הוא ישב בחדר שלו וניסה להגיע לתשובה...
הוא עדיין לא החליט אפילו לאיזו שאלה... למה אנחנו פה? מי הוא?
מי הם כולם? מה פירוש היקום?
על השולחן היו פזורים ספרי פיזיקה, פסיכו אנליזה, דת, עיתונים,
היסטוריה, תולדות האומנות... הוא כבר קרא את כולם כל-כך הרבה
פעמים שהוא לא צריך היה לפתוח אותם ולו פעם אחת.
על ביה"ס הוא ויתר כבר מזמן, סה"כ מה יש כבר לגאון בן- 10
לעשות בבית ספר יסודי?
גופו על סף ניוון משבועות של כמעט חוסר תזוזה טוטאלי, דפים
בכתיב ידו היו פזורים בין הספרים עם כותרת של "מסקנות"  על כל
דף, עכשיו הוא החל לעבור על הרשומות
"האם כדי להיות אינדובידיאל מספיק רק לחשוב על זה? או לחשוב
בכלל? אם התפישה שלי היא זהה לזאת של אחרים, האם זה הופך אותי
לחלק מקבוצה? מהמון? האם אינדובידיאל יכול להתקיים גם בתוך
המון? או שהוא חייב להתבודד קודם כדי למצוא את עצמו?"
לעזאזל! הוא חשב לעצמו, זה רק יותר שאלות! הידיים שלו החלו
לרעוד, הוא לא היה רגיל לזה, בכיתה הוא תמיד ידע את התשובות,
הוא אפילו לא היה צריך להתאמץ... עכשיו הוא ישב רועד, עיניים
דומעות ולא מצליח אפילו לענות על השאלות של עצמו.
הוא נישען אחורה על כיסא, סגר את העיניים ודמיין את עצמו כפרפר
שעף מעל שדה חיטה כשכל משב רוח קל מסיט אותו מיעדו, פרפר תם
שלא דואג לשום דבר, רק צריך לעבור את היום האחד שהוקצב לו...
הוא פתח את עיניו וחזר לשולחן
"כאוס = כמות, כאוס זה שילוב של מספר תבניות מסודרות, כל תבנית
הולכת בכיוון שלה, סך התבניות יוצרות כאוס.
סדר = יחיד, אדם אחד שהולך הוא תבנית, כשהוא משנה כיוון התבנית
משתנה ונוצרת תבנית חדשה. אבל גם האדם האחד הזה... מה קובע לאן
הוא הולך?, האינסטינקט? המוח? הרגש? האם בתוכנו אין גם כאוס
שמושך אותנו לכיוונים שונים? אם כאוס ותבנית מקיימים זה את זה,
אז מי מהם המרכז?"
עוד שאלות... הוא הרגיש את מוחו קורס אל תוך עצמו, הוא לא יכל
לסבול את זה יותר, הוא קפץ מייד על הרגליים, מעשה שגרר זרימת
דם מהירה מידי לראשו... הוא ראה רק שחור והתמוטט על הרצפה
ובעיניים עיוורות ודומעות כאחד הוא זחל על ארבעה עד הדלת,
כשהגיע ראייתו חזרה אליו והוא נעמד על רגליו ביתר זהירות ויצא
בריצה מהדירה.
הוא רץ מהר ככל שנשאו אותו רגליו במעלה המדרגות עד הגג, הוא
נשכב על הקצה עם הראש מחוץ לבניין מביט מטה, עכשיו הוא כבר
בכה, הוא שכב שם כרבע שעה מביט בתנועת החיים תחתיו...
לבסוף הוא התיישב, הוציא פנקס ועט מהכיס ונתן למוחו להישפך על
הדפים
"כמה פעמים יצא לכם סתם לשבת במקום הומה אנשים, להסתכל עליהם
אחד אחד ולנסות להבין אותם, לדעת על מה הם חושבים, מה עבר
עליהם בחיים? אתם חושבים שמישהו אי פעם ישב והביט בכם וניסה
להבין אתכם? ואם כן אתם חושבים שהוא הצליח?"...
עכשיו הוא שכב ללא ניע ודמעות יורדות במורד לחייו, הוא ניסה
לאמץ את מוחו בכל הכוח... הוא לא הצליח, הוא הרגיש את עצמו
שוקע לתוך קטטוניה, הוא הרגיש את זיכרונותיו עוזבים אותו אחד
אחד, מוחו ניסה להגן עליו מפני התמוטטות עצבים מוחלטת. בשארים
המשאבים שעמדו לרשותו הוא חזר לכתוב בפנקס

"מה תגידו אם אומר לכם שאתם מתים?...
כולכם... מתתם כשהתחלתם לגדול, ללמוד, התחלתם לראות סרטים,
לקרוא ספרים, להבין...
מתתם כשהתחלת להסיק מסקנות שלא שלכם, כשפתאום כל מחשבה מקורית
שחשבתם עליה כבר ניראת לכם מוכרת...

מה תגידו אם אומר לכם שכל רגשי הנחיתות שלכם נוצרו כשהפסקתם
לחשוב לבד? כן, אתם עדיין חיים באשליה שאתם חושבים לבד אבל
לא...
יש לכם היסטוריה של יצירה שתחשוב בשבילכם...

אתם הולכים מכיתה לכיתה ולומדים את מה שהמורים כבר יודעים,
אתם רואים טלוויזיה וחיים חיים של אנשים אחרים,
אתם קוראים ספרים ונמצאים בעולם של מישהו אחר.

אז מה זה בן אדם חי בעצם? האם זה אני כי שמתי לב לזה?
או שמישהו כבר אמר את כל זה לפני? ממה אני מושפע?
מה היה ההדק שנלחץ כדי שזה יצא? מי לחץ עליו?

מה תגידו אם אומר לכם שגיליתי את סוד החיים?
אני יודע איך ללמוד רק מעצמי... זה די פשוט בעצם...
אבל אם תלמדו את הסוד הזה ממני... האם זה יעבוד?
או שזה סתם יהיה עוד משהו שלמדתם ממישהו אחר?"
פתאום הוא הרגיש הקלה עצומה, הוא שוב התיישב מנגב דמעות
אחרונות הוא קרא שוב את מה שכתב, "הצלחתי" הוא צעק בקול חלוש,
הוא התחיל לצחוק, הוא נעמד על רגליו עודנו צוחק, פרש ידיו
לצדדים ועצם את עיניו... הוא שוב היה פרפר בשדה, הוא הרגיש את
השמש מחממת את גופו ואת הרוח מלטפת אותו בכל מקום ואז את הבטון
הקר מתנגש בו...