אני פוסעת בתחנת רכבת סואנת, מאזינה בדיסקמן למוזיקה שאני
בחרתי להאזין לה, מנסה להתחבר ומצליחה... להגיע ולרחף, כמעט
גבוה,
איתה, אבל   משהו מושך אותי בחזרה לקרקע, אל הנורמליות הרגילה
והנמאסת, אל המציאות הכל-כך מזויפת הזו.

אני לא יכולה להמשיך לרחף, כי המוזיקה שלי לא נקייה,- קולות
הכביש העמוס וההד של דיבורי הסתם האלו שמגיע מכל פינה,- ואני
לא אומרת,-לפעמים זה נחמד לדבר רק על סתם, לא לחשוב, להיסחף עם
הזרם, אבל רק כשזה לפעמים!   כי כשזה כל מה שיש, ואין שום דבר
אחר, זה כבר הופך מאוס, הריקנות של זה דופקת מכל עבר,
וההתלוננויות שלי, גם זה נמאס, גם זה, כן, אבל, לפחות זה.

פעם שמעתי שאמרו בסרט, (שאמור להיות לא מציאותי, אבל המשפט הזה
ביטא כל-כך הרבה)- "אם איזו ישות חיצונית הייתה מאזינה לרדיו
שלנו, הם וודאי היו חושבים שאנחנו מחפשים בנואשות אחר איזה
אוצר טבע אבוד שנקרא אהבה"...

אבל מה זה לאהוב?, עובדה שתמיד אני גולשת לנושא הזה, איך
יודעים מה לחפש, איך סתם מתחילים עם מישהו שרואים בתחנת רכבת?!
אני חושבת שהאהבה היא כל-כך רבת עוצמה, שכשהיא באה, אי אפשר
לטעות, ואין צורך בהרהורים אם כדאי או לא, זה שולט בך...

אז מה?!, זה אומר שלא אהבתי אותך, כי הייתי בטוחה שכן, ידעתי
שכן, כי כל פעם שחשבתי או דיברתי עלייך, נהייה לי חם מבפנים,
וכל פעם שעברת לידי וזרקת מילה, הלב שלי דפק כמו במרוץ משוגע,
וכל פעם שהזדמן לי לגעת בך, הבטן שלי התהפכה כל-כך חזק, עד שלא
יכולתי לדבר...

אז מה בעצם עצר אותי?,- הלב שהגיע לבטן וגרם שם לבלגאן, או זה,
שזו לא הייתה אהבה?  אני לא יכולה להאמין שזו האפשרות השנייה,
אבל בכל זאת, למה כן הרהרתי,למה?!    
אם נשארת רק האפשרות הראשונה,- האין זה כל-כך אירוני ואכזרי,
שהאהבה בעצם מונעת את עצמה?


מי את בכלל, אהבה טיפשה, אהבה יפה, מה את רוצה?

ובכלל, מה את נדחפת לי באמצע ניסיון הריחוף המוזיקלי שלי, עליו
רציתי לדבר,   לא עלייך...

                                    לא עלייך!





זו הצצה קצרה ליומן שלי, והשתדלתי להשאיר את זה כמו שזה, כך
שאני לא יודעת אם כולם הצליחו להתחבר...
בכל אופן, אני אודה לכם מאוד על הערות והארות (אבל תשתדלו
להיות עדינים...)
תודה.