[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אישה נשענת על הסורגים מבעד חלון בקומה הרביעית בבניין שממול.
אישה פשוטה למראה, שיער חום עד גובה הכתפיים, לבושה בחולצה
לבנה ומכנסיים קצרים. אני לא מכיר אותה. החלון הזה תמיד פתוח,
ואני תמיד מביט בעדו כשאני יושב ליד שולחן הכתיבה שלי, אבל
אף-פעם לא ראיתי אותה. ראשה מושפל, אולי היא מביטה ברגליה,
מעריכה זוג נעליים חדשות, או אולי היא מביטה בכתם על השטיח.
כמה עשרות מטרים מפרידים בינינו, בקו אווירי. רחוק מכדי לראות
פרטים. ליד אחד הקירות ניצבת ספה ובצמוד אליה שולחן קטן עם
קערה, אולי יש בה פירות, אולי עיתונים, אולי רק לכלוך.
האישה מרימה את ראשה. מישהו נכנס. אפשר לראות את הצל שלו על
הקיר מאחרי הספה. ידיה של האישה נשלחות לאחור ואוחזות בברזל
הצבוע לבן, נשענת עוד לאחור. אולי מבליטה את החזה. ראשה עוקב
אחרי האורח. הם מדברים. אז הם צועקים. יד אחת עוזבת את הסורג
ונעה מעלה מטה, אצבע אחת זקופה אל מול האורח. יד עבה, יד של
גבר, נעה בחטף על פני האישה, ופניה מוטחים לאחור מעוצמת המכה.
לחיה נוגעת בסורגים והיא מסתובבת בחצי גוף, ידיה נאחזות שוב
בסורגים. היא מסתכלת החוצה, פיה פעור בתדהמה. אולי היא ראתה
אותי. אני מסיט מיד את מבטי אל מסך המחשב לפני, ועד מהרה מבטי
נודד חזרה אל החלון, אל החדר המואר, אל האישה שמבטה נעוץ בחלון
חדרי, בפני, בעיני. אם הייתה צועקת במלוא ריאותיה לא הייתי
שומע את קריאת העזרה טוב יותר.
עוד מבט אחרון, ויד נשלחת לכתפה של האישה, מושכת אותה לאחור
ואצבע עבה מונפת סנטימטרים בודדים מאפה. אני יודע מה הוא אמר
לה. "תסתכלי עלי כשאני מדבר אליך!" היד נפרשת ומונפת לאחור.
היא מתכווצת ומגוננת על פניה. היד נעלמת ממסגרת החלון. היא
מסתובבת, מעיפה עוד מבט אחד לעברי, ואז פוסעת אל הספה ומתיישבת
עליה, פניה אסופים אל תוך ידיה. היא בוכה.
דמותו של גבר ממלאת פתאום את החלון, הוא עומד מולה וממשיך
לצעוק עליה עוד כמה משפטים. אחר-כך הוא עומד שותק לדקה. שתיים.
האישה ממשיכה לבכות, פניה עדיין נתונות בידיה. הגבר מתיישב
לידה, מניח את ידו על כתפה, אך היא מושכת אותה ממנו. הוא מוריד
את ידיה אל רגליה, ומסובב את פניה אליו. הוא אומר לה כמה
מילים, והיא עונה לו. הוא מנסה לנשק אותה, אך היא נרתעת,
מסובבת את פניה. ושוב היא שולחת מבט אחד לעברי. הפעם אני חושב
שאני יכול לזהות לא רק כאב בהבעתה, אלא גם זעם, ושנאה. אני נע
באי-נוחות בכסא המרווח שלי.
הגבר אוחז בפניה בחוזקה ומסובב אותן אליו, מצמיד את שפתיו
לשפתיה. היא מנסה לברוח מאחיזתו אך לא מצליחה. הוא שולח יד אחת
מאחרי גבה ומצמיד אותה אליו, מכניס את ידו מתחת לחולצה, מתחת
למכנסיים, ואני רואה כבר את ידו ממששת את אחוריה של האישה. היא
בינתיים מנסה להיאבק בו, אבל הוא חזק ממנה.
אני קם מכסאי, נוטל את מפתחות הבית המונחים על אחד המדפים
עמוסי הספרים המאובקים, ויוצא מהבית.
אני סופר את הצעדים במורד המדרגות, דרך השביל שמוביל אל
המדרכה, אל הבניין השכן, שוב שביל, מבעד לדלת עם המנעול השבור,
ובמעלה המדרגות. קומה ראשונה. קומה שנייה. קומה שלישית. קומה
רביעית. אני מביט סביבי, מנסה לזכור איזו מהדירות פונה אל
החלון שלי, מנסה להקשיב לקולות מבעדן. שקט. אני דופק בזהירות
על אחת הדלתות. עונה לי אישה זקנה, מאחוריה טלוויזיה דלוקה בלי
קול. היא מביטה בי בעיניים עייפות ואני מתנצל. טעות.
אני דופק בדלת שלידה, אבל לא שומע תשובה. דופק חזק יותר. "שלא
תזוזי, את שומעת אותי?! אני אפטר ממי שזה לא יהיה", אני שומע
מבפנים. הקול הזה מוכר לי. את המילים הללו כבר שמעתי. אני שומע
מפתח ננעץ במנעול ומסתובב. סיבוב אחד. שני סיבובים. הדלת
נפתחת. "מה אתה רוצה?" אומר לי איש שריח אלכוהול נודף ממנו,
לבוש בגופיה לבנה מלוכלכת. חגורת המכנסיים שלו פתוחה, וכך גם
הרוכסן. רק הכפתור מחזיק את הבד מליפול לרצפה.
"אני יודע מה אתה עושה", אני מתחיל לומר. ציפיתי למהלומה, אך
משזו לא באה, המשכתי. "אני מכיר את התחושות האלו. אני הייתי
איפה שאתה נמצא." המבט האטום הזה, של אדם שלא מבין למה אני
מפריע לו באמצע פעילות הרבה יותר חשובה. גם את המבט הזה אני
זוכר. אני לא אתן לזה לקרות שוב. "רק לפני שנה השתחררתי מהכלא,
ידידי. 5 שנים תמימות מחיי הקצרים ביליתי שם." ידעתי שהסיכוי
קטן, אבל רציתי להציל אותו. רציתי לדעת לפחות שהניסיון המר שלי
ישמש דוגמא לאחרים, ימנע מהם את הסבל שעברתי. הבטתי עמוק לתוך
עיניו, תר אחר שמץ של הבנה. מאחוריו ראיתי את החלון הפתוח
לרווחה, שמבעדו ראיתי את הכל. גם ראיתי את האישה מכווצת בפינת
הספה, בוכה בשקט. "שמע לי, ידידי," אמרתי לו לאחר שנאנחתי,
"שמע עצה ממי שכבר היה שם. סגור את התריסים." וחזרתי הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז זה פגע בי.
פתאום ככה הבנתי
שבין המונח
סלוגן למלל
שמופיע במלבנים
האלו אין שום
קשר.

משיח בגופייה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/02 0:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דובי קננגיסר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה