אני לא ידעתי בהתחלה שזה מה שיקרה.
אני לא תכננתי את זה... זה פשוט קרה.

הכל התחיל לפני כמה חודשים שהתחלתי לעבוד במסעדה.
הכרתי שם כמה אנשים מאוד נחמדים בינם יפית, אחת החברות היותר
טובות שלי, גיל ידיד נפש שלי ואת רמי.

רמי הוא בעל המסעדה, בחור נחמד נראה צעיר לגילו מישהו שיכולתי
לדבר איתו, ושהוא יבין אותי! כמה נדיר שמישהו מבין אותי...
הוא בן 33 נשוי עם בייבי בדרך... אישתו חמודה מאוד... ואנחנו
מסתדרות נהדר....

המסעדה הפכה להיות הבית השני שלי אם לא הראשון.
העובדים הפכו להיות המשפחה שלי. כל יום אחרי בי"ס, בסופי שבוע,
חגים ומתי לא.
אם לא עבדתי אז קפצתי להגיד שלום או לעשות כמה סידורים.

גם שם חגגתי את סוף כיתה י"א... את קבלת פרס ההצטיינות בבי"ס,
את העובדה שעברתי את הטסט, ואת העובדה שהכרתי בחור מקסים- את
יוני חבר שלי.

גם שם ישבתי ובכיתי שנכשלתי במבחן, שסבא שלי נפטר, שההורים שלי
החליטו להתגרש, ושנפרדתי מיוני.

כשנפרדתי מיוני באתי למסעדה וחיפשתי את יפית, אבל היא סיימה את
המשמרת שלה ומסתבר שפספסתי אותה בחצי שעה. גיל יצא מוקדם ורמי
נשאר כדי לנעול.

"היי" רמי אמר וחייך אליי בידידות. "היי" השבתי והתיישבתי ליד
הבר.
"מה כבר קרה? תני לי לנחש... בעיות עם בנים... מה, יוני עושה
לך צרות? תני לי את הכתובת שלו... אני אטפל בו. את תראי שהוא
כבר לא יעשה צרות." אמר בחיוך וגיחך.
חייכתי חצי חיוך... אחרי הכל זה נחמד שמישהו דואג לך... אפילו
אם הוא לא באמת מתכוון ו- "לטפל" בו.

השפלתי את מבטי לרצפה... רציתי להמשיך לחייך אבל לא יכולתי...
ודמעות זלגו והרטיבו את השולחן שרמי רק סיים לנקות.

"יולי, אולי תספרי לי מה קרה?" התיישב לידי ונתן לי את חבילת
הטישו שהשתמש לפני רגע בניסיון עלוב של ניקוי השולחן.

"נפרדנו. הוא אמר שאני כל הזמן עובדת ואני לא מקדישה לו מספיק
זמן."
"אולי הוא צודק". אמר בחצי חיוך.
"להזמין אותך לכוס קפה?" הנהנתי. "אבל לא פה בואי נלך לטיול".
סגרנו את המסעדה והתקדמנו אל האוטו שלו. נכנסנו והתחלנו
לנסוע.
"לאן הולכים?" "הפתעה".

כל הנסיעה במכונית חשבתי כמה זה טוב שיש לי מישהו שיודע בדיוק
מה אני צריכה, שדואג לי.
הוא באמת דאג לי ואיתו הרגשתי מוגנת.

הגענו לטיילת יצאנו מהמכונית והתחלנו לטייל. אחרי כמה זמן
ירדנו אל החוף. באופן מפתיע הוא היה שומם.
"הייתי עם יוני פה". אמרתי בלחישה, בעצבות.

רמי הסתכל לתוך עיניי. העיניים שלו נצצו כמו הכוכבים. הוא
התקרב אליי ונשימתי נעתקה. לבי הפסיק למאית שניה לפעום. הים
הירח והכוכבים עצרו את מעשם והסתכלו עלינו- רק אז שפתיו נגעו
בשפתיי.
הרגשתי את ידו עוברת על גבי, ונשיקותיו מרפרפות על צווארי
וכתפיי. צמרמורות וגלי חום עברו בגופי.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן שראשי היה ריק ממחשבות...

