המוות תמיד היה משהו מרוחק, בלתי מוכר, נושא שאפילו לא טרחו
להעלות בבית...
אף-אחד לא מת, חוץ מסבא אחד לפני 19 שנה...
אפילו כשאחד הילדים התאשפז בבית-החולים, לא העלו על הדעת שמוות
זאת מין איזשהי אופציה...
ופתאום, כשזה קרה לנו, למשפחה שלנו, כשזה קרה לאחי -
זה התפוצץ לכולם בפרצוף.
פתאום מישהו היה חסר... מן חור שחור.
ומאותו היום התחיל להקיף אותנו מין ערפל שחור שכזה, שהתנוסס
ב"גאווה" מעל המשפחה. לכל אירוע משמח - התלווה הערפל השחור,
ולא הרפה. בכל רגע שהיה אמור להיות רגע משמח - התלווה הערפל
השחור, כאילו הוא חלק מן המשפחה. לא כאילו... הוא כבר נהיה חלק
מן המשפחה...
אני לא זוכרת אף רגע אחד משמח באמת מאז אותו היום הנורא שאח
שלי...  רק בן 13 וחצי...
תמיד הערפל התנוסס מעל; לא הירפה, לא נתן להמשיך... כמה שהיה
קשה, כמה שהמצב היה מסובך, בלתי מובן; הוא לא הרפה.
הפעם הראשונה שהוא תקף, הייתה 3 שבועות אחריי המוות, יומולדת
לאחי, יניב. נסענו למסעדה, ניסינו להנות מהקצת שנותר, והוא עקב
אחרינו. ריחף מעלינו, הזכיר לנו כמה גדול החור שבליבנו, גרם
לבכי נורא, והרס הכל.
הפעם השנייה שזכורה לי שהוא תקף, הייתה הבת-מצווה שלי. כולנו
ניסינו לא לתת לזה להשפיע, לא לבכות, לא להרוס את השמחה, והוא
לא וויתר. עקב אחרינו, הגיע לאירוע, ושוב, ה-ר-ס...
כל-כך הרבה פעמים הוא תקף אותנו, בכל הסיטואציות האפשריות,
כאילו המטרה שלו הייתה רק לגרום לנו סבל. מן שטן שכזה, היושב
על הכתף, ולא מוכן לוותר. פעמים רבות הוא הרס לנו את השמחה,
העלים לנו את החיוך. שמחה כבר לא הייתה שמחה, כי הוא היה חייב
לרחף מעל, ולהזכיר את החסר, כשמספיק היה קשה לכולם בלי החתיכה
שחסרה.
ההרגשה הייתה כאילו שמשהו לא נמצא, שהוא נעלם... קיווינו
שיחזור, אבל ידענו בליבנו שאלו רק אשליות...
הערפל השחור תקף שוב ושוב. לא הרפה. לא עזב. עד היום...
4 שנים וקצת הוא חיי את חיינו, עוקב אחרינו לכל מקום אפשרי,
הורס כל שמחה, מזכיר כל יום כמה קשה, כמה שחור הכל.

פעמים רבות תהיתי מה התפקיד של הדבר הזה. קראתי לו הערפל השחור
כי זהו הדבר שהוא הכי הזכיר... מן ערפל שתקוע באוויר. בכל
מקום. ואי-אפשר להעיף אותו. אי-אפשר לראות כלום מסביבו. הוא רק
נמצא שם. לא חי, ספק קיים.
משום מה זה תמיד היה נראה כאילו הוא רק מנסה להכאיב לנו. ואני,
אולי ילדה קטנה; לא מבינה למה. מי מינה אותו לעוף מעלינו,
לתקוף אותנו בכל רגע אפשרי, להפוך להיות החולשה שלנו?!
לקח לי הרבה זמן להבין שאיפה שיש מוות; הוא תמיד נמצא שם, והוא
לא מרפה אף-פעם. כמה שהמוות יותר פוגע בך, הערפל נמצא יותר
קרוב אלייך. פשוט שם, מעלייך, בלי שאף-אחד יראה אותו. בלי
שאף-אחד אחר ירגיש בו.
הוא נהפך להיות חולשה, או אולי אפילו חלק מהמשפחה???


כדי למנוע אי-הבנות מיותרות - ה"ערפל השחור" אינו אחי.