"כן, עצר לנו מישהו, ומה אני אגיד לך..." היא הפסיקה כדי
להשאיר אותי במתח, אבל הכרחתי אותה להמשיך. "הוא דווקא היה בן
אדם נורא נחמד, היו לו כמה בקבוקי שתייה קטנים כאלה כמו במטוס
והוא הציע לנו, ואתה כמובן לקחת וחיסלת לו חצי. אחרי רבע שעה
בערך, אתה פותח את הפה ושואל אותו 'אז מה אתה אומר על המצב,
ממש חארות, הא?' ואני נשארת עם פה פעור. אתה לא מדבר על
פוליטיקה! מה קרה לך בכלל?. פשוט לא האמנתי."
גם אני לא האמנתי, הרי אני לא מתעניין בפוליטיקה, וכמובן שנמנע
מלדבר על זה, ועוד עם מישהו זר. ואז היא המשיכה: "ככה התחלתם
לדבר, כשחצי מהזמן אתה בכלל מדבר על דברים שלא קשורים לנושא,
אבל הוא הצליח להשאיר אותך על המסלול. חמש דקות לפני שהגענו
לעיר, אני אפילו לא זוכרת מה אמרת לו, אבל הוא מה-זה התעצבן
עלינו. הוא ניסה להוציא ממך סליחה או אימרה אחרת שתראה שמה
שאמרת לא היה בכוונה, אבל זה לא עבד. בכניסה לעיר, ליד הקניון,
הוא אמר לנו לרדת. אמרתי לו שהבית שלי הוא רק 2 קילומטר מכאן,
שזה רק חמש דקות, אבל הוא כבר היה מחומם ולא היה איכפת לו. אז
ככה נשארנו חסרי אונים בכניסה לעיר."
"ולא יכולנו ללכת ברגל? זה לא כזה נורא..." שאלתי.
"אתה יודע על הבעיה שיש לי ברגליים, וגם אתה לא היית במצב של
עמידה יציבה, אז עוד לגרור אותך בכל העיר, אין מה לדבר בכלל."
היא ענתה.
"אז איך נפטרת ממני, ואיך הגעת הביתה, כי אני יודע שאני הגעתי
לאיפה שאני עכשיו," ניסיתי להוציא עוד מידע.
"ואז עברה לידנו מישהו נחמדה, היא באה אלייך ושאלה מה נשמע,
אבל אתה לא הראית סימני נוכחות, ואני התחלתי להסביר לה מה קרה
לך. היא אמרה לי שאתם לומדים ביחד ושאתה לא נראה משהו. אמרתי
לה שהרגע חזרנו מתל אביב, ותפסנו טרמפ מרמת ישי אבל הוא הוריד
אותנו כאן ואין לנו כסף להגיע הביתה, ואני לא יכולה לסחוב אותך
ואותי לבית שלי, ושההורים שלך בחו"ל," היא שיחזרה.
"ומכאן אני יודע את ההמשך...היא לקחה אותי אליה הביתה וטיפלה
בי כמו שצריך, נכון?" שאלתי.
"כן, משהו כזה. היא אמרה שהיא תדאג לך. היא גם דאגה שאני לא
אגיד כלום להורים שלי ושאמא שלי לא תתחיל לחקור יותר מדי." היא
ענתה.
"ואיך את הגעת הביתה?" שאלתי בחוצפה.
"אחרי שהיא הלכה איתך, עשיתי חיפוש בתיק ובמזל מצאתי שלושה
שקלים אז תפסתי מונית הביתה. תאמין לי שהרגשתי רע כל הדרך על
זה שנטשתי אותך איתה." היא ענתה לי.
"לא נורא," הרגעתי אותה, "לפחות יצא מזה משהו טוב. אולי מצאתי
את אהבת חיי," אמרתי.
"מה?" היא שאלה בהפתעה, "על מה אתה מדבר? תספר לי!" היא
התחננה.
"לא עכשיו, אני צריך ללכת," אמרתי לה וניתקתי באכזריות.

נטע בינתיים הלכה לחדר, כי לא היה לה נעים לצטט לשיחה שלי.
כשהיא שמעה שהנחתי את השפופרת, היא חזרה מהחדר ושאלה אם עכשיו
הכל ברור לי. "כן, עכשיו אני יודע מה קרה, למרות שאני עדיין לא
מאמין," עניתי.
"עוד משהו שאני יכולה לעזור לך? אתה יכול להישאר פה עוד כמה
שאתה רוצה. אתה יודע שאני אשמח, וגם ההורים שלי לא מתנגדים.
אמרתי להם שההורים שלך בחו"ל ושחזרת מנסיעה לא במצב הכי טוב,
אז הם הסכימו שתישאר כאן, כי גם ככה אח שלי בצבא אז יש לנו חדר
פנוי," היא אמרה לי.
"ת'אמת, יש משהו שאני חייב לדעת..." אמרתי לה בצורה תחמנית.
"מה?" היא שאלה. קמתי מהספה, התקרבתי אליה, הנחתי את ידי על
כתפיה ושאלתי אותה: "למה הייתי ערום במיטה שלך?" בליווי של
חיוך ערמומי. הרגשתי כבר שאני יכול לדבר איתה על הכל, כי כל כך
אהבתי אותה.
"אוי, ידעתי שתרצה לדעת את זה מתישהו..." היא ענתה, "טוב, אז
ככה: כשלקחתי אותך, היית מסטול ולא ידעת מהחיים שלך. הבגדים
שלך היו מסריחים מעשן, ולא רציתי שתישאר ככה. אז הורדתי לך את
הבגדים כדי שלא תישן בהם. אל תדאג, לא הסתכלתי על שום דבר
חשוב...עשיתי את זה עם עיניים עצומות. כשפירקתי את התיק שלך,
ראיתי שאין לך בגדים נקיים, אז שמתי את כל הבגדים שהיו לך
בכביסה, אבל אני רואה ששכחתי את החולצה והמכנסיים האלו. עכשיו
אתה יכול ללכת להתקלח וללבוש בגדים נקיים." היא סיפרה.
"שיו, באמת תודה. באמת באמת," אמרתי לה ונתתי לה נשיקה על
הלחי. אחרי הנשיקה שנינו הנמכנו מבטינו כמי שמתבייש במה שהוא
עשה, "אני באמת מעריך את מה שעשית," הוספתי וחיבקתי אותה. גם
היא לא התנגדה לחיבוק.

אחרי מקלחת מרעננת ובגדים נקיים, הייתי צריך לחזור הביתה,
למרות שנטע התעקשה שאני אשאר לפחות עוד יום אחד, אבל אמרתי לה
שצריך לבדוק אם הכל בסדר בבית וצריך להשקות את העציצים, ושאין
לה מה לחשוש, כי ממנה אני לא בורח.
שמתי את התיק על גבי ונעמדתי מולה. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה
עלי. שנינו חייכנו, ואז באה הנשיקה. הנשיקה הראשונה. חוויה שלא
שוכחים, במיוחד כשזה עם אלה אמיתית.
"אני אתקשר אלייך בערב," אמרתי.
"לא אם אני אתקשר אלייך קודם," היא אמרה בחיוך ואז הוסיפה במבט
מבולבל "אבל של מי המספר הזה שעל היד שלך?"