הלכתי בפינות המסדרון של הארטעה, משתדלת שלא להיראות יותר מדי.
כבר הייתי רגילה להתחמק מההצקות של ילדי הארטעה המקוללים ההם
שתמיד רדפו אותי ועוד מספר מהתלמידים, וההפוגה הגדולה (ההפסקה
הארוכה) הייתה הזמן השנוא עליי. בצדדי המסדרוון האחרים חמקו
כמותי עוד מספר חברים בקבוצת הקלוצים אשר התחמקו להם מידיהם
טופריהם וצפורניהם של תלמידים מרושעים אלו ואחרים אשר בכל כוח
ניסו לדכא אותנו.
כמעט שהצלחתי להתחמק המולה הגואש של תחילת ההפוגה, אבל בדרכי
נתקלתי בספורטאי המרושע קימניט. "ובכן ובכן," אמר והביט בי,
ואני הישרתי לעברו מבט מפוחד. "מה יש לנו פה אם לא קלוצית
קטנה?" התלמידים סביבנו החלו להתיישר למעגל גדול באמצעו מרחב
ביני לבין קימניט. אצלנו בעיר טנקמטה האלימות היה נושא כה
ברור, עד כי לא היה מפתיע שבנים ירביצו לבנות. ככה היה בארטעה
שלנו, בכל אופן. וככה התבגרנו.
הוא לקח צעד לעברי, כולו לבוש מדי הקבוצה מוכן להנחית עליי
סטירה, כאשר כשהונפה מעליי ידו נשמע קול. "עזוב אותה!!" קרא
הקול לעברנו. כולם פינו דרך לאנצ'ק.
אנצ'ק היה כמוני, הייתם יכולים לנחש, לא התלמיד הכי מקובל
בארטעה. הוא פנה באומץ בלתי יאומן ואחז בידו של קימניט והסיתה
לצד. אני חשובת שזה היה הרגע הראשון שממש הערצתי את האומץ של
אנצ'ק.
הוא צעד מספר צעדים אחורה ונעמד לצדי, אחד בידי בחוזקה ולחש לי
בצורה מוזרה: "ברגע שאני זז, את באה אתי.." הבטתי בעיניו
ובטחתי בו. קימניט החל לצעוד לכיווננו. ברגע מסויים אנצ'ק החל
לרוץ בדיוק לכיוונו ושם לו רגל בדרכנו. קימניט נפל על הריצפה
ואנחנו רצנו יד ביד לתוך הקהל ומשם החוצה. למזלנו, סיימנו את
הלימודים לאותו יום ויכולנו לחמוק מהארטעה ללא כל קושי. רצנו
ורצנו עד לגן הגדול של העיר. נכנסנו לשם והתיישבנו על הדשא
הכחלחל. יישרתי את מדי הארטעה שלי ונשמתי לרווחה. עד אותו יום
בכלל לא דיברתי עם אנצ'ק חוץ מדיבורים קז'ואליים ורנדומליים
בארטעה. עכשיו פתאום הוא נראה כמי שאני חבה לו את חיי.
"אנצ'ק, אתה גדול!" אמרתי ונשכבתי על הדשא, מנסה להסדיר את
נשימתי. הוא נשכב לצדי וצחק. "צודקת, אין כמוני בעולם הא?"
שנינו צחקנו. ישבנו שם עוד זמן לא מוגדר ודיברנו. מאותו יום
היינו לחלוטין בלתי ניתנים להפרדה. לכל מקום הלכנו יחד, וביחד
חמקנו מידיהם המרושעות של קימניט ושאר חבורתו. סופשבוע אחד
הלכנו שוב לגן העיר הגדול. "טרויאנה, תגידי.. את חושבת שמשהו
מוזר בי?" לפתע שאל. הבטתי בו. עיניים כחולות בהירות ושיער
כחול בהיר, חלק, שנפל על פניו בזוויות שונות וגרם לי לעיקצוץ
בכל מבט. "מוזר? לא שאני יודעת.. אבל מה שכן מוזר זה שתמיד
שאני בצרות אתה בא, ותמיד יודע מה בא לי ומה אני חושבת. זה קשר
עמוק או שאני סתם מדברת?" בעקרונו של דבר צחקתי. אנצ'ק השיר
לעברי מבט.. וואו אני לא יודעת איך לתאר אותו.
טהור?
תמים?
עצוב?...
אולי שלושתם..
"שמת לב שצוחקים עליי שאני אבו ארבע אפילו שאין לי משקפיים?"
אמר בעצב-מה.
"אף פעם לא הבנתי את זה.."
אני חושבת שאז היה ברגע שראיתי את העין השלישית במצחו של
אנצ'ק. היא הייתה קטנה מהשתיים האחררת במקצת, אבל יפה פי עשרה.

"זה מגעיל נורא נכון..?" הוא הסיט מבט לדשא.
חייכתי.
"זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי."
כנראה שתמיד תמיד הייתה לו עין שלישית.
אני לא ראיתי כי התעמקתי בדברים אחרים חוץ מאיך שהוא נראה.
הושטתי לעברו יד והוא שם את ידו בשלי. באותו רגע נשבענו שלעולם
לא ניתן לפגמים גופניים לחצוץ ביננו לבין אחרים ואחד לבין
השני.
לא ראיתי את אנצ'ק לאחר מכן שלושה ימים.
התחלתי להיות מודאגת, חשבתי שמשהו לא בסדר לבטח. התחלתי
להסתובב בארטעה ולשאול על מיקומו. הרביצו לי ביום האחרון והוא
לא בא לעזרתי. משהו לא בסדר.
לבסוף, הלכתי לגן העיר.
על המדשאה הכחולה היו קימניט ועוד שני ביריונים.
"התרחקו ממנו!!" צרחתי בכל כוחי. רצתי לעברם ודחפתי אותם עד כי
הגעתי לאנצ'ק. הוא שכב שרוע על הדשא, שביל דם דק מזווית פיו.
קימניט וחבריו נמלטו. התקשרתי לכולם. הביאו לו רופאים ומומחים.

עשינו הכל.
והכל לא עזר.
יומיים אחרי ההלוויה, בזמן שהביריונים נלקחו לתחקור, ישבתי
בבית מול המראה. הבטתי בפניי.
בתוך העיניים הוורודות שלי השתקף לי מבטו של אנצ'ק. על המצח,
בין שתי הגבות, הופיעה לי נקודת חן מיסתורית.
מזכרת מאנצ'ק, כך אני חושבת.
אני מניחה שהייתי היחידה שלא ראתה את העין שלו כי רק אני
התעמקתי באנצ'ק
אף אחד חוץ ממני לא אהב אותו.
וחבל.


מוקדש לאנצ'ק, ולכל האנצ'קים אי שם שעוזרים לאלו שזקוקים לזה