אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני כמה ימים, למרות שבעצם עברו
4.5 שנים מאותו יום נורא   -   19.1.1998

בשעה 19:00 בערב אבא התקשר ואמר שהמצב החמיר, שמצבו של עמית,
אחי, המאושפז במחלקה לטיפול נמרץ - החמיר.  תומר, אחי השני,
ביקש להגיע וחבר של ההורים הסיע אותו לבית-החולים. אבא לא
הסכים שאני יבוא, הוא הבטיח שלמחרת הוא ייקח אותי... ולמרות
התחנונים נאלצתי ללכת לבת של חברים ולישון אצלה. נורא דאגתי,
אבל לא חשבתי שמשהו יקרה. ידעתי שלמחרת אני אסע לבית-החולים
ואראה את אחי, עמית. נרדמתי בלי בעיות, אך לפתע, בשעה 4:45 אמה
של חברתי העירה אותי. אני זוכרת בדיוק איך הסתכלתי בשעון
ונבהלתי "מה לעזאזל הם מעירים אותי בשעה כזאת?!" חשבתי לעצמי.
היא אמרה לי להיות בשקט כדי שחברתי לא תתעורר, ולקחה אותי
למטבח. שם חיכתה לי חברה של אמא. היא בכתה. לא הבנתי למה. נורא
פחדתי, הרגשתי מחנק בגרון, הלב פעם בחוזקה, ולפתע אמה של החברה
הוציאה שתי מילים. מילים שנחרטו בזיכרוני:


                       "ע מ י ת     נ פ ט ר"


לא הבנתי. הייתי בהלם. הן התחילה גם לבכות, ואני פשוט בהיתי
באוויר. לא קלטתי מה פירוש הדבר. ילדה בת 11 וחצי. מה זה
שמישהו מת... הכל ידוע, הבנאדם הולך, נעלם. זה כואב. קוברים
אותו. ולא רואים יותר...
אני לא יודעת למה התחלתי לבכות אם לא עיקלתי את הדבר... מה
שזכור לי זה המחנק, קשיי הנשימה. הרגשתי כאילו האוויר לא יכול
להיכנס...
ביקשתי לנסוע הביתה, ומאותו הרגע בכיתי כל הדרך, ביחד עם החברה
של אמא, שיללה ללא הפסקה.
בבית חיכו לי יניב אחי ואמא במטבח. הם הסתכלו עליי במבט מוזר,
שעד היום אני לא מצליחה לפרש בדיוק את האמירה שבו... מין מבט
של עצב, אי-הבנה ותסכול... ישבנו ודיברנו, סיפרו לי איך זה
קרה, מה קרה, שככה עמית, אחי בן ה-13 וחצי, הגדול ממני
בשנתיים, פתאום...הלך.
הרי המצב השתפר בימים האחרונים! אז איך לפתע, הכל החמיר ברגע
אחד?!
סיפרו לי שהחיידק האלים, שתקף את הריאות שלו, אכל את כולו
מבפנים, שכל הריאות היו כבר הרוסות, שהרופאים לא הבינו איך הוא
הצליח לשרוד את ארבעת הימים האלו... כשהחיידק תקף אותו, שוב
ושוב... ולא הניח לו...

אבל זה לא עזר להסביר, איך ככה פתאום, ללא הודעה מוקדמת מראש,
ללא מחלה, רק חיידק קטן שתקף בגלל דלקת-ריאות, ככה לפתע, אכל
את אחי.
זה כאב, ולא רציתי להבין. לא רציתי לעקל. זה היה מוזר. שונה.
פתאומי. כל הזמן; בהלוויה, בשבעה - לא עיקלתי. לא הבנתי. לא
רציתי. ידעתי שמשהו נורא קרה, משהו כואב, ושהוא לא יחזור
לעולם. שאחי, עמית לירן  -  נעלם.

למרות שידעתי שהוא לא באמת יחזור, הייתי אופטימית והמשכתי
להאמין שזה רק חלום. סיוט. שאני אתעורר ואגלה את עצמי בחדר
שלי, וכהרגלי, אני אלך לחדר שלידי - החדר של עמית. וכשאני אעיר
אותו, ואספר לו שהיה לי חלום רע, הוא ייפנה לי מקום במיטתו,
אני אכנס, הוא יכסה, ויחבק חזק-חזק, ושוב אני אשקע בשינה
עמוקה, כשאני יודעת שאני בטוחה בזרועותיו...


1999