בדיוקנאות של אבות-אבותיהם של משפחת מאלפוי. האור
העמום
שבקע מהנרות של פמוטי הקיר האיר את כל האולם בבוהק עמום וכל
המראה היה
יכול להיות מאוד מלבב, בתנאי שהיית תלמיד שנה רביעית מאוהב מעל
הראש.
אבל דראקו לא היה תלמיד רביעית, ובוודאי שלא מאוהב.
"לא לימדו אותך שבבתים של זרים אמורים להתנהג בנימוס?" שאל
דראקו
בסרקסטיות, אם כי בשקט, ממרום המדרגות. הוא ניסה לא לחשוב מה
יאמר אביו
אם ימצא אותו שם בשעה כזו של הלילה. לאביו של דראקו היתה אמונה
חזקה
מאוד בשעות שינה קבועות-אלא אם כן הן התנגשו באמונות שלו בקשר
לדברים
אחרים.
"לא לימדו אותך להתייחס יפה אל האורחים שלך?" שאלה ג'יני,
מביטה מתחתית
המדרגות אל דראקו ואז אל דיוקן שמן שלו שעמד בפינה ליד
המדרגות. הדיוקן,
החליטה, היה הרבה יותר סימפטי מהמקור. הצייר התקשה להעביר את
גבישי הקרח
של העיניים מה שגרם לו להיראות כמעט... נורמלי.
"אני לא חושב שחייבים אם האורח מחטט למארח בבית באמצע הלילה"
העלה דראקו
נקודה.
לג'יני לא היה מה לענות על זה. דראקו אהב לנצח בוויכוחים.
"כדאי לך לחזור לחדר. מה עשית פה בכל מקרה?" הוא שאל, מופתע
למדי לגלות
שזה מענין אותו.
"סתם... הסתכלתי על התמונות. מסתבר שיש כמה אנשים במשפחה שלך
שנראים
אנושיים" היא הוסיפה. דראקו נשך את לשונו וספר עד עשר. "וגם לא
הצלחתי
להירדם" היא הוסיפה. עם זה דראקו נאלץ להסכים, גם אותו השינה
לא אהבה
באותו לילה.

הם עלו לקומת החדרים ודראקו ליווה את ג'יני עד חדרה. היא חשבה
שהוא
מתנהג מוזר אבל לא. היתה לו מטרה.
"תרצה גם קוקטיל עם מטרייה ואת הסיגר שאחרי?" שאלה ג'יני
כשדראקו עקב
אחריה אל תוך החדר. הוא היה נבוך למדי אחרי שאמרה מה שאמרה,
אבל לא הראה
זאת. הוא לא היה מראה זאת גם אם היו משלמים לו.
"מרגריטה יהיה נחמד, תודה" אמר דראקו והזמין את עצמו לשבת על
אחת
הכורסאות המרופדות בפינת החדר, למגינת ליבה של ג'יני.
"האמת היא," הוא הזדקף מהישיבה הנינוחה שבה התיישב בכורסה
לטובת ישיבה
שבה היה יכול לנעוץ עיניים חשדניות למדי וקרות יותר מדי
בג'יני, שישבה
במבוכה על קצה המיטה שלה.
היא עטתה חלוק לילה תכלכל ואת הבעת השנאה השמורה במיוחד
לדראקו. דראקו
אהב את העובדה שאנשים שמרו הבעות שנאה במיוחד בשבילו. זה חיזק
לו את
האגו. "שאני רוצה לדעת משהו" סיים דראקו את המשפט. הבעתה של
וויזלי
נשארה קפואה.
"אני חושב שיש לי זכות לדעת מה את עושה בבית שלי" הוא אמר
בשקט. אף שריר
בפניה של ג'יני לא זז. הן היו קפואות כמעט כמו עיניו של
דראקו.
בדיוק אז נשמע רעש מכיוון המסדרון. דלת החדר, שג'יני סגרה קודם
לכן,
נפתחה. ליבו של דראקו ביצע קפיצת התאבדות ממקומו הנוכחי.
הוא היה שמח לקפוץ בעקבות ליבו כשראה שהעומד בפתח היה לוציוס
מאלפוי.
כשראה את שניהם הוא חייך חיוך מתוק ומסוכן.
"אני שמח ששניכם מסתדרים יחד" הוא אמר באיטיות "אבל זה הזמן
ללכת, העלמה
וויזלי". פניה של ג'יני החווירו מתחת לנמשים שלה, וגם הנמשים
עצמם נראו
לבנים יותר.
היא קמה ממקומה על המיטה ולקחה גלימת חורף ממתלה המעילים
בארון. דראקו,
מתוסכל למדי על שלא קיבל תשובה לשאלתו אבל שמח לראות שאביו
טרוד מכדי
להעניש אותו, קם מהכורסה.
"לילה טוב דראקו" אמר לוציוס לבנו היחיד שעמד במרכז החדר,
מתקשה מעט
לעכל את האירועים סביבו. ג'יני, לבושה בגלימת חורף שחורה עם
ברדס מעל
לכותונת שלה, הנהנה לעומתו.
דראקו סחב את עצמו ליציאה מהחדר ועקב אחריהם בעיניו כשהוא הולך
אחורה אל
דלת חדרו.
ג'יני ולוציוס ירדו במדרגות אל אולם הכניסה וכמה שניות מאוחר
יותר דראקו
שמע את דלתות הכניסה הכבדות נפתחות בחריקה. הוא משך בכתפיו
ונכנס לחדר
השינה שלו.
מצעי סאטן שחורים נצנצו אליו בברכה. דראקו לקח את אחת מכריות
הקישוט
וזרק אותה אל עבר הקיר. הכרית פגעה באגרטל שניצב על שולחן עתיק
ונדנדה
אותו בזווית מסוכנת. הוא הטיל את עצמו על המיטה ואפילו בלי
להוריד את
החלוק או להתכסות בשמיכה-נרדם.

הציפורים, או בעלי חיים כלשהם שהיו בגינה, צייצו. גלתיאה פתחה
את חלון
חדרו של דראקו ואור לבן ובהיר חדר אל החדר.
דראקו התהפך במיטה.