מוקדש לMיקי

אני לא יודע מה אתכם, אבל לי דיי נמאס שטורקים אותי כל הזמן.
נכון, לא מצפים ממקרר לפתח רגישות לדברים כאלה, או בעצם לדברים
בכלל, אבל מה לעשות כזה הוא אני. כשרק הגעתי לכאן, יד שניה,
מבית מאפה יוקרתי (שפשט את הרגל כי באמצע הדרך משום מקום לשום
מקום, אין אף אחד שצריך בית מאפה יוקרתי) היה לי הכל! בעצם היה
לי פשוט הרבה מקום... אפשר לקרוא לזה ריקנות... פשוט היה לי
אחלה ריח של בצק איכותי! ואז, שמו בתוכי סלומון מעושן, או בעצם
סתם מומלח אבל זה נראה אותו דבר. חשבתי לעצמי, איזה יופי,
עברנו רמה, עכשיו זה לא רק מאפים, יש עוד שטויות יוקרתיות. או
לפחות עוד שטויות שמנסות להראות יוקרתיות. שבע דקות אחרי זה
העוזר טבח סיים את הסיגריה שלו והכניס לתוכי את הסרדינים.
באותו רגע הבנתי שיש משהו מסריח פה. כשהבנתי שזה הסרדינים
התכוננתי לגרוע מכל, אבל זה לא מיהר להגיע. במקומו התחילו
להיכנס במנות קטנות ההוכחות שהמרחק בין יוקרה למקום החדש שלי
הוא דיי משמעותי. אני חושב שניתן להגדיר את המקום כאחד שאחריו
אתה מסיים את הקריירה שלך כי אף אחד פשוט לא ייקח אותך יותר.
משהו כמו חברת טבק בשביל רופא. אתה עובד המון, אחלה תנאים, אתה
יוצא, נגמר הסיפור. בכל אופן, במקרה שלי גם התנאים היו לא
משהו. איפשהו בין העוגות הזולות, לרגל הקרושה והלחם הישן ניתן
היה למצוא מדי פעם... משהו, אני לא יודע מה, אבל זה היה טוב,
אולי אפילו חצי יוקרתי. על מי אני עובד? לא היה ולא נברא משהו
שהמילה יוקרתי קשורה אליו. היה רק אוכל מסריח, מלצרים מקללים,
המון (ואני מתכוון המון) סיגריות זולות לידי או בתוכי, בעלים
קמצנים, טבחים עצלנים אבל הכי ה-כ-י מעצבן: טריקת דלתות
אינסופית. לאות מחאה החלטתי לא להסגר, הם החליטו לא לשים לב.
ככה זה כשאתה מקרר במסעדה רוסית.