איך אני אוהבת את המבטים האלה, שאומרים הכל כשלא נעים להגיד
שום דבר.
אני יושבת אצל האקס שלי, על המיטה שלו. הוא יושב מולי, ושנינו
לא אומרים כלום. שום דבר חשוב, בכל אופן. הוא גר בקומה גבוהה,
והחלון שלו פתוח. אפשר לראות טיפונת ים, איזשהו חוף תל אביבי;
רידינג חוסם את רוב הנוף, ומאיר את השמיים באור אדום ורוד,
אפילו שכבר אמצע הלילה. אני נזכרת שכשהיינו ביחד אהבתי נורא
להסתכל על הנוף שלו. הוא נועץ מי מבט, ואני כמעט משתגעת. האור
דולק, וינאמפ מנגן אחד מהשירים הנוראיים שהוא אוהב לשמוע,
שדווקא דיי התאימו למצב רוח שלי, והוא, פשוט יושב ונועץ בי
מבטים. ואני לא נשארת חייבת, ומחזירה לו מבט.
- על מה את חושבת?
- שומדבר מיוחד. החדר שלך מעלה בי זכרונות.
לא הייתי אצלו מאז שנפרדנו, עבר דיי הרבה זמן מאז. בגלל זה
ברור לשנינו שזה לא הולך להיות ביקור תמים, במיוחד לא אחרי
שנהגתי לפה באמצע הלילה, סתם ככה. הוא מתקרב לחלון ומדליק
סיגריה. אני נשענת אחורה, על הקיר, חצי שוכבת וחצי יושבת. דיי
משעשע אותי, המצב הפתטי הזה. הוא מתגרה בי עם המבט שלו, עיניים
חצי עצומות, מלוכסנות לכיוון שלי.
- מה? למה אתה מסתכל עלי?
- סתם...
והפעם אני מסתכלת עליו. הלוואי שהיה לידי מתג של אור, אני
חושבת לעצמי. הייתי מכבה את האור והכל כבר היה זורם. אבל אין
לי חשק לקום לכבות אותו, ואני לא מוכנה להוריד ממנו את המבט
שלי.

חמש שעות אחר כך, הוא מלווה אותי למכונית. סיגריה אחרונה,
חיבוק אחרון, ונשיקה אחרונה. אני זוכרת שלפני שהיינו חברים אני
נישקתי אותו ראשונה. היום הוא החזיר לי.