האם את שמחה? הרסת לי את השיר. את השיר שאהבתי. עכשיו הוא
מזכיר לי אותך. את שמחה עכשיו? הרסת לי את השיר. זונה. לא
מסוגל לשמוע את השיר הזה בלי להיזכר בך. בטמטום שלך, בקנאה
שלך, בנסיון שלך להראות לכולם שאת לא את, שאת לא סתם מכוערת
אחת, שדלוקה על איזה אחד.
אז יכול להיות שזה אני, שזה אני שמתעצבן מכל דבר, מכל אחד. אבל
אני פשוט לא יכול יותר. כל הזמן הזה, הבלגתי, מצאתי את הדברים
הטובים; למה כיף לי להיות איתך, איך שלפעמים את כן שנונה,
למרות שאת מנסה כל הזמן. אבל עכשיו, את כועסת עלי. את מתחמקת
ממני. מי צריך אותך? ועוד יש לך את החוצפה להרוס לי שיר. עם
הזיופים שלך, והנסיון שלך להיות "מגניבה" או איך שלא קוראים
לזה.
את הרסת לי את השיר,
עכשיו, אני אהרוס אותך...

כולם מכירים את ההרגשה הזו; יש שיר שאתה ממש אוהב, חורש עליו
חודשים, אפילו שנים, והוא לא נמאס לך. פשוט כי הוא כזה טוב,
המוזיקה, המילים, ההרגשה שהוא נותן לך. ואז, פתאום, ביום בהיר
אחד, אתה שומע אותו בסיטואציה שונה לגמרי, ובלי להתכוון, אתה
מחבר אותו עם הסיטואציה הזו. אם יש לך מזל, זו סיטואציה נהדרת,
שאתה ממש מת להישאר בה, כמו נשיקה ראשונה בין בני זוג שאחר-כך
זה הופך להיות השיר שלהם, או משהו כזה. אבל לרוב, לי זה תמיד
קורה ככה, הסיטואציה היא לא נעימה, וזה הופך את השיר למגעיל,
כל כך מגעיל שאי אפשר לשמוע אותו יותר, להיזכר בו. ממש כמו
מישהי שאנסו אותה, שעכשיו כל פעם שהיא תעשה סקס עם מישהו זה
יזכיר לה את האונס.
אני שונא שעושים לי את זה,
אני שונא שהורסים לי שירים,
וככה זה.
אני בטוח שיש עוד הרבה אחרים...