בדיוק כאן
נקווים שמות אל ענפים ירוקים
בזרם
ואני יכול לפרוש את שמך הלבן בידי,
אחר כך לעגל אותו
בקפידה
כדי שישתהה קודם, כאילו יתכן
שהשפך יכפר, ויחזור בו.
כל כך יפה פה
אבל
איך זה שהקצף בוכה את עצמו
אל מקום מנוחתו הצלול
ואיך להבין אשד מתערבל, הנדחק
אל חיבוק ירוק,
ריק?
עכשיו
מתוך הנוחם
אפשר לתלות מבט בפרפרי העלים
הירוקים
ולשמוע את קולך מתכנף
ביניהם.
זה רק קולך הלבן מסרב לזרם,
מנקר בסוד הנחמה.
על גדת החצבאני, בואכה נהר הירדן, מאי 2002.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.