כך זה בעצם התחיל. אח"כ הגיעו רגשות האשמה. אישתו, התינוק
שבדרך, יוני...    יוני תמיד אמר לי שאני יותר מדי מדברת על
רמי. שאני יותר מדי מדברת אתו בטלפון ומקדישה לו יותר מדי
זמן.
תמיד שיוני היה אוסף אותי מהמסעדה אז הוא היה מקניט אותי שאני
מפלרטטת עם רמי. אני אף פעם לא פילרטטתי אתו... אולי חוץ מפעם
אחת... בעצם אולי פעמיים. שלושה.

גבירותיי ורבותיי אני לא אשמה. אני לא תכננתי את זה. זה פשוט
קרה.

הגעתי הביתה ובאופן מפתיע כבר לא חשבתי על יוני אלא על רמי. על
הפרש הגילאים ביננו- 16 שנה. על אישתו ועל התינוק שבבטנה.
וכמובן הגעתי למסקנה השפויה שאסור לי להמשיך עם הקשר הזה.

למחרת הגעתי למשמרת שלי והכל התנהל כרגיל. כאילו אתמול היה רק
חלום רע.
רמי היה נחמד כהרגלו, יפית סיפרה לי על הרפתקאות הדייט האחרון
שלה כהרגלה, וגיל שעשע אותי עם בדיחות על בלונדיניות כהרגלו.
הכל נורמאלי ותקין. מצוין.

סוף משמרת לעת סגירה רמי לחש לי שהוא צריך לדבר איתי.
לגיטימי, הוא רוצה להתנצל על אתמול לתקן את המעוות ולהבהיר את
העניינים.חשבתי לעצמי,לגיטימי.
"אני מצטער, לא תכננתי את זה ולא ידעתי מה נפל עליי." הנהנתי
בשמחה.
"לא נורא זה בסדר גמור, אני מבינה".
"אני פשוט מטורף עלייך" והוא התקרב אליי ונישק אותי. שוב הזמן
עצר.

אולי מבדידות, אולי מהעובדה שהוא הבוס שלי, אולי מהטאבו של
העניין, הוא משך אותי כל כך שהברכיים שלי רעדו.

אחרי הנשיקה הזאת המשכנו לבית שלי. ההורים שלי היו בחו"ל-
תזמון מושלם.
הגענו למיטה שלי. העפתי ממנה את בובות הישנות ששמרתי מכיוון
שרציתי להיאחז בילדות ובתמימות שלי. תמימות שהלכה ונעלמה לה.
הוא הפשיט ממני את חולצתי ואני את חולצתו. לאט גם המכנסים
ירדו...
התענגתי על כל נשימה. על כל מגע מלטף.
נשימותינו נהיו כאחד. אותו קצב, מהר ומהר יותר. עד השיא המתוק
והמר.
נשארתי בזרועותיו למשך 17 דקות בדיוק. הוא היה צריך לחזור
לאישתו.

כך חבר המושבעים נהפכתי לפילגש.

בבקשה אל תסלדו ממני, ואל תשפטו כל כך מהר כי אינני אשמה.
לא יכולתי לעצור את עצמי. וגם הוא משך אותי שלא יכולתי
להתנגד.
אני מצטערת... רגשות האשמה וייסורי המצפון שלי מוכיחים
שהתנצלותי כנה.
אני זוכרת שתמיד סלדתי מפילגשים ונשים מהצד. אחרי הכל פילגש
הייתה הסיבה של גירושי הוריי.
אני ראיתי את חברה של אבא שלי פעם אחת. רק מבט אחד היה דרוש
שאני אשנא אותה כל כך. האישה שפירקה את המשפחה שלי, הרסה את
אימא שלי ופיתתה את אבא שלי. היא מקור הסבל היחידי.
רק הסתכלתי בעיניים שלה והרגשתי תחושת בחילה איומה מציפה אותי.

רציתי ללכת אליה ולירוק לה בפרצוף. איך היא לעזאזל מעזה להרוס
את החיים של כל המשפחה שלי? איך היא גרמה לאבא שלי להסתנוור
ולוותר כל כך בקלות על החיים הטובים שהיו לו עם אימא שלי
ואיתי?

אחרי שרמי הלך לא הצלחתי להירדם. קמתי מן המיטה והלכתי לחדר
אמבטיה.
שטפתי את הפנים והסתכלתי על ההשתקפות שלי במראה.

איך הפכתי להיות הדבר הכי שנוא עליי?