עמדתי לאור הנר, במקום בו נראו צלמיי.
היה זה הט"ו בסיון התשמ"ד.
"סמאל, לילית, נעמה, אגרת בת מחלת, אזלת, אסיה ובלוסיא."
אני משביע בכם את צלמיי.
הנני נכון בחפצי לכם בפקודתכם.

ואז יצאתי מרשות קוני ונתתי פקדוני לכוח הטומאה.
ובאותם דברי כשפים שאמרתי והשבעתי את הצלמים, נתגלו שתי רוחות
והותקנו בצלמיי בדמות בני-אדם. לאחר שהודיעו לי דברים להרע,
דברים להיטיב, זמנים ידועים ושתי רוחות, נכללו בצלמיי, תוקנו
בהם והודיעו לי דברים להרע.

"מאותו זמן אין ברכות שורות עליו, שהרי מהסיטרא אחרא הוא...
וכשקרבים ימי האדם, שיצא מן העולם הזה אותו צלם נעלה שנתנו
לו, באה אותה רוח רעה, שהייתה דבקה בו בכל יום (בגלל סיטרא
אחרא) ונוטלת את הצלם ההוא, וניתקת בו והולכת לה, ואין חוזר
אצל האדם לעולם (אינו יגיע לעולם הבא)"

"אז ידע שנדחה הוא מכל